אני התחלתי לעצבן את הבעל שלי…?
שמונה שנים הכל היה סבבה, בתשיעית פתאום כל דבר התחיל לעצבן את אדם, במיוחד אני, יעל.
הבעל חזר הביתה מאוחר, טרף איזה חביתה, מלמל לעצמו משהו לא ברור, פתח את הלפטופ וישב עד הלילה, יורה במפלצות דיגיטליות. אם כבר הסתכל עליי, זה היה כאילו האסתטיקנית שלו עשתה לו טיפול שורש מהקרקפת עד העקבים. ויותר ויותר הוא דיווח ביבשושיות: הלילה אני ישן אצל אמא.
פעם נשברתי, התקשרתי לחמותי:
– נעמי חנה, אדם אצלך?
ובקול מלא דבש, נעמי ענתה:
– אשת חיל, יעלי, תמיד יודעת איפה בעלה.
קניתי אפילו ספר בשם “איך לשמור על בעלך”, התחלתי להתנצל לקופאית זה לחברה, לא בשבילי, באמת. היא הסתכלה עליי עם רחמים מעורבבים בגועל.
לקח לי רגע להבין שהספר הזה חשוד. כמה בעלים צריך לתפוס בשביל שיהיה מה לכתוב על זה ספר שלם? ואיך יש בעלים פנויים אם כבר היו נשמרים?
מאה חמישים עמודים של טיפים מועילים איך לגרום לבעל לרצות לשוב הביתה אל חיק החמימות, איך לבחור הלבשה תחתונה “משגעת”, ואיך לשאול אותו מה עניינים בעבודה. אפילו ניסיתי בלי להתלונן לאפות חלה, למרות שבדרך כלל אני לא מסתדרת עם שמרים, אבל שום חמימות לא הגיעה. כנראה, הייתי צריכה ללכת לנעמי חנה עם הלבשה תחתונה או ללוש שמרים בה.
ניסיתי גם להתעניין במשחקים של אדם. פעם אחת אפילו עברתי שלב במשחק יריות, שאדם נתקע עליו שבוע. לא עשה טוב לרומנטיקה, אם תהיתם.
הלכתי לקנות מגפיים לחורף, ובמקום זה חזרתי עם גורה שמנמנה, במחיר של מגפיים. מסתכלת עליה, ולא מבינה איך עד עכשיו לא היה לי כלב. לא איזה ציוצן-כיס, אלא משהו עם נוכחות יצור שמביא לך את הנעליים בבוקר ומסתכל עליך כאילו רק אותך חיכה לפגוש כל החיים.
המוכרת הציגה את עצמה כמגדלת כלבים:
– את מבינה בכלבים? לא? אז זה רטריבר מוזהב.
ועל השאלה שלי למה היא לא כל כך מוזהבת? ענתה בזלזול:
– תגידי לי תודה, כשיגדלו לה הפסים, הכלב הזה יהיה מאה אחוז טרנד ההורים שלו אלופים! יש לי תעודות. מוסרת אותה כמעט בחינם.
קרה שקצת חסר לי כסף, אבל המגדלת הסכימה בכיף למה שהיה.
לפחות מישהו צריך לשמוח כשאני נכנסת הביתה. מגפיים הם אולי חמודים, אבל לא יביאו לי כפכפים עם זנב מתנופף, ולא ילקקו לי את היד.
בלילה שנפגש עם הכלב, שאל אדם:
– מה זה החיה הזאת?!
רטריבר מוזהב, גזעי, – הסברתי, – לא יקר, הנה התעודות.
בתעודות כתוב: בולדוג אלפחא הכלאה מיוחדת. הטלפון של המוכרת הפך למוסד לבנייה ושיפוצים; לשאלות על כלבים ענו בקולות שגורמים להרגיש מטומטם במיוחד.
– את עיוורת?! מאיפה, אה? איפה פה רטריבר ואיפה פה בולדוג?! כמה שילמת? מה?! תזכירי לי למה התחתנתי עם אחת בלי שכל?!
הכלבה הזדעזעה מהצעקות של אדם, ניסתה להריע. יצא לה שלולית.
– אלוהים איפה טעיתי? – מלמל אדם, חזר למחשב. במבט כאילו הוא משחק בשביל לירות בי, לא במפלצות.
בבוקר גיליתי שגם הכלבה יודעת להסתגל הלכה ישר על נעלי הספורט של אדם, ואחר כך נגסה בנעליים שלו מהחתונה.
פה אדם איבד את זה לגמרי.
הכל אצלי לא בסדר. איך שאני נראית, מה שאני לובשת, מי שאני. אפילו זה שאני מרוויחה כפול ממנו “רק כדי להשפיל אותו”. ואין לי ילדים.
– אבל אדם, זה היה ההחלטה שלך שלא נביא ילדים עכשיו, – גימגמתי.
– כי מה, יצאו לך ילדים?! יצאו דפוקים כמוך! מי בכלל ירצה אותך?!
הכלבה, שכבר הבינה את הסצנה, דשדשה על כפות שמנות וניסתה לנשוך אותו בקרסול.
אני, שהתחלתי כבר להיחנק מבכי על הילדים שלא יהיו לי, הסתכלתי רק על אדם אורז מזוודה.
שלושים. סוף החיים. הסרט נגמר. הסוף.
להיות כלום כבר לא התחשק לי, אבל אי אפשר להסביר את זה לכלבה. היא מנשנשת לי את הגרב, עושה פרצוף של נזקקת ממש רעבה לליטוף ולכמה מילים טובות. רוצה רק שיגידו לה שהיא נהדרת, וילטפו לה את הבטן.
הכלבה קראה לה גורי (קיצור של גורים, כי נראה שאין לה סוף), ותוך זמן קצר הפכה למפלצת קטנה-גדולה, אבל מנגנון תקיפה ממש לא פיתחה, רק כישרון ללקק ברגש.
בערבים היינו משוטטות עד מאוחר. ואז, איכשהו, בדצמבר, התחילו לחפור בורות חדשים בשכונה, בשילוב של גשם ושלוליות, והופה גורי מתגלגלת פנימה, בוכה בקול מעורר רחמים. מבהלה קפצתי אחריה, מזל שלא שברתי רגל. החפירה הייתה איכותית, עמוקה, דפנות בוץ חלקלק, כמעט חצות, והטלפון בבית כמובן.
בהתחלה התביישתי לקרוא לעזרה, אבל אחרי כמה ניסיונות עקרות טיפסתי וצעקתי הצילו! בכל הכוח. בסוף הגיעו שני נערים בסטייל גותי, שנראו באור החשמל המועט כמו גרסה תל-אביבית של קליפ אימה. אבל במקום להקריב אותי לאיזה פולחן, הם קראו למוקד החירום, נשארו לצחוק לעצמם למעלה.
קודם חילצו את גורי שלקחה על עצמה ללקק באהבה את כל הנוכחים, כולל הגותים. ואז אותי, רועדת ובוץ עד הברכיים. מפקד הכוחות הפגין ללקסיקון של קללות עסיסיות על הכלבה, עלי, על עובדי העירייה ועל מי לא. גורי לא שמעה כאלה מילים מימיה, המשיכה לנסות ללקק למפקד את האף, ובדרך שטוחה פגעה לו באף עם הראש ודם נזל.
בסוף, באחת בלילה: גורי שמנמנה מאושרת, אני רטובה ומלוכלכת כולי, החילוץ מלוכלכים לא פחות, הגותים עם חיוך שטני, והמפקד מדמם.
– גברת, אולי תתחילי לחנך את המפלצת שלך, – רטן המפקד.
– אני מחנכת, אבל היא לא לומדת, – התנצלתי.
– בדיוק כמוני, – צחק אחד הגותים.
– אני גר פה בבניין, תבואו לשטוף פנים, – גימגמתי בעודני רועדת.
– כן, תיכנס, – אמרו שאר המצילים למפקד, – נראה שאתה צריך טיפול, לא פחות מהכלבה.
– אולי במקום לחפור לעצמך בורות, תתחילי לטפח קשרים אנושיים, שלא תישארי רווקה כל החיים, אמרה אחר כך חברתי רננה.
נ”ב: הילדים שלי לא גאונים. סתם ילדים חמודים וחכמים תומר ונעמה. בכיתה א היו צריכים להציג את המשפחה.
אבא שלנו מציל את העולם! ואמא שלנו עובדת על המחשב! – הכריז תומר.
נעמה הוסיפה, בשקט:
– והכלבה שלנו יודעת לראות נטפליקס!
