הפסקתי לחפש את הבן שלי לפני שלוש שנים ועדיין אני זוכר את טעם ההחלטה הזו – כאילו בלעתי את הגאווה שלי רק כדי לא למות מעצב. חודשים הייתי אותו אבא שרודף, כותב הודעות שנשארות על “נראה”, מתקשר שוב ושוב עד שהסוללה נגמרה, משאיר הודעות בקול חנוק ומבקש חמש דקות – רק להבין מתי ולמה מחק אותי מחייו. שכבתי לישון מאוחר, סופר את שגיאות העבר – כשכשהיה ילד ידי הושטה בנזיפה, כשחזרתי עייף מהעבודה ולא הקשבתי, כשהבטחתי שאהיה שם ולא הופעתי. התביישתי בשקט – אולי אני שבורתי מה שכה רציתי לשמר. ובמאמצי, הלכתי לאיבוד. לא רק שהוא לא ענה – אלא אני איבדתי את הכבוד שלי. בלי לשים לב, לימדתי אותו שאהבתי זולה, שאפשר לדרוך עליה ולהמשיך הלאה. באחר צהריים אחד במטבח ראיתי פתגם על דף במרכז הקהילתי בו עזר לפעמים: “אהבה אמיתית לא כופה – היא מתגלה. לפעמים השתיקה היא הדרך הכי חזקה לאהוב.” זו לא היתה אזהרה ולא מוסר נוקשה, רק אמת פשוטה – מרעידה בלי להרים קול. ושם – עצרתי. לא חסמתי. לא רמזתי ברשת. לא דברתי ברחובות על “ילדים כפויי טובה”. לא בכיתי לשכנים לבקש צדק. רק שחררתי. לא כנקמה. עשיתי זאת מתוך כבוד – כלפיו… וגם כלפי עצמי. אמרתי לעצמי: מילאתי את חובתי – גידלתי אותו עם מה שהיה לי, לא עם מה שחלמתי. קמתי אלפי בקרים מוקדם כדי לקחת אותו לבית הספר, קניתי מחברות גם כשלא היה כסף, עבדתי כפול במוסך בתל אביב, הלכתי למשחקים במגרשים מאובקים, לימדתי אותו להתנצל, לומר תודה, להסתכל לאנשים בעיניים. נתתי לו ערכים – כמו לזרוע על אדמה קשה, בסבלנות ובאמונה. הבנתי בכאב: אם הזרע נזרע נכון – יפרח. ואם לא… הדמעות שלי לא ישקו אותו. התחלתי לחיות. תיקנתי את המרפסת שנהרסה מאז שאמא שלו נפטרה. החלפתי קרשים, צבעתי לאט, כאילו עם כל מברשת אני מסדר גם את עצמי. התחלתי לבשל לעצמי – חומוס, אורז, מרק פשוט. התרגלתי לאכול בלי לצפות לצעדים. התנדבתי בחלוקת מזון לנזקקים, וגיליתי שכאשר מלווה כאב של מישהו אחר – שלי נעשה קל יותר. התחלתי ללכת לבית כנסת בבוקר יום ראשון – לא כדי לבקש ניסים, אלא ללמוד לנשום. אחר כך ישבתי על ספסל בקפה חד-פעמי, מתבונן בחיים שחולפים. האישה מהפינה ברכה אותי, האיש עם הסמבוסק דיבר אלי. השכונה חיה. ואני, לאט, התרוממתי. רציתי שכשיביט אחורה, לא יראה אבא שבור שממתין לטלפון כמו כלב נאמן, אלא אב עם גב זקוף, לב נקי ושקט שלו. למדתי שגם שקט מחנך, גם מרחוק. שלוש פעמים חלפה חנוכה, שלוש כיסאות ריקים לשולחן, שלוש פעמים הנחתי צלחת “למקרה” – והחזרתי, ללא מהומה. המשקל מעל כתפיי ירד. הוא לא נעלם, אבל הפסיק לכתוב. החיים מלמדים מה חשוב – תמיד כשחושבים שהכול בשליטה. יום שלישי רגיל, בלי אירוע – שמעתי רכב עוצר ליד הבית. הצצתי בחלון, הלב דופק כשל גמר. ראיתי את בני יוצא, נראה מבוגר ועייף, כאילו שלוש שנים עיצבו אותו בלא מילים. בזרועותיו סל לתינוק. עמד זמן רגע, הבט במרפסת שתיקנתי, בבית ששרד, בי – לא בטוח אם נשארתי אותו אדם. עלה באיטיות. עמד בפתח. שפתיו רטטו כאילו נושא התנצלות כבדה. “לא ידעתי אם תרצה לראות אותי,” לחש, וקולו נשבר. “אני… עכשיו אבא. וכשהחזקתי אותו… הבנתי. כמה זה קשה. לא היה לי מושג.” ראיתי בו לא גבר שנאבק – אלא בן מפוחד שחזר. עיניו גילו בגרות שבאה מאוחר, אך באה. לא עם תירוצים יפים, אלא באמת. יכולתי לדרוש הסברים, חשבונות, לומר “אמרתי לך” – כנשק טעון, כמו הורים רבים. אבל אהבה אמיתית לא דורשת נקמה. היא מחפשת שלווה. פתחתי את הדלת. לא הכרתי אותו להתנצל. לא ביקשתי הסבר. שלחתי יד והזזתי את הרשת, כמו שענן נסוג מהשמש. — “יש פה תמיד צלחת בשבילך,” אמרתי ברוגע, “היכנס. זה הבית שלך.” הוא השפיל מבט, דמעה גלשה בלי רשות. נכנס עם התינוק, דבוק לחזהו. הילד ישן – לא ידע שברגע הזה משהו ישן וחרב מתקן. ואני, בפעם הראשונה שנים, שמעתי נשימה נוספת בבית – ולא כאב לי. זה ריפא אותי. אם אתה רודף אחרי בן שבורח – עצור. נשום. קשר לא דורשים כי הוא חובה. חיבוק אי אפשר לכפות כמו טקס. לפעמים המעשה החזק ביותר הוא לשחרר בלי טינה, לחיות בכבוד, לסמוך על מה שזרעת – ולהמשיך הלאה. ואם יום אחד הם חוזרים – כי לפעמים הם חוזרים – אל תפתח בדלת משפט ביד. פתח אותה בחסד. כי אהבה היא לא ללחוץ עד השבר. אהבה היא להשאיר את המנעול פתוח… כדי שכשהלב ימצא את הדרך – הבית יחכה לו.

הפסקתי לחפש את הבן שלי לפני שלוש שנים, ועדיין אני זוכר את המרירות של ההחלטה הזאת – כאילו בלעתי את הגאווה שלי רק כדי לא למות מעצב. חודשים של הודעות שלא נענות, שיחות שלא נאספות, תפילות חרישיות לקבל חמש דקות של תשובה: מתי ולמה מחקת אותי מהחיים שלך? לילות בהם שכבתי ער, בודק שוב ושוב את הטעויות שלי – איפה הרמתי קול, מתי לא שמעתי, אילו הבטחות לא קיימתי. שאלתי את עצמי בשקט אם לא נשבר מה שרציתי לשמור מכל. ובמרדף הזה הלכתי לאיבוד – לא רק כי הוא לא ענה, אלא כי איבדתי את הכבוד לעצמי ולו. עד שיום אחד, במרכז הקהילתי שבו התנדב, קראתי משפט: “אהבה אמיתית לא מכריחה – היא נוכחת. לפעמים שקט הוא הדרך החזקה ביותר לאהוב”. זה לא היה איום ולא שיעור קשה – רק אמת מפוכחת. ואז עצרתי. לא חסמתי. לא רמזתי בפייסבוק. לא חיפשתי רחמים אצל השכנים. פשוט שחררתי – לא מתוך עקשנות, אלא מתוך כבוד לעצמי ולו. אמרתי: עשיתי את שלי. גידלתי אותו ככל שיכולתי, לא כמו שחלמתי. קמתי כל בוקר כדי להוביל אותו לבית ספר, עבדתי כפולות במוסך, קניתי מחברות גם כשלא היה, עודדתי ממשחקי הילדים למרות שבפנים הייתי מותש. לימדתי אותו לבקש סליחה ולהגיד תודה. זרענו ערכים על אדמה קשה, אבל למדתי: אם הזרע טוב, יום אחד ינבט – ודמעות לא יזרזו אותו. חזרתי לחיות – תיקנתי את המרפסת, בישלתי לעצמי, עזרתי במטבח קהילתי וגיליתי שלפעמים כאב של האחר הופך את שלי לקליל יותר. חזרתי לבית הכנסת לא בשביל ניסים, אלא כדי ללמוד לנשום. פתאום השכונה שוב דיברה אליי – והתחזקתי. רציתי שיום אחד, אם יסתכל אחורה, יראה אבא זקוף ולא שבור. כי גם מרחוק, רוגע מחנך. חלפו שלוש חנוכות, שלושה כסאות ריקים בשולחן, וכשהצלחת היתה מוכנה “ליתר ביטחון” – נשמתי עמוק. עם הזמן האשמה דעכה. החיים, מסתבר, יודעים להראות מה באמת חשוב – דווקא כשחושבים שהכול בשליטה. ואז, באמצע יום של חול, שמעתי רכב נעצר. ראיתי את הבן יורד, נראה עייף ושונה, עם סל לתינוק ביד. עמד על המעקה, מתבונן בבית שתיקנתי בידיים שלי. בקול רועד אמר: “לא ידעתי אם תקבל אותי. עכשיו אני אבא – ורק עכשיו הבנתי כמה זה קשה”. הבנתי – הוא לא חזר להילחם, אלא מפוחד, כנה, בוגר. לא ביקשתי הסברים, לא הטחתי אשמות. פשוט פתחתי את הדלת ואמרתי: “יש פה תמיד מקום בשבילך”. ודמעה נפלה עליו בלי רשות. הוא נכנס, עם הילד על הידיים, והבנתי – משהו ישן נשבר, וחדש התחיל. אם אתה רודף אחרי ילד שבורח – עצור. קח נשימה. אי אפשר לדרוש אהבה בכוח. אי אפשר להכריח חיבוק. לפעמים המעשה הכי אמיץ זה לשחרר בכבוד, להאמין במה שזרעת, ולהמשיך הלאה. ואם יום אחד הם חוזרים – אל תקבל אותם עם שיפוט ביד, אלא עם חסד בלב. כי אהבה אמיתית זה לא לשבור את הדלת, אלא להשאיר את המנעול פתוח… לשנייה שהלב ימצא את הדרך חזרה.

לפני שלוש שנים ניסיתי למצוא את הבן שלי, ועד היום אני

00

הפסקתי לחפש את בני לפני שלוש שנים ועדיין זוכר את הטעם המר של ההחלטה, כאילו בלעתי את הגאווה שלי רק כדי לא למות מעצב; חודשים של הודעות שנותרו “נקרא”, שיחות שלא נענו, תחינות לשיחה של חמש דקות – רק להבין מתי ולמה מחק אותי מחייו; לילות של חשבון נפש על טעויות הילדות, ימים של מאמצים שקטים; ורגע אחד, בפתק במתנ”ס שבו היה מתנדב, קראתי: “אהבה אמיתית לא נכפית – היא נוכחת, לפעמים בשתיקה”; אז שחררתי, לא מהתרסה – מהכבוד; המשכתי לחיות, תיקנתי את המרפסת, בישלתי לעצמי, חילקתי אוכל לנזקקים, חיפשתי שלווה בבית הכנסת ובסופו של דבר, אחרי שלוש חנוכות ללא נוכחותו, יום אחד הוא חזר – בוגר ועייף, עם תינוק בידיים והתנצלות שקטה בעיניים; לא דרשתי הסברים, לא ביקשתי קינת יום – רק פתחתי את הדלת ואמרתי: תמיד יש לך צלחת פה, זה הבית שלך; כי למדתי שאהבה אינה רודפת עד שהלב נשבר – אהבה היא להותיר את המנעול ללא מפתח, עד שהלב ימצא את הדרך חזרה.

לפני שלוש שנים ניסיתי לחפש את הבן שלי, ומאז לא забравих

00

La novia equivocada. Valentín era el alma de cualquier fiesta. Nunca se había anunciado en periódicos ni en televisión, pero su nombre y su teléfono circulaban de boca en boca, pasando de amigo en amigo por ese “radio patio” tan nuestro. ¿Maestro de ceremonias en un concierto? ¡Por supuesto! ¿Animador de cumpleaños o bodas? ¡Encantado! Hasta condujo la fiesta de fin de curso de un colegio infantil, conquistando no sólo a los niños, sino también a sus madres. Todo empezó casi por casualidad. Un amigo cercano se casaba, el presentador contratado de antemano no apareció porque, según se supo después, había cogido una buena borrachera. No había tiempo para encontrar a otro y Valentín tomó el micrófono. Durante su etapa de estudiante había participado en el grupo de teatro «Logos», fue fijo en las «Primaveras Universitarias» y en el concurso de humor KVN, así que el improvisado evento resultó un éxito total, y en el propio salón de bodas otras dos personas le pidieron animar también sus celebraciones. Tras terminar la universidad, Valentín entró a trabajar en uno de los institutos científicos de la ciudad, donde cobraba un sueldo ínfimo. Sin embargo, sus primeros ingresos como animador le motivaron tanto que aceptaba cualquier encargo, recibiendo además de gratificación económica, una gran satisfacción personal. Pronto, lo que sacaba en esas celebraciones multiplicaba por diez su sueldo de joven científico. Tras apenas un año, Valentín se decidió: dejó el instituto, se compró un equipo de sonido profesional, abrió una pequeña empresa y empezó a dedicarse oficialmente al mundo del espectáculo. Al mismo tiempo, tomó clases de canto, porque voz y oído no le faltaban, y poco después, además de animador, se convirtió en animador cantante, actuando hasta tres veces por semana como cantante en un restaurante. Y así, a sus 30 años, Valentín era apuesto, bien situado y conocido como buen cantante, DJ y maestro de ceremonias capaz de levantar de la silla al público más apático. Soltero convencido (¿para qué más con tantas chicas dispuestas?), veía cómo todos sus amigos iban formando familia, y poco a poco empezó a imaginar su propia felicidad hogareña. Pero el problema era: ¿con quién? Las relaciones fáciles no le interesaban más allá de lo evidente: quería encontrar a la mujer definitiva, para toda la vida. — Habrá que enamorar a una muchacha jovencita, educarla “a mi manera”, y casarme con ella cuando cumpla los 18. ¡La esposa perfecta! —decía en broma. Incluso comenzó a aceptar trabajos como animador de fiestas de graduación en institutos, con la esperanza de encontrar allí su media naranja. Pero las jóvenes de hoy, pensaba Valen, no eran como él imaginaba, así que seguía buscando, fijándose en las más jovencitas, como él decía “acechando a la presa rara”. Y entonces, los dioses decidieron echarse unas risas a costa de mi primo. Al principio nada hacía presagiar lo que estaba por venir. Llamó una señora recomendada por conocidos: — Buscamos maestro de ceremonias para una boda. ¿Está libre el 17 de junio? ¡Perfecto! ¿Podemos vernos? Se reunieron. Y ahí, según Valentín, comprendió por primera vez eso de “el suelo se abre a tus pies”. La mujer, que se presentó como Xenia, era deslumbrante; jamás había visto nada igual en persona. Hablaba claro, con seguridad, era tan hermosa como inteligente. Al mirarla, Valentín calculó que tendría unos 25 años, quizá algo más, pero en la conversación mencionó que había sido de la Juventud Comunista, así que debía rondar los 40 como mínimo. Acordaron todo y firmaron un contrato, aunque Xenia protestaba: – ¿Para qué? Confío en usted, sus recomendaciones son excelentes. Valentín siempre trabajaba con contrato, no sólo por cumplir él, sino porque exigía lo mismo a los clientes. Insistió. Mientras tanto, el móvil de Xenia sonó con un mensaje: — Ah, es el novio, que ya viene a por mí. ¿Puede llevarme? Valentín salió para despedirla. Solía hacerlo para observar las dinámicas entre los novios. Pero en esta ocasión, lo movía la envidia. Se imaginó a un hombre maduro, pero del coche bajó un chico aún más joven que él: — ¿Todo bien, Xenia? —ella sonrió y él le abrió la puerta. — ¿Va a ser usted el animador de nuestra boda? Encantado, me llamo Roberto, el novio —le tendió la mano a Valentín. Valentín quería golpearle, borrar de un puñetazo esa sonrisa triunfal, pero sólo alcanzó a estrecharle la mano: — Valentín. Encantado. Desde ese día, Valentín perdió el sueño. Cualquier excusa le valía para llamar a Xenia, escuchar su voz, verla. El día de la boda se acercaba y Valentín creía volverse loco. Incluso pensó en rechazar el trabajo, aunque eso implicara perder la oportunidad de ver a Xenia. A veces, el propio Roberto se aparecía por la oficina: — Xenia me pidió que te trajera esto… Valentín lo odiaba con toda su alma. Incluso pensó en abandonar el encargo y perder su buena reputación, pero eso sería renunciar a volver a ver a Xenia. Su única confidente, una amiga fiel, le preguntaba con ironía: — ¿Y las colegialas? ¿Ya no quieres tu esposa perfecta? Valentín siempre contestaba de mala gana: — ¡Anda ya! Xenia es la mujer ideal, ninguna otra me interesa. — ¡Díselo! —le aconsejaba su amiga. Pero él sólo respondía: — ¿Estás loca? Va a casarse con otro, eso significa que le quiere. ¿Para qué iba a interesarse por mí? Dos días antes de la boda, Xenia volvió «para pulir el guion y que todo salga perfecto». Como en la oficina estaban con reformas, se vieron en el piso de Valentín. Charlaron mucho, rieron, estaban en su salsa. Al despedirse, Valentín propuso un brindis con champán: — Por una boda perfecta. Xenia aceptó riendo, y entre risas y el efecto del champán, Valentín se atrevió a besarla. Para su sorpresa, ella le correspondió. Perdieron el control. Cuando Valentín despertó al amanecer, apenas podía creer lo sucedido… No quedaban rastros de Xenia, excepto el suave aroma de su perfume en la almohada. Sí, había pasado. Le costó asumirlo. ¿No ocurriría nada en la boda? Marcó el número de Xenia: — Hola… Ella, con naturalidad, contestó: — ¡Hola! Perdona por irme sin despedirme, ¡pero imagina el lío que tengo! La boda es mañana… — ¿Va a celebrarse la boda? – preguntó, con la voz ahogada. — Claro, ¿por qué no? ¡Todo va de maravilla! ¿Son todas las mujeres igual de frías? ¿Iba a mirar a su novio a la cara después de esto? ¿Debería boicotear la boda? ¿De verdad quería a una mujer así? Luego, sinceramente, se respondió: sí. La quería, fuera como fuera. Al día siguiente llegó pronto al restaurante. Las decoradoras terminaban el salón y coqueteaban con él. Entonces… No pudo creerlo: Xenia se acercaba. — Hola. He escapado nada más terminar el registro civil porque necesitaba verte —le sonrió—. ¿Pero qué te pasa, Valen? — No entiendo nada —balbuceó él—. ¿Entonces… ya te habías casado? ¿Y luego has venido aquí? — Claro, ¡cabeza hueca! ¿Por qué iba a irme de fiesta por ahí con los jóvenes si podía estar contigo? ¿No te alegras? — Espera, ¿con qué jóvenes? ¿Acaso no te casas tú? Xenia le miró atónita y luego rompió a reír, una risa limpia y contagiosa que hizo sonreír a Valentín. — ¡Por supuesto que no! ¡Se casa mi hija, Ksenia! Ella estudia en Barcelona y acaba de llegar ayer —de repente, dejó de reír—. ¿En serio pensabas que yo era la novia? ¿Y que dos días antes de la boda me iría con otro? ¡Vaya imagen tienes de mí…! Por fin lo entendió: Xenia nunca había dicho “yo” o “nosotros”, siempre hablaba de “la novia y el novio”. Y Roberto jamás la llamó “Ksenia”, siempre “Xenia” y de usted. ¿Cómo no lo había notado antes? Qué ridículo. Entonces, al fin, Valentín se atrevió con la gran pregunta: — ¿Y tú? ¿Estás libre? —Al verla asentir, lanzó—: ¡Cásate conmigo! Por favor… La boda de la verdadera pareja fue fabulosa, Valentín se superó, los invitados estaban felices. Los novios fueron a darle las gracias: — ¡Muchísimas gracias! No sabemos cómo agradecerte. — Yo me encargaré de ello —apareció Xenia, — Id, el coche os espera; aquí mando yo. La noticia de que Valentín se casaba con una mujer nueve años mayor corrió rápida entre los familiares. Al principio lo miraron con recelo, pero al ver a la novia todos coincidieron: — ¿Y quién no se iba a enamorar de una así? Xenia y Ksenia compartieron maternidad con apenas dos semanas de diferencia.

La novia de otro. Valentín siempre tenía la agenda

00

הרגשתי נורא מובכת מהשמן שנשאר מתחת לציפורניי החבר שלי באמצע ברנצ’ יוקרתי בתל אביב… עד שראיתי שהגבר בחליפה המושלמת בכלל לא מסוגל לשלם על הטוסט אבוקדו שלו. המקום היה מסוג בתי הקפה הטרנדיים מהפלורנטין, כאלה שבמניפה אין סימן ש”ח ועל הקירות תולים יותר עציצים מאשר יש כסאות – כאילו המקום בכלל נושם. זו הייתה שבת – היום שבו כולנו משחקים שהחיים קלים. התארגנתי שעתיים. איפור, שיער, שמלה שלא התאימה לגוף שלי ולא לארנק שלי, רק כדי לא להרגיש לא שייכת, בעיקר ליד מרים והחתן החדש שלה. ברק היה בדיוק מה שפיד האינסטגרם מוכר כ”סיפור הצלחה” – חליפה יוקרתית, בושם ש’מריח כמו כסף’, ומילים גדולות כמו “פיננסים וטכנולוגיה” שנשמעות כמו קסם. ואז הגיע יונתן. בא באיחור של עשרים דק’ היישר ממשמרת בלילה – לא הריח מהבקבוק אלה משמן, מתכת קרה ויום עבודה. נכנס עם מגפי העבודה והז’קט זוהר שלו תלוי עליו כאילו הוא עוד חלק מהגוף. כשראה אותי, ראו את השמן שמתחת לציפורניים – כתם שלא יורד בשטיפה מהירה. הצליל של הכיסא שלו פילח את הסלואו ג’אז, ראיתי את מבטה של מרים נעצר על הנעליים, עובר לחליפה של ברק וחוזר אלי – חיוך כזה שגורם לך להרגיש גם עלובה וגם כועסת. “לא יכולת לפחות לשטוף ידיים?” לחשתי. יונתן הביט בי – עייף, לא פגוע. “סליחה, נסיכה. היה פיצוץ בצינור הראשי בדיזנגוף, לא הספקתי אפילו לשטוף פנים.” הוא הזמין קפה ושתי מנות בייקון – לא קוקטיילים, לא טוסט. רק מה שאדם צריך כדי לעמוד על הרגליים. שעה שלמה ברק דיבר כאילו הוא על במת TED – על “חופש”, “הכנסה פסיבית”, מי שעוד “סוחר בזמן שלו תמורת כסף” ו”לא מבין את המערכת”, וצחק על כל מי שעדיין עובד קשה כמו שזו תבוסה אישית. אז פנה ליונתן – בהתנשאות עטופה בטון ידידותי – “תקשיב, יונתן, אני יכול לסדר אותך. בן אדם כמוך לא צריך לשבור את הגב בגיל שלושים. תתחיל לעבוד עם הראש.” עצרתי נשימה. יונתן לגם קפה. “אני אוהב את העבודה שלי. העיר צריכה חשמל. כשנופל – זה לא נדלק בדיבורים. מישהו צריך להגיע ולתקן.” ברק חייך בהתנשאות, “כן, עבודה עם ידיים, אבל לא תרצה יותר? חופשה ספונטנית, פינוק בלי לחשוב פעמיים, באמת לחיות?” וזה פגע גם בי. כי גם אני רציתי “יותר”. רציתי ימי שבת נקיים. ידיים רכות. חיים שלא מריחים מעייפות. שנאתי את עצמי על המחשבה הזו – למה העולם שלי כבד ושל מרים קליל? ואז בא החשבון – מספר חסר בושה שמחזיר אותך מיד למציאות. “אני מזמין,” ברק שלף כרטיס אשראי בזה של הבוס. התגובה של המלצרית – “סליחה, אדוני, אין כיסוי.” שתיקה. הוא ממש ניסה שוב. “באמת, אדוני… מסגרת מנוצלת, יש תשלום חריג…” ראיתי את שורת ההודעות – הקצה היבש של המסגרת, תשלום שלא שולם. “אה… אין לי מזומן. מישהו יכול…? אחזיר תיכף.” מרים בוהה בשולחן. אני לבד יודעת שאין לי דרך. יונתן לא חייך, לא הרגיש ניצחון, לא ניתק שיעור מוסר – הכניס יד לג’ינס המלוכלך, שלף שטרות אמיתיים, הניח אותם בשקט ודחף למלצרית. “שמור את העודף.” כשהתיישר, הידיים שלו רעדו מהיום הקשה, והוא שם יד על הכתף של ברק – לא להשפיל, רק להחזיק. “אל תדאג, לכולם יש חודש מחורבן.” בחוץ ברק ומרים פנו לטסלה החדשה, הוא משך בידית – נעולה. שוב. הסתכל בטלפון, הפנים שלו קרסו. “חסמו בגלל התשלומים…” יונתן לקח אותי לטנדר הישן – מכה בפגוש, בוץ על הגלגל, בפנים רק כלים, קסדה ותכניות, לא הצגה – עבודה. הוא סובב מפתח, המנוע התניע מייד. בלי דרמה – פשוט עובד. הסתכלתי על הידיים שלו על ההגה: השמן, הצלקת על האגודל – ופתאום זה כבר לא נראה מלוכלך, אלא אמיתי. “את בסדר?” שאל, “אני אכנס למקלחת ישר כשנגיע.” החזקתי את ידו. גסה. חמה. בטוחה. “אל תתנצל,” אמרתי. “אתה הדבר האמיתי היחיד בכל העיר.” לימדו אותנו להעריץ הצלחה ולבוז לידיים שבונות אותה. עשו לנו מקום לפחד מעובד נקיון ולהשתחוות לאיש החליפה. אבל באותה שבת, סוף סוף הבנתי: ערך לא רואים על השולחן. הוא מתגלה כשמגיע החשבון, כשפנים נופלים, כשמישהו שקט משלם ולא מקטין אף אחד. ואם יש לידך מישהו שחוזר עייף, עם ידיים שמחזיקות את העולם – שם אין מחסור בניצוץ. זו ההוכחה שמשהו כאן עוד עובד… בזכותו. מה בשבילך הוא באמת הצלחה – הנוצץ או הידיים שמחזיקות אותך?

הייתי מוצפת מבוכה בגלל השמן השחור שנתקע מתחת לציפורניו

00

הייתי נבוכה עד עמקי נשמתי מהשמן שנתקע מתחת לציפורניים של בן הזוג שלי באמצע בראנץ’ יוקרתי בתל אביב… עד שהבנתי שהגבר בחליפה המהודרת ממול אפילו לא יכול לשלם על הטוסט אבוקדו שלו. המקום היה מההיפסטריים האלה שבאותיות בתפריט אין שקל, ועל הקירות יש יותר עציצים מאשר כיסאות – בית קפה שנושם טרנדים. היה יום ראשון, היום שכולם עושים בו הצגה של חיים קלים. השקעתי שעתיים בהכנה. איפור, שיער, שמלה שלא התאימה לי ולא לארנק שלי, רק כדי לא להיראות מגוחכת. במיוחד מול מאיה והארוס החדש שלה. בוריס היה בדיוק מהטיפוס שהאינסטגרם משווק כ”הצלחה”: חליפה נקייה, מבט בטוח, בושם יקר, ועבודה ב”הייטק ופיננסים” – כאילו זה אומר הכל. דיבר בקול, שלט בשולחן עוד לפני שהוגש האספרסו. ואז הגיע יונתן. יונתן איחר בעשרים דקות, בא ישירות משטח העבודה, עם ניחוח של שמן, מתכת ומאמץ. נעלי העבודה עוד עליו, ג’ינס מוכתם וז’קט זוהר תלוי עליו כמו שגרה. מתיישב ומגלה לי ידיים שלא מתנקות בקלות. מבט של מאיה נעצר על הנעליים שלו, ממריא לחליפה של בוריס, חוזר אלי עם חיוך שצרב לי בלב. התכווצתי בחוסר נוחות. “לפחות לא יכלת לשטוף ידיים?” לחשתי. יונתן הביט בי עייף אך לא פגוע, “מצטער, אהובה”, לחש. “התפוצצה צינורית ראשית בסנטר – לא הספקתי יותר מלשטוף פנים.” הזמין רק קפה ושתי מנות חזה עוף. בלי בירה, בלי הרמת כוסית – רק מה שמחזיק אדם ער. שעה לאחר מכן, בוריס העביר נאום על “חופש”, “הכנסה פסיבית” ו”למה לעבוד עם הידיים זה עוני ולא הבנה”. ואז פנה אל יונתן: “אני יכול לסדר לך עתיד אחר, לא חייבים לעבוד קשה בגילך. תשתמש בראש, לא בידיים.” יונתן לגם מהקפה, ענה בשקט: “אני אוהב את העבודה – כשיש תקלה, מישהו חייב לטפל בה.” משהו בי נסדק, כי גם אני רציתי “יותר”. רציתי ימי ראשון נקיים, ידיים חלקות, חיים שלא מריחים מעייפות. התביישתי בכך. ואז הגיעה החשבון. סכום שערורייתי, כזה שמחזיר אותך למציאות. “אני משלם”, אמר בוריס והניף כרטיס אשראי, מצפה למחיאות כפיים. המלצרית חזרה למלמול: “מצטערים… אין כיסוי.” הוא ניסה שוב. “לצערי, כבודך… עדיין אין.” פניו התחלפו מאדום ללבן. “אה… למישהו יש מזומן? אחזיר מיד.” מאיה הטתה מבט. אני ידעתי שאין לי. יונתן לא שמח, לא התגאה, רק הוציא מהכיס שטרות עמלים ומסר בקור רוח: “תחזירי את העודף.” כשהתרומם, גופו חרק מהיום הארוך. הוא הניח יד תומכת על כתפו של בוריס: “שום דבר, אחי. כל אחד עובר חודש קשה.” יוצאים. בחנייה מאיה ובוריס ניסו להניע את הטסלה – שנשארה מנעולה בשל עיקול תשלום. אני ויונתן הלכנו לטנדר הישן שלו; פה עבודה, שם מסמר, הכל אמיתי. הוא סובב מפתח, והטנדר התניע. בלי הצגות. התבוננתי בידיו – שמן, שריטה על האגודל. ופתאום כבר לא נראו לי מלוכלכות – הן נראו לי אמיתיות. “את בסדר?” שאל יונתן. “אני אתקלח ישר כשנחזור.” החזקתי את ידו – מחוספסת, חמה, בטוחה – ואמרתי: “אל תתנצל. אתה הדבר האמיתי היחיד בעיר הזאת.” לימדו אותנו להעריץ הצלחה חיצונית ולבוז לעמל שמחזיק את העיר. אבל באותו יום ראשון הבנתי: ערך לא רואים בשולחן, אלא כשמגיע החשבון. כשנופלת המסיכה – הערך האמיתי הוא במי שנשאר, משלם והולך בגב זקוף בלי להשפיל אף אחד אחר. ואם יש לך אדם שחוזר עייף, עם ידיים שמחזיקות את העולם – לא חסר לך שום דבר זוהר. יש לך עדות שמשהו כאן באמת עובד… בזכותו. מה בעיניך הוא הצלחה אמיתית – שואו או עבודה?

תקשיבי, אני חייבת לספר לך מה קרה לי בשבת שעברה רק преди

02

Amigos que llegan con las manos vacías a una mesa puesta: cerré el frigorífico y se acabó la fiesta — La historia de Irene, el arte de ser buena anfitriona, la cara dura de los invitados y cómo proteger tu hogar (y tu comida) cuando el abuso supera la generosidad

Diario de Domingo, 12 de marzo Hoy, lo confieso, he

00

התביישתי כל כך מהשמן שהתיישב מתחת לציפורניים של בן הזוג שלי באמצע בראנץ’ יוקרתי בתל אביב… עד שקלטתי שהגבר עם החליפה המושלמת ממול אפילו לא יכול לשלם על הטוסט אבוקדו של עצמו. המקום? אחד מאותם בתי קפה מעוצבים עם יותר צמחים על הקירות מכיסאות – כאילו שהמקום נושם. יום ראשון, הזמן שכולם עושים כאילו שהחיים קלים. התארגנתי שעתיים. איפור, שיער, שמלה שלא מתאימה לא לי ולא לארנק שלי. רק כדי לא להיראות מחוץ למקום. במיוחד מול מרים והארוס החדש שלה. בוריס היה בדיוק הטיפוס שמוכרים לנו ברשתות בתור “הצלחה” – חליפה מחויטת, בושם יקר, חיוך בטוח בעצמו. עבד ב”הייטק ופיננסים”, ודיבר כאילו זה מסביר הכול. תפס את השולחן עוד לפני שהקפה הגיע. ואז הגיע יואב. יואב איחר עשרים דקות – הגיע ישר מתיקון. לא הריח בושם, אלא שמן, מתכת קרה ויום עבודה ארוך. עם נעלי העבודה שלו, הג’ינס מוכתם, והג’קט הזוהר חלק ממנו. כשהתיישב לידי, שמתי לב לשמן השחור עמוק מתחת לציפורניים – לא משהו שיורד בשטיפה אחת. שהוא משך את הכיסא, הצליל חרך את השקט במקום. ראיתי את המבטים – ננעצו בנעליים המלוכלכות של יואב, ואז בחליפה של בוריס, וחזרה אליי – עם חיוך חמוץ על הפנים של מרים. שאלתי בלחש: “לא יכולת לפחות לשטוף ידיים?” יואב הביט בי – עייף, אבל לא פגוע. העייפות הזו לא רק מהשכמה מוקדמת אלא בגוף. “לחץ, מתוקה,” לחש. “נפלה מערכת חשמל מרכזית בעיר. הייתי חייב להחזיק עד שיגיע צוות נוסף. בקושי הספקתי להתרענן.” הוא הזמין רק קפה ושתי מנות בייקון. בלי קוקטיילים, בלי טוסטים. רק מה שמחזיק בן אדם עומד. שעה שלמה בוריס דיבר כאילו הוא על במה. “חופש”, “הכנסה פסיבית”, “מי שעוד מוכר את הזמן שלו בכסף כי הוא לא מבין את השיטה”. זלזל באלה שעובדים קשה, כאילו זו אשמתם האישית. ואז פנה ליואב, בנימה מקטינה שמתחפשת לטוב לב: “תשמע, יואב, אני יכול לסדר אותך – להוציא אותך מהמפתחות. אנשים כמוך לא אמורים לשבור את הגב בגיל שלושים. תעבוד עם הראש, לא עם הידיים.” עצרתי נשימה. יואב לגם מהקפה, רגוע. “אני אוהב את העבודה שלי,” אמר. “העיר צריכה חשמל. כשיש תקלות, זה לא מסתדר מדיבורים – מישהו צריך לתקן.” בוריס חייך – שוב באותו עליונות. “כן, עבודה אמיתית וזה, אבל אתה לא רוצה ‘יותר’? חופשות, שופינג בלי לבדוק מחירים, חיים אמיתיים?” וזה פגע גם בי – כי גם אני רציתי “יותר”: ימי ראשון חלקים, ידיים חלקות, חיים שלא מריחים מעייפות. שנאתי את עצמי שחשבתי ככה, אבל זה היה שם. למה לי החיים כבדים ושל מרים נראים קלילים? ואז הגיעה החשבונית – סכום חסר בושה שמוריד אותך לקרקע. “אני מזמין!” התפאר בוריס, שלף כרטיס יוקרתי בהצגת תיאטרון. “בואו נחגוג.” המתנו. המלצרית חזרה נבוכה: “סליחה, אדוני… הכרטיס לא אושר.” שקט. בוריס צחק מהר מדי: “אין מצב. נסי שוב.” ניסו. “באמת, סליחה… אין שם מספיק כסף.” הוא האדים ואז החוויר. התחיל להקליד בנייד, מלמל “טעות” ו”העברה”. ראיתי את המסך – אין טעות, רק הודעה יבשה: חשבון כמעט מרוקן, תשלום מעוכב. “אין עליי מזומן…” מלמל. “מישהו יכול לחרוג? אחזיר מיד.” מרים בחנה את הצלחות. אני ידעתי שגם לי אין סיכוי. יואב לא חייך, לא התנצח, לא הרגיש עליונות. שלף מהכיס המלוכלך קליפס עם שטרות אמיתיים – כאלו שהרוויח בשעות ארוכות. ספר, הניח והזיז לעבר המלצרית: “תשאירי טיפ,” אמר בשקט. כשקם, הגב שלו חרק. הגוף שלו זכר את היום. הוא הניח יד על כתפו של בוריס – לא להשפיל, אלא להחזיק: “הכול בסדר,” אמר. “לכל אחד יש חודש קשה.” יצאנו החוצה. בחנייה, בוריס ומרים פנו לטסלה המבריקה שלהם – שקטה, מושלמת. משך את הידית. כלום. עוד פעם. נעולה. הביט בנייד והתמוסס. “נחסמה… לא שילמתי את ההחזר…” יואב הוביל אותי לטנדר הישן שלו. פגוש עקום, בוץ על הצמיגים, כלים, קסדה, שרטוטים וקבלות. לא מרשים – עובד. הניע. מנוע נדלק מיד. בלי הצגה. שייך לו באמת. הבטתי בידיים שלו על ההגה. בשמן מתחת לציפורניים. בחתך החדש על האגודל. פתאום הם כבר לא נראו לי מלוכלכות – הם נראו אמיתיות. “את בסדר?” שאל יואב. “אני יודע שבאתי ככה… אתקלח ישר כשנגיע.” חיבקתי את היד שלו. גסה, חמה, בטוחה. “אל תתנצל,” אמרתי. “אתה הדבר הכי אמיתי בעיר הזו.” התרגלנו להעריץ את הסמל של ההצלחה ולזלזל במי שמחזיק את כל זה באמת. לימדו אותנו שחליפה זה ביטחון ושבגדי עבודה זה בעיה. אבל ביום ראשון ההוא הבנתי משהו פשוט: ערך אמיתי לא רואים על השולחן – הוא מתגלה כשהחשבון מגיע. כשהמסכות יורדות. כשמישהו משלם, יוצא, ולא מקטין אף אחד. ואם יש לך אדם שחוזר עייף עם ידיים שמחזיקות עיר – אין שם חוסר זוהר. יש הוכחה שלמישהו עדיין אכפת… בזכותו. מה בשבילך הוא הצלחה אמיתית – ראווה או עבודה?

היום אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הבושה ששטפה אותי

02

Papá de los domingos. Relato. ¿Dónde está mi hija? — repitió Olesia, sintiendo cómo le castañeaban los dientes, sin saber si del miedo o del frío. Había dejado a Zlata en una fiesta infantil, en la ludoteca del centro comercial. Apenas conocía a los padres de la cumpleañera, sólo de vista, pero había dejado a su hija tranquila — no era la primera vez en una fiesta así, era lo habitual. Pero aquel día se había retrasado — el autobús no llegaba. El centro comercial estaba en un sitio incómodo, todos venían en coche, pero Olesia no tenía. Por eso, llevó a su hija en autobús, volvió a casa por sus clases particulares — no podía cancelarlas — y después volvió a recogerla. Sólo llegó quince minutos tarde, corrió por el aparcamiento helado, jadeando. Y ahora, la madre de la cumpleañera, una chica bajita de ojos azulados, la miraba sorprendida y repetía: — Pero si se la ha llevado su padre. Pero Zlata no tenía padre. Bueno, sí lo tenía, pero nunca había conocido a su hija. A Olesia su encuentro con Andrés le pilló por sorpresa — paseaba por el paseo marítimo con una amiga, ésta se torció el tobillo y unos chicos les ofrecieron ayuda. Justo como en una peli famosa, ellos mintieron diciendo que estudiaban en la Universidad Complutense, que uno era hija de general y otra de catedrático. ¿Por qué lo harían? Tonterías de juventud. Pero cuando Olesia quedó embarazada y Andrés supo que estudiaba magisterio y que su padre era conductor de autobus, le metió unos billetes en la mano para un aborto y desapareció. Olesia decidió no abortar y jamás se arrepintió — Zlata era su compañera, sensata y fiable como nadie. Siempre estaban felices las dos, mientras Olesia daba clase, Zlata jugaba con sus muñecas, luego preparaban un cocido de leche o huevo poche, tomaban té con galletas untadas en mantequilla. Dinero, el justo — todo se iba en alquiler — pero ni Olesia ni Zlata se quejaban nunca. — ¿Cómo han podido entregar a mi hija a un extraño? La voz de Olesia temblaba, las lágrimas asomaban a sus ojos. — ¿A un extraño? — se irritó la mujer de los ojos redondos y azules. — ¡Pero si era su padre! Olesia podría haberle dicho que no existía tal padre, pero no servía de nada. Tenía que buscar a los vigilantes, pedir las grabaciones de las cámaras y… — ¿Cuándo ha sido? — Hace diez minutos… Olesia dio media vuelta y corrió. Cuántas veces advertido a Zlata ¡no te vayas con extraños! El pánico la paralizaba, todo se le nublaba, varias veces chocó con alguien, pero ni se disculpó, siguió corriendo. Por puro instinto, gritó: — ¡Zlata! ¡Zlataaaa! En el gran área de restauración reinaba el bullicio, casi nadie notó sus gritos; unos pocos se giraron. Aspirando aire a bocanadas, Olesia intentaba decidir adónde debía ir primero. ¿Quizás aún no se habían ido? ¿Quizás…? — ¡Mamá! Al principio no se lo creyó. Su hija, con la chaqueta abierta y la cara pringada de helado, corría hacia ella. Olesia la abrazó con tal fuerza que si la soltaba, se caía al suelo (quizás era así). Fijó la vista en el hombre. Correcto, pelo corto, suéter tonto con muñeco de nieve y un helado en la mano. Parecía leer en los ojos de Olesia lo que iba a soltarle, porque empezó a balbucear: — ¡Perdón! ¡Ha sido culpa mía! Tenía que haberla esperado aquí, pero quise darle su merecido a esos mocosos. ¿Sabe usted?, se burlaban de ella. Le decían que no tenía padre, que nunca iría a buscarla porque era fea. Quise defenderla: le dije “hija, vamos a por un helado mientras viene mamá”. No pensé que se asustaría tanto… Olesia temblaba. No pensaba confiar en el desconocido. ¿De verdad se burlaban de Zlata? Miró a su hija, la niña captó al instante la pregunta. Se sonó la naricilla, alzó la barbilla. — ¡Da igual! ¡Ahora yo también tengo papá! El hombre se encogió de hombros, Olesia no logró articular palabra. — Vámonos, — por fin suspiró ella. — Se nos hace tarde, perdemos el bus. — ¡Espere! — el hombre avanzó, se detuvo, saludó incierto con la mano. — Si quiere, les acerco en coche. Ya que estamos… No se preocupe, no soy un pirado. Me llamo Arturo. ¡Lo juro, soy buena gente! Mire, ahí está mi madre, puede preguntarle. Señaló a una mujer de pelo violeta ocupada en leer en una mesa. — Si quiere, vamos y ella le da referencias. — No lo dudo, — masculló Olesia, que aún se moría de ganas de sacudirle. — Gracias, nos apañamos. — Mamá… — Zlata le giró el abrigo. — ¡Que vean que el papá nos lleva! En la ludoteca seguían la cumpleañera, su madre y otra niña, cuyo nombre Olesia no recordaba. En los ojos de su hija había tanta súplica, y cruzar el hielo así sería un calvario. Así que no se lo pensó más. — Vale, — soltó. — ¡Genial! ¡Un minuto, aviso a mi madre! “Un niño de mamá”, pensó Olesia sarcástica. En ese instante la señora de los violetas les saludó sonriente y Olesia se giró deprisa. ¡Menuda situación! Por el camino evitó mirar a Arturo, pero notó lo delicado que era hablando con Zlata. La niña no paraba de charlar — Olesia nunca la había visto así. Pero al llegar al portal, a Zlata le cambió la cara. — ¿Ya no nos veremos? — susurró al hombre, mirando de reojo a su madre. Olesia se vio bajo el escrutinio de Arturo, pidiendo permiso. Iba a decirle “no, Zlata, no seas impertinente”, pero al verle la carita triste, no pudo. Buscó la mirada de Arturo, asintió. — Si tu madre lo permite, puedo invitarte a ver una peli de dibujos el finde. ¿Has ido al cine alguna vez? — ¿De verdad? ¡No, no he ido! Mamá, ¿puedo ir con papá al cine? A Olesia le invadió la vergüenza, así que aceleró. — Zlata, sólo si cumples dos condiciones. Uno: no debes llamar papá a un desconocido, dile tío Arturo, ¿vale? Dos: al cine voy con vosotros, ¡recuerda lo que te he dicho! Nunca te vayas con extraños aunque parezcan simpáticos. — Yo también se lo he dicho, — intervino Arturo. — Que no hay que ir con desconocidos… — ¿Entonces puedo ir? — Te he dicho que sí. — ¡Biennn! Olesia sabía que debería cortar esas tonterías, pero no podía. No tenía a nadie en el mundo salvo Zlata. ¡Si pudiera pedir consejo! Por ejemplo, a su madre. Apenas la recordaba — murió cuando Olesia tenía cinco años, como Zlata ahora. Un niño cayó en el río helado y nadie se atrevía, ella sí. Salvó al niño pero… el resfriado se llevó a su madre en una semana — era diabética, con mala salud. Y Zlata tenía diabetes: eso preocupaba mucho a Olesia — los genes eran cosa suya. Hasta el siguiente fin de semana, Olesia lo pensó mucho pero, al final, todo salió diferente: Arturo apareció en el cine con su madre. — Para que no pienses que soy raro, mama puede recomendarme bien, — sonrió. — Pues claro que es raro, — dijo la madre, riéndose: se notaba lo mucho que quería a su hijo. Claro que cuando Arturo llevó a Zlata por palomitas, su madre habló con Olesia de verdad. — ¿Puedo tutearte? Mi hijo también creció sin padre. Estuve casada cuatro veces, el último marido era ideal, Arturo es igual que él. Pero el destino quiso que no llegase a sostener a su hijo antes de morir. Infarto. Cuando nació Arturo, no sé cómo sobreviví. Los otros maridos ayudaron… ¿Qué cara pones? Aún me llevo bien con ellos, el primero me sigue queriendo, el segundo no era de nuestro sexo, el tercero demasiado mujeriego para conformarse. Ellos intentaron suplir la figura paterna, pero un padre es un padre. Por eso se ha volcado tanto con Zlata — a él también le acosaban en clase. ¡Cuánto protesté a los profesores! No sirvió de nada, hacían retos absurdos por demostrar a los chicos que era un hombre. Una vez casi se mata… Desde luego, era una mujer interesante. Bajita, delgadísima, pelo violeta, vestida de Chanel y un libro de Donatella en mano. A Olesia le encantó. — No te preocupes, no hay malas intenciones, sólo bondad, — le guiñó el ojo y añadió: — Y tú también le has gustado, ¿eh? Olesia se sonrojó. ¡Solo faltaba eso! Sabía que no debía dejarse llevar, pero daba pena por Zlata… A la salida Olesia intentó pagar las entradas de cine, pero Arturo negó con la cabeza. — Cuando invito a una chica al cine, pago yo. A Olesia tampoco le gustaba eso — ella estaba acostumbrada a pagar lo suyo, a no depender de nadie. Y ese rollo de gustarse, una tontería, eso no pasa. Al llegar a casa, Zlata preguntó: — Papá, ¿a dónde vamos la próxima vez? — ¡Zlata! — la regañó Olesia. La niña se tapó la boca con las manos. — Podemos ir al Museo de Ciencias Naturales, — respondió Arturo, como si no notara nada — ¿qué os parece? — ¡Genial! Mamá, ¿vamos? — Id vosotros, — contestó Olesia seca. — Llevad a doña Catalina, que le encantan las mariposas. Bajó del coche la primera, deseando acabar con esto. De soslayo oyó a Arturo decirle a Zlata: — Cuando tu madre no escuche, puedes llamarme papá. Así fue como Zlata tuvo un “papá de los domingos”. A veces Olesia iba con ellos, otras dejaba a Zlata si iba con doña Catalina — no acababa de fiarse de Arturo, aunque Zlata siempre volvía hablando maravillas de lo divertido que era. Involuntariamente, Olesia se contagiaba del entusiasmo, pero no se dejaba llevar: no creía que existieran príncipes de cuento. Además, la madre de Arturo siempre la recomendaba tanto que ella pensaba: ¿qué le pasa? ¿Por qué iba a emparejar a su hijo con una chica normalucha? Pero poco a poco, el corazón de Olesia empezó a derretirse. Arturo lo hacía todo con mucha delicadeza — le dejaba una chocolatina en la estantería, siempre le pedía permiso al invitar a Zlata, buscaba su mirada en el coche. Pero sobre todo le gustaba doña Catalina — ¡era encantadora! Si Arturo no fuera su hijo, a ella seguro que le pediría consejo. Un día, él llamó para proponerle ir al cine. Zlata enseguida apareció — susurró: — ¿Es Arturo? Y se sentó feliz a su lado. — Sí, claro, Zlata estará encantada, — respondió por rutina Olesia. — Espere… Pero invito a Zlata y a ti… O sea, que vayamos los dos juntos. Solos. Y de fondo sonó la voz de doña Catalina: — ¡Por fin! — ¡Mamá, deja de escuchar! Ay, Olesia, disculpa. Siempre cotilleando. En ese momento, Zlata susurró: — ¿Te ha invitado al cine? Olesia se rió. — Yo también tengo orejas… Escucha, Arturo… — ¡Por favor, no me digas que no! Dame una oportunidad, prometo ser un caballero. — ¡Lo de los ojos, Temo! — interrumpió doña Catalina. — ¡Dile lo de los ojos, lo que dijiste, que tiene los ojos iguales a su madre…! Como si le echara agua helada por la cara. Olesia no comprendía: ¿su madre? Arturo le gritó algo a la madre, luego dijo: — Olesia, ahora voy y te lo explico todo. ¿Puedo? Una explicación le venía bien. Olesia paseó de un lado a otro hasta que él llegó, y Zlata, como si supiera, se puso a dibujar en su mesa. — Tenía que haberte lo contado antes, — dijo Arturo — y quería hacerlo, pero me gustaste tanto… No quería que pensaras que era por tu madre. Por tu madre, digo… Además, temía que me odiaras. Porque ella murió por mi culpa… Hablaba atropelladamente, saltando de tema, mirada suplicante. Olesia temblaba, como en la ocasión que creyó que Zlata desaparecía. — ¿Me perdonas? Olesia no dijo ni palabra durante ese monólogo, logró responder: — Tengo que pensarlo. — Mamá, por favor, perdona a papá… Arturo abrió mucho los ojos a Zlata recordando el trato. Y volvió a mirar a Olesia. Ella repitió: — Necesito tiempo. ¿Lo entiendes? Quería preguntarle mil cosas, pero no le salían las palabras. Cuando llamó doña Catalina, la cosa fue distinta: ella se lo aclaró todo. — Él no sabía que ella había muerto, yo le protegía siendo niño. Luego, por error, le conté lo que pasó y Temo quiso encontrarte. Aquella tarde quería conocerte para ayudarte, pero primero lo de Zlata, y luego tú… Se enamoró a primera vista, temía que lo malinterpretaras. No lo culpes: él era el que intentó demostrar a los chicos que era hombre de verdad, aunque no tuviera padre. Todos tenían miedo de cruzar el hielo, pero él se atrevió y… Doña Catalina no presionaba a Olesia, pero defendía mucho a su hijo. Mientras, Zlata sí insistía: — Mamá, ¡él es bueno! ¡Te quiere, me lo ha dicho! Y puede ser mi padre de verdad, ¿lo entiendes? Olesia lo entendía. Pero era…¿incorrecto? Pasó casi un mes, sin poder hablar con él. No respondía al teléfono, ni leía sus mensajes. Cuanto más demoraba, más ganas tenía de llamar. Pero cada vez era más imposible. Zlata la despertó una noche. Lloraba, le dolía la tripa. Ya se quejó la noche anterior, Olesia pensó que sería el kéfir. Ahora ardía de fiebre — no hacía falta tomar la temperatura. Manos temblorosas llamó a urgencias, y después — sin saber por qué — a Arturo. Él llegó junto con los médicos: con pantalón de casa, despeinado y medio dormido. Y fue con ella al hospital, tranquilizándola y prometiendo que todo iría bien. Aunque él mismo temblaba de miedo. — Peritonitis tampoco es tan grave, — repetía — ¡todo irá bien! Olesia le agarró la mano — quizá para calmarle a él, quizá para calmarse ella. En la sala de espera hacía frío, ninguno traía ropa abrigada, se sentaron pegados, dándose su calor. Ante el médico, Arturo preguntó primero cómo fue la operación. Olesia se quedó quieta, sin atreverse a moverse. Si a Zlata le pasaba algo, ella no sobreviviría. Pero todo fue bien. Los médicos hicieron su trabajo perfecto y Zlata fue valiente — luchó por vivir aunque, según el doctor, estuvo al límite. — Parece que la protege un ángel bueno, — dijo el médico. Olesia susurró: gracias, mamá. Arturo dio las gracias al médico, y éste les mandó a casa — a Zlata no se la podía ver, estaba en la UCI, los padres necesitaban descansar. Él la llevó a casa y Olesia pensó que pediría entrar, pero se mantuvo callado. Así que ella dijo: — Ya está amaneciendo. ¿Quieres subir, te preparo café? Y, de repente, se dio cuenta de que sí quería que subiera. Que se quedara. Para siempre. Zlata se recuperó rapidísimo — todo el hospital lo notó. — Es porque tengo mamá y papá, — decía la niña feliz. Y nadie, salvo Olesia y Arturo, entendía tanto entusiasmo…

¿Dónde está mi hija? repetí, sintiendo cómo me castañeaban

00