דודה שושי, סליחה על ההפרעה… תוכלי לשמור קצת על הילד שלי? בפתח הדלת עמדה צעירה, מבוישת, נושאת את עיניה לדודה הוותיקה.
מה? בעלת הבית פלטה שאלה קצרה, כמו שלא שמעה על מה מדובר.
השכנות אמרו לי… לפעמים את שומרת על ילדים של אחרים לכמה שעות כשאין ברירה, ניסתה הצעירה לחייך באי-נוחות.
תזכרי, יקירה, אין דבר כזה “ילדים של אחרים”. כולםשלנו, אמרה דודה שושי בביטחון, כמו פוסקת הלכה.
בטח, לחשה האם, שכבר הופשר מעט, אז תשמרי עליו?
לכמה זמן את מפקידה אותו אצלי?
לשעתיים בערך.
בדיוק שעתיים?
אולי… שלוש שעות… ענתה האם, מתלבטת לפתע.
לא, יקירתי, קבעה דודה שושי נחרצות, אני לוקחת ילדים רק לזמן מדויק וחותמים חוזה.
חוזה? באמת?
ברור! כי על כל דקה של איחור תשלמי לי מאה שקלים.
כמה?! את לא רצינית!
רצינית מאוד. מאה שקלים הדקה. שישה־אלפים שקלים על שעה איחור.
וואו… וכמה לשלוש שעות?
בן או בת?
זה משנה?
בטח. שלוש שעות עם בתאלף שקל, עם בן אלפיים.
למה כזו אפליה?
מה זאת אומרת? לא רואה את ההבדלים?
האמת? לא במיוחד. חוץ מכמה ניואנסים, הם די אותו הדבר.
ושם בדיוק טמון סוד העניין. אם זה בן…
זה בן.
אז תביני: לפני שהוא מגיע, אני חייבת לסדר את עצמי.
סליחה?
לגמרי. להחליק את החלוק, לעשות לק, לשים אייליינר, צלליות, שפתיים. את יודעת כמה עולה איפור בימינו?
אבל, סליחה! נפלט לאם בתימהון רון שלי בן חמש. למה הוא צריך שתהיי כל כך יפה?
איך את שואלת בכלל? צריך לחנך אותו לאסתטיקה מגיל רך!
ובת?
לבת זה יבוא לבד. בן צריך להבחין בין יפות ללא יפות. אחרת, כשתגדלי תתמודדי עם מישהי שלא תרצי בפתח ביתך. חלוק ישן ומכנסיים קרועים זה לא דוגמה, נכון?
אני? גמגמה האם, ממורכזת מה, אסור?
יקירתי! תביני לעד, בן בוחר אישה כמו אמא שלו. לא רוצה כלה מוזנחת, נכון?
לא, לא… אפשר כבר להביא אותו?
מתי?
עכשיו… אמרתי, צריכה לצאת לשעתיים בערך.
בלי איחורים?
טוב… אהיה פה בעוד שלוש שעות, מבטיחה.
תביאי בעוד רבע שעה. אגב, למה הוא אוהב?
מה הכוונה?
למה הוא מתעניין? טכנולוגיה? מדע? אולי אמנות?
דודה שושי, רק בן חמש…
לכן אני שואלת.
לכן?
בטח! הכול נקבע בגיל הזה. דניאל שלי בגילו פירק כל אופניים, ואחר כך מנוע של רכב.
בגיל חמש?!
בוודאי! כי אבא שלומוסכניק על. לא ידעת?
לא.
חבל! ושימי לב בן נוסף שלי בגילו ניגן בכינור. אמרנו לו שאבא שלו לא יוסף אלא נדבמה למוזיקה, אבל הוא התעקש, והיום מלמד בסולפג’.
והשלישי שלך, אם אני לא טועה, ספורטאי, קפצה האם, נזכרת.
נכון! לכן “קיר שוודי” עדיין אצלנו. אם רון ירצה לטפס אראה לו תרגילים מצוינים.
את? שאלה האם מופתעת.
למה לא? ויש לי גם פסנתר, כינור, ספרות טכנית, מוסיקה, דיג. רק תגידי במה הוא בעניין, ותראי איך הוא שוכח מהשעון.
הוא לא מתעניין בכלום, הודתה בכאב אמו.
על מה הוא חולם?
נראה לי, על כלום.
מה? הופתעה דודה שושי ילד בן חמש צריך לרצות שרביט קסמים, לעוף, להיות חייזר, להיכנס למכונת כביסה כשהיא פועלת! לפרק טלוויזיה. ללטף נמר בגן החיות. שום דבר?
רק דבר אחד שיהיה לו סמארטפון של מבוגרים, אמרה האם בייאוש.
הכל ברור, הנהנה דודה שושי. תביאי אותו מיד, עוד רבע שעה. אקח אלף, כמו בת.
למה? הרי הוא בן!
מה זה משנה? הפיזיולוגיה שלו לא אומרת כלום כרגע. מבטיחה, אעשה ממנו בחור אמיתי.
באמת? נלחצה האם איך?
עניין שלי. ואני אומרת, בפעם הבאה אחרי שהוא יבקש לבוא שוב אדרוש תשלום של בן רגיל. מסכימה?
בסדר… נאנחה האם אין לי ברירה.
טוב מאוד. לכי אליו. אני הולכת לסדר פנים.
למחרת בבוקר, רון התעורר, ושאל:
אמא, היום אני הולך לדודה שושי?
למה? שאלה אמא, קצת מקנאה.
אצל שושיהרבה יותר כיף! קרא הבן.







