יומן אישי, יום ג’, 14:30
דפקה בדלת עמדה צעירה, עם מבט מתנצל.
סבתא סוניה, סליחה שאני מטרידה, את יכולה לשמור כמה שעות על הילד שלי?
מה? עשיתי את עצמי לא מבינה.
השכנים סיפרו לי שלפעמים את עוזרת להורים, שומרת על ילדים כשצריך לצאת לסידורים. ניסתה הצעירה לחייך.
תזכרי, מתוקה, אין דבר כזה ‘ילדים של אחרים’. כל ילד הוא הילד של כולנו. עניתי לה עם חיוך רחב.
נכון, היא כבר נראתה שמחה יותר. אז את מוכנה לשמור?
לכמה זמן את צריכה שאשגיח עליו?
רק לשעתיים.
בטוח רק שעתיים?
אולי שלוש… עכשיו נשמעה פחות בטוחה בעצמה.
זה לא ילך ככה, חתכתי. אני לוקחת אחריות על הילד לפי שעות מדויקות וחותמת על זה.
על זה? לשם מה?
כי על כל דקה של איחור את תשלמי לי מאה שקל נוספים.
מאה שקל לדקה?! באמת?!
בדיוק. שישים דקות מיותרות ששת אלפים שקל.
כמה את גובה לשלוש שעות?
וזה בן או בת?
זה חשוב?
בהחלט. בת עולה אלף שקל, בן אלפיים.
למה יש הבדל?
מה זאת אומרת? לא רואים את ההבדל?
לא, חוץ ממעט הבדלים, ילדים הם ילדים.
בדיוק! דווקא בנקודות האלו ההבדל. אם זה בן…
כן, יש לי בן, איתן.
הנה. כשתבואי תשאירי אותו, אני צריכה לסדר את עצמי קודם.
מה זאת אומרת?
פשוטו כמשמעו. אני מגהצת את החלוק, עושה מניקור, מסדרת איפור וטאץ’ קטן עם ליפסטיק. קוסמטיקה היום יקרה מאוד.
אבל איתן רק בן חמש! למה הוא צריך יופי?
מה זו שאלה? דווקא חשוב, שילמד טעם טוב מגיל קטן.
ובת?
אצל בת זה כבר מגיע לבד. בן צריך לדעת להבחין מי מטופחת ומי לא. את רוצה, שכשהוא יגדל יישא מישהי מוזנחת? כמו שאני עכשיו? את הרי לא מסתובבת לידו עם טרנינג דהוי, נכון?
אני? היא הופתעה. חשבה רגע והסמיקה. זה לא בסדר?
אהובה! קראתי. תזכרי: בן בוחר אישה שמזכירה את אמא שלו. אם את רוצה כלה מוזנחת תתנהגי כך.
ממש לא רוצה! …אז אפשר להביא אותו?
מתי?
עכשיו. אמרתי, צריכה שעתיים.
בלי איחורים?
טוב… שלוש שעות גג, אני אחזור בזמן, מבטיחה.
אז תביאי. בעוד רבע שעה. במה הילד שלך מתעניין?
מה הכוונה – במה?
על מה הוא אוהב לדבר? טכנולוגיה, מדע? או אולי אמנות?
הוא רק בן חמש.
ואז מה? בדיוק אז נבנים דברים.
אצלנו…
הבן שלי בגיל חמש כבר פירק אופניים. השני ניגן בכינור.
בגיל חמש?!
כן. הכל מתחיל בבית. היה פה תמיד פסנתר, כינור, ספרי טכנולוגיה, אפילו חכות דגים.
ומה השלישי? שאלה פתאום.
ספורטאי, לכן עד היום יש לנו קיר טיפוס קטן. אם איתן ירצה, אראה לו תרגילים.
את?! צחקה.
למה לא? אני יכולה ללמד אותו לדוג, לנגן, להרכיב פאזל טכני – רק תגידי במה הוא מתעניין, והשלוש שעות יעופו לו.
הוא לא מתעניין בכלום… הודתה בשקט.
במה הוא חולם?
לא חושבת שהוא חולם על משהו.
מה פתאום! ילד בן חמש אמור לרצות שרביט קסמים, להיות ציפור, חייזר, או להיכנס למכונת כביסה כשפועלת. לפרק טלוויזיה, ללטף נמר בגן חיות! אין בו רצון לעולם חדש?
הוא רוצה פלאפון כמו של הגדולים. נאנחה.
הכל ברור, הנהנתי. הביאי את איתן אליו, עוד רבע שעה. אגבה אלף שקל, כמו בת.
למה?! הוא בן!
שום דבר לא קובע עדיין, הכל עניין של חינוך. מבטיחה אעשה ממנו גבר גבר.
באמת? נלחצה. איך?
אל תדאגי, זה בידיים טובות. ופעם הבאה כבר תהיה ‘תעריף של בן’. סגור?
אין לי ברירה…
יופי. לכי להביא אותו, אני הולכת להסתדר.
למחרת בבוקר, איתן התעורר ואמר:
אמא, אני הולך היום לסבתא סוניה?
למה? שאלה בקנאה.
כי אצלה מעניין! קרא בהתלהבות.







