— חשבת על זה טוב, מריה? — שאל נהג האוטובוס של קו הכפר המתפרק, קולו מהדהד מהפגוש כאילו הוא מדבר מתוך חבית. הוא הביט בה דרך המראה הפנורמית, בעיניים מלאות חמלה וספק. הוא משך בכתפיו, מחליט לא להציק לנוסעת המשונה. — המדרגות שם תלולות, אומרים, והרצפה חורקת — רגל אפשר לשבור. והגג? אם ינזל, תרגישי כמו בצוללת בלי פריסקופ. אוטובוס בא רק פעם בשבוע, וגם זה רק אם אין בוץ. עכשיו כבר סתיו בפתח, ומספיק גשם כדי שטראקטור לא יצליח לעבור פה. מריה עמדה על שפת הדרך, מחזיקה חזק מזוודה ישנה מהסבים, בעוד הרוח מושכת בשולי מעילה, מנסה לחדור פנימה. — אני לא גברת מגונדרת, לֶשָה. ומגשם אני לא פוחדת, — ענתה בשקט, מסדרת קצה שיבה מתחת למטפחת צמר קשוחה. לֶשָה, הדוור המקומי שנסע על אופניים עתיקים עם סל מרותך, האט לידה. הוא הביט בספק בגג העקום שמבצבץ מבעד לסבך הלילך, ואז סקר את הרחוב הנטוש והמת. רק דממה אבקית ושריקת פרצי רוח על פופולוס ושבירת נביחת כלב רחוקה. — מריה, את הרי תל-אביבית. התרגלת לנוחיות, חום, מים חמים. וכאן… אפילו החשמל לא יציב, קופץ כמו סנאית בין ארזים. — ארבעים שנה להוראה בבתי ספר, לֶשָה, — חייכה מריה בשפתיים בלבד, מבטה בצבע מי סתיו. — רעש שחותך כמו סכין. אוויר גירי, יבש, מלא צרחות ילדים, צלצולים, מרדף בלתי נגמר. וכאן — שקט. כאן שומעים מחשבות. כאן אני צריכה רק מנוחה. הדוור משך בכתפיו, מסדר את רצועת תיקו הקשה. — טוב, עסק שלך. אם צריך — תיתלי מטלית אדומה על הגדר, או דגל. בימי שלישי ושישי אני עובר כאן; אסמן לשכנה נועה שתשגיח. לב שלה טוב, למרות שהיא נראית קשוחה. — תודה לך. סע, הנה ענן כבד מתקרב, סופה בפתח. מריה שלחה בו מבט, קול שרשרת האופניים מתרחק. עד מהרה נותרה רק הדממה הסמיכה, כמעט מוחשית, של הבית הישן. היא דחפה את השער. צריחת המתכת החלודה נשמעה כמו אנחת כאב. החצר — עשב עד המותניים, לוטוס ענק כמו מטריות, סרפד כמו שדרת חיילים סביב הדלת. מריה עלתה במדרגות, הוציאה מפתח מתכתי כבד. המנעול נכנע באיטיות — היה צורך להישען בכתף. הדלת נפתחה, שולחת אליה נשימת חלל ישן: ריח רטיבות, עכברים וזמן עומד. היא נכנסה. עמדה בסלון עמוס רהיטים לבנים כמו גושי שלג. בת שישים וחמש, צנומה, זקופה, עיניים של בודקות מחברות, נראית שברירית אך איתנה כענף ערבה יבש. אבל בתוכה — חושך וקור. חושך שנטמן בלבה בדיוק לפני שנה, כשנפטר ניקולאי. שבץ. בלילה, בשקט מבעית. הדירה בעיר הייתה לה לכלוב. הסתובבה כמו רוח רפאים, דיברה אל השקט. ילדיה הזמינו אותה אליהם — ידעה שלא תהיה אלא אביזר ישן בפינת סלון מודרני. אז חזרה. השאירה את הדירה לילדיה, אספה מעט חפצים, עברה לבית ילדותה בכפר הגווע, שנותרו בו חמישה בתים חיים בלבד. הבית — עשר שנים סגור, עדיין יציב, קורות העץ אפורות, הגג דורש עזרה, הרעפים כבר ירוקים ואזוביים. אחרי שהדליקה מנורת שמן (כי כמו שלֶשָה ניבא — אין חשמל), עלתה לעליית הגג. המדרגות באמת תלולות. ריח אבק יבש, ניירות עתיקים, תפוחים מיובשים וחום ישן. הניחה את המנורה על קורה. האור חשף את שלד הגג, ובמקום אחד, ממש רוח הקיר, הייתה סדק — אלומות אור של גשם קרב ועננת אבק. — ובכן, חבר ותיק, — לחשה מריה, מניחה את ידה על הקורה המחוספסת — נתקן. אותך, ואותי. עוד נחרוק יחד זמן מה. אי-שם הרעם הרעים, והבית רעד בתגובה. השבועות עברו במאבק עיקש נגד ההתפוררות. מריה, שלא הייתה רגילה לעבודה גברית, שיפצה בכל הכוח. הכאב שבידיים גבר על הכאב שבלב. הפול בטטה ונוקה, התנור הלבין, הסרפדים נעקרו. אבל הבעיה האמיתית — העליית גג: גג דולף, משב רוח, ערמות גרוטאות ישנות משלושה דורות. השכנה נועה נידנה בראשה: — תעזבי, מריה. הכול רקוב. גג חדש — צריך הון. אם סתיו ייכנס, הלחות תהרוס אותך. כאן זה לא עיר עם חימום מרכזי. — הכול בסדר, נועה, — ענתה מריה בנחישות. — עיניים מפחדות, ידיים עושות. אבא בנה את זה כדי לחיות, לא להירקב. מריה החליטה. לא יודעת נגרות אבל זוכרת: אבא לימד אותה. היא מצאה יריעות זפת, פח שמן קרוש, נמס לחימום, מסמרים — וטיפסה. זה קרה ביומה הרביעי של סידור הגג. בחוץ גשם טפטף. מריה, מתעטשת מהאבק, הזיזה ארגז ישן. וכשהסיתה אותו, הבחינה שקרש אחד קצר מדי ולא מיושר. בעדינות הרימה אותו — וכל זה עם קליק רך. מסתור. הלב שלה קפא, ואז דהר. בין אבק בן מאה, נסורת ועלים היא מצאה קופסת פח של עוגיות “מנפנסייה”, צבעונית — היום חלודה. רגליה רעדו. ניגבה ידיים, התיישבה על שמיכת צמר ישנה, ופתחה. חריקת המתכת. בתוכה: תכשיטי כסף עתיקים – שרשרות, טבעות, עגילים עתיקים באדום, צמידים עם עיטורי פולקלור. הון עתק לכפרית, ולמעשה גם לעירונית. למכור — ואפשר לקנות דירה. אבל כאן, בעליית הגג, זה היה פשוט ברזל צונן. מריה חייכה עצוב, נוגעת במטבעות הכבדים. הסבתא שמרה “ליום שחור”. חששה מהרעב, מהגירוש, מהמלחמות… הם רעבו, נלחמו, מתו, והכסף שכב. עכשיו זה רק סיפור. פתאום — מתחת לתכשיטים — בד פשתן קשור. מריה התירה. כמה שקים קטנים של זרעים, ומחברת עבה עם כריכת עור, דפים צהובים, דיו סגול שלא דהה. כתב-יד חד וזורם — של אקסניה, הסבתא-רבתא, המלומדת ורוקחת עשבים שידועה בכל האזור. מריה הניחה את הכסף בצד. פתחה ברעד את עמוד השער: “פשתן מסורתי ועשבים צובעים: איך מחיים אדמה ואורגים בד שמרפא חולי ומנחם נפש”. היא קראה ללא הפסקה. זו לא הייתה סתם הוראות — זו הייתה פילוסופיית חיים. הזרעים, כך כתוב, להשרות במים עם כסף, לזרוע בליל ירח מלא — הבד יהיה חזק משיש. צבע ממיני צמחים, שיותן לא רק ללבוש אלא בריאות והגנה. לוגיקה אומרת: למכור את הכסף, לקנות מה שצריך. — כסף לא יחמם נפש, — לחשה — זה קר. המחברת — זה חי. ננסה. היא לא מכרה דבר. היא שמה את הכסף בארון המטבח. אבל את הזרעים ומחברת לקחה עמה. לשבוע הגג היה מתוקן, אבל הידיים כאבו, הגב כפוף. בערבים, לאור עששית, למדה כל פרט במחברת כאילו זו בגרות חדשה. הזרעים היו נדירים; מחברת הנחתה — להשרות במים, עם מטבע כסף. מריה זרקה מטבע מכל הקופה, רק בשביל הבדיחה. בבוקר — חרשה ערוגה, ניקתה כל גוש אדמה. העבודה ריתקה אותה, והשכיחה בדידות. עברה תקווה. כשצמח הפשתן, עסקה בשיקום נול עתיק מהמחסן. ריח הפשתן המשכר מילא את הקיץ. כשארגה מגבת ראשונה, הרקמה הייתה חלקה, קורנת אור רך. למחרת הלכה לשכנה: — נועה, הנה מתנה — על הטוב, על המלח, על הלב. נועה נגעה בבד. פניה השתנו: — איפה יש בד כזה? — התפלאה. — כזה, רך, חם — בחנות רק פלסטיק. — סוד של סבתא. האדמה זוכרת, רק אנחנו שכחנו, — חייכה מריה. בסתיו כבר ידעה איך לקשור את כל הסודות: חגורות עם עשבים, אוריגמי מסובכים. השמועה על אומנית הלֶן של הכפר התפשטה — גם משלוחים לכפרים סמוכים. ההסתגלות חידשה את גופה, אם כי הלב עוד כאב — במיוחד על הבן. ערב אחד צלצל הטלפון. — אמא? — קול סרגיי, בנה, נשמע עייף. — הכול התרסק… מפשיטים אותנו מהדירה, גם לקטן יש אקזמה ללא תרופה. לנה רוצה לבוא איתו לכמה ימים — תסכימי? — בוודאי. תבואו מיד. הם הגיעו. הג’יפ העירוני התבוסס בבוץ. סרגיי — אפור, עייף, לנה דהויה. הילד, וָונְיָה, בן חמש — חיוור, ידיים חנוקות בתחבושות, פניו נגעות פריחה. — שלום, סבתא. — שלום, גיבור. מריה הזמינה אותם פנימה. בבית ריח של עשבים, לחם וחום. לנה בדקה שיש מעט אבק, צקצקה “לילד צריך סטריליות”. — פה האבק בריא, לא כימי. עשיתי לכם מיטה עם בד חדש. בארוחת ערב שקט. בלילה הילד צרח מגרד. לנה רצה עם משחות, סרגיי מעשן בגרם המדרגות. מריה לא עמדה בזה. — תני לו ללבוש את זה, — הוציאה חולצת ילדים מהפשתן החדש. — פשתן עם עשבים, ייבוש נכון — זה יקל עליו. מתוך ייאוש לנה הסכימה. הילד נרדם. בפעם הראשונה חודשים — נרדם. בבוקר: — הוא ישן כל הלילה. והעור — רגוע! — הפשתן מרפא, — הסבירה מריה. — הוא נושם, מושך חום, אנטיספטי טבעי. אחר-כך וָניה התרוצץ בגינה, ללא כאב, לנה התעניינה בד, אפילו התפעלה: — אמא… זה טרנד היסטרי! אקולוגי, עבודת יד, בעיר משלמים הון. זה אופנה! ביום ראשון הייתה יריד אמנים בעיירה: נועה גררה את מריה, לנה עיצבה דוכן עם מגבות ורצות. אנשים התרגשו, נגעו בבדים: — מה זה, משי סיני? — לא, פשתן של סבתא! — וָניה ענה גאה. — הוא קסום! משם הגיעה בעלת בוטיק מעלה אדומים: — לא ראיתי בד כזה עשרים שנה, — אמרה נלהבת. — קחי הזמנה לכל מה שיש — ונתנה למריה חופש לקבוע מחיר. בדרך חזור סרגיי, בבואת החיים בעיניו: — אמא… חשבתי שאת פה נסגרת — אבל מצאת ייעוד. אני בעיר — סוחר באוויר. — אני חיה, — השיבה מריה. בלילה ניגשה לארון, שלפה את קופסת הכסף. עכשיו יש לה נול, אדמה, משפחה. הבן צריך התחלה. בבוקר פרסה את התכשיטים על השולחן: — קח. תסגור חובות, תחזיר לדירה, תחיה. — אמא, אני לא יכול כך, זה שלך! — שלי הבית, הנול, המחברת הזו. אתם חיים — קחו! — נפרע את המעט, — החליט בן, — ואת השאר נשקיע. נקים פה עסק: “הפשתן של מריה”. לנה תנהל שיווק, אני אקים חלוקה. את תלמדי את השכנות. נהפוך שדות שוממים לגידול. שנה עברה. סביב הכפר ים פשתן תכול. חשמל ותשתיות שופצו. בבית — גג חדש, מרפסת, חמישה נולים באסם — הסבתות עובדות ושרות. וָניה קופץ מהפיקה, עורה נקי. לנה — הריונית, מחייכת בשמלת פשתן משלה. סרגיי פורק משלוח. — אמא! מירושלים הזמינו דוגמיות! פשתן מרוסיה עכשיו להיט! מריה מחזיקה קטלוג ובתמונה — ידיה מעל הנול ומתחת זהב: “חוטי הגורל — תחיית המסורת”. היא נזכרת ביום ההוא בעליית הגג, ביושבה אבקית, מחפשת שלווה — ומוצאת חיים חדשים. הקופסה עזרה להזניק, אבל לא היא החזירה את הכפר. חוטי הנול, צחוק הילדים, התחושה שכולנו משפחה — זו הייתה התחייה. — מה מחכים?! — חייכה, מנגבת דמעה בשקט. — הסמובר מתקרר, והפירוגי כבר חם. המשפחה נכנסה אל הבית, ממלאה אותו אור ושמחה. ומעל הכפר, בשמי תכלת חיוור, רעד ענוג: הרוח משחקת בפשתן הפורח, ומבטיחה — כאן לעולם לא יחזור יום שחור. וסיפורה של מריה הפך לאגדה מקומית, כשכולם חושבים שהכפר קם בזכות עיקשותה ו”פלא הפשתן”, ולא הידוע על האוצר בעליית הגג — והאמת, זו הגדולה שבניצחונות. מריה חזרה לשורשים, כדי לתת עתיד. והמחברת הישנה שוכנת עכשיו מתחת לזכוכית, במשרד המשפחתי החדש, כתזכורת — שגם בעליית גג גשומה, בלב הייאוש, אפשר למצוא את החוט שיהפוך הכול לבד יפהפה וחזק.

את בטוחה, מרים בן-דוד? שאל הנהג בקול חלול, כמעט כמו הד קל מתוך בטן אוטובוס “אגד” ישן, שחרק קלות בעיקול הדרך. עיניו ננעצו בה ממראת הצד, מלאות חמלה וחוסר הבנה. הוא משך בכתפיו, הניד ראשו, ושתק.
שמעתי שהמדרגות שם תלולות במיוחד, ומהגג נוזל אם תתגורר שם, תרגישי כמו בצוללת, רק בלי פריסקופ. האוטובוס, זה רק פעמיים בשבוע. וגם זה, אם לא גשם וסחף בדרכים. ועכשיו, כבר כמעט סתיו, יהפכו הדרכים לבוץ שלא יוצאים ממנו אפילו עם טרקטור.
מרים עמדה על שפת הדרך, אחוזה בידית מזוודה מיושנת שעליה נדבק הלוגו “תוצרת אשקלון”. הרוח שיחקה בקצה צעיפה, מנסה לחדור לתוך המעיל.
אני לא גברת, דוד, אמרה בשקט, תוחבת שערה אפור שובב מתחת לכיסוי ראש מצמר. מהגשם אני לא פוחדת.
דוד, הדוור של הכפר, שפרנסתו הנוספת הייתה רכיבה על אופניים חלודים עם סל סחורה מקדימה, האט לידה. הוא בחן בדאגה את חזית הבית הקטן שמציץ מבין שיחי הדס וחצבים, ואחר כך סרק במבטו את הרחוב הדומם. סביב, רק דממה חמה, מנוקדת בצלילי רשרוש של עלי אקליפטוס ולפעמים נביחה רחוקה נראית יותר כשיעול של כלב זקן.
מרים, מה את עושה פה? לא ויתר דוד, רגלו נשענת לקרקע. שנים היית בעיר, במרכז דירת שלושה חדרים וטלוויזיה. פה פה החשמל קופץ, אין אינטרנט, מים חומים.
ארבעים שנה עבדתי בבית ספר, דוד, חייכה מרים בחצי חיוך, עיניה עפריות וכבדות. ארבעים שנה בין רעמים של ילדים, גיר על הלוח, פעמונים בלתי פוסקים וריצה. שם האוויר מתובל בזעקות, חפוז ומהול בגעגועים. פה, מנגד זיכרון. תראה, תראה שקט! השקט שומעים פה מחשבות, דוד. ואני צריכה רק אותו.
הדוור נאנח, מתח את רצועת תיק השליח על כתפו ונאנח.
טוב, מה אני אגיד. תולים בד אדום על השער כשאת צריכה עזרה, מבטיח לבדוק בכל יום שישי. אגיד גם למרים-סבתא שתבדוק עלייך קשוחה היא, אבל עם לב זהב.
תודה, דוד, סע רמזה מרים לעבים האפורים שהתאספו לאיטם בקצה השמיים, מבשרות גשם ראשון.
הדוור התרחק, ושרשרת האופניים חרקה עוד רגע לפני שנבלעה בתוך אוויר חשמלי ששלט בכפר הקטן. עוד רגע, ודממה כבדה מילאה את החלל.
מרים דחפה את שער הברזל. הוא ייבב בתלונה חלודה, מזכיר כאב פרקים בעת זקנה. בחצר עמד עשב בר גבוה, כמו שומרים גדולים, והחרציות הקיפו את הדלת בצמידות.
מרים טיפסה במדרגות, שלפה את המפתח הגדול. המנעול סירב, ונכנע רק אחרי שנשענה בכל כוחה על הדלת, שפתחה נשיפת חום ריח טחב, עכברים, ועבר עיקש שלא הלך לשום מקום.
היא נכנסה. הבית היה מלא רהיטים מכוסים בסדינים לבנים, דומים לשלג עבות בלב המדבר. בת שישים וחמש הייתה; צנומה, גב זקוף שכאב לא הצליח לעקם, עיניים חודרות ומדויקות להבחין בכל טעות חיוורת אך בלתי נשברת, כענף עץ זית.
החושך שבתוכה לא פינה את מקומו שנה שלמה, מאז שנפטר אלי בעלה. התקף לב, בשקט, בשנתו. הדירה ברמת גן, שכל פינה בה זכרה את ניחוח הסיגרים שלו, הפכה לכלוב. היא נדדה בין החדרים כמו רוח, דיברה עם שום-דבר וקמלה. הילדים התקשרו, ביקשו שתבוא, אבל היא ידעה שתהיה שם עוד רהיט ישן.
וכך חזרה. השאירה להם את הדירה, ארזה מעט חפציה וחזרה לבית של הוריה במושב, שפעם היה מרכז פורח. שם, מהמשק הגדול, נותרו רק חמישה בתים, והחממות התמלאו קוצים כאילו דרום הארץ קיבל צבעי אפר.
הבית, סגור עשר שנים, נשמר יציב קירות עבים מתקופת הסבים, גג ישן הנוטה לקרוס, אך העץ אציל כסוף מהזמן והמטר, עומד בגאווה.
מרים הדליקה עששית דוד צדק, אין חשמל. היא עלתה לעליית הגג. המדרגות אכן היו מסוכנות. הריח: אבק, ניירות, תפוחים מיובשים וחום ישן. חשפה קורה שבורה, אור אפרפר דקר דרך חרטום הגג, מגרש ריקודים של אבק.
ובכן, חבר ותיק לחשה מרים, ליטפה את העץ. נתקן. אותך ואותי. עוד נחרוק פה יחד.
רעם התגלגל, הבית רעד קלות והסכים בשתיקה.
הימים הראשונים היו מלחמה עיקשת נגד ההזנחה. מרים, שפעם החזיקה רק סרגל וגיר, נשברה בידיים אך לא בנפש: ניקתה עץ עד הברק, סיידה את התנור, חידשה דרך בין העשבים והקוצים. אך הגג הדליף, והעלייה הייתה מלאת חפצים זנוחים כיסאות ישנים, עיתונים, נעליים.
מרים-סבתא, שכנה קטנה ולחוצה מצידו השני של השדה, נדה בראשה מדי פעם:
תפסיקי, מרים. זה הכל רקוב, צריך כסף שאין לך לתקן. הסתיו פה, מתקרר, את יודעת מה זה. בלי תנור של העיר.
אבא בנה בית שיחיה, לא שיירקב ענתה, מסרבת לוותר.
היא נזכרה איך אביה הראה לה למסמר, קיבלה בתיקון אתגר. מצאה יריעות זפת, צנצנת זפת קשה שמיססה במדורה, מסמרים, וטיפסה לפרק רכוש העלייה, להגיע לבעיה שבקרבת הארובה.
ביום הרביעי לניקיון, תן החורף הדהד ברקע; מרים דחפה תיבה ישנה וכבדה, כשתקעה סטורית עייפה בתחתית. המדרגה בלטה, נראתה קצרה מול שאר לוחות העץ. היא תקעה בה אזמל והרוח פסקה; קליק עץ חרישי. סוד.
ליבה דפק מהר, והיא פתחה בסקרנות. מתחת, בקופסה צבעונית ישנה של עוגיות, עטופה בקטיפה דהויה, מצאה תכשיטים: כסף עתיק, צמידים מסיביים, עגילים עם אבנים אדמדמות, טבעות עם דוגמאות עתיקות נדוניה של דורי דורות, אוצר כפרי אמיתי. אפשר היה לקנות דירה בתל אביב אם תרצה.
הכסף קר ויפה, אך מה שבליבה לא התחמם. מתחת לערמת התכשיטים, מתחת לבד, מצאה חבילה של זרעי פשתן ומחברת עבה כרוכה בעור, כתב ידה של הסבתא רבתא רחל, אשת הסודות והרפואה.
מרים השאירה את הכסף בצד. ידיה רעדו, אך תשוקתה קראה לפתוח את המחברת:
“פשתן טהור ו’סומסום’ איך לשקם את האדמה ולארוג בגד שמחזק גוף ונפש”.
הוראות זרע, רפואה, צבעים, טכניקות אריגה. זו הייתה תורה שלמה, מתנה מגבוה.
הכסף קרא לה למכור הפיתוי היה ברור. מחייתה דלה, קצבת ביטוח לאומי בקושי הספיקה, והגג עוד דלף. אבל הייתה תחושה חדשה זה לא זהב, זו מסורת. המנון שורשיה.
היא עטפה בזהירות את הכסף והשיבה אותו למטבח. את המחברת, ואת שקיק הזרעים, לקחה כעיקר.
כעבור שבוע הגג כבר היה מתוקן. כאב בידיים בלתי נפסק, אך בלילות קראה במרץ כאילו לבגרות. את הזרעים המתינו להנבטה תוך מים כסף, כפי שמורה המחברת.
עם שחר יצאה מרים לגן החצר. בידיה ייחדה לעשות אדמה ידנית, קטנה ודרומית, כפי שדורש המתכון.
העבודה משכרת; לראשונה לא בכתה בלילה, לא לחשה לדמותו של אלי. הייתה לה מטרה. קיוותה, חיכתה.
כעבור שבועיים הגן חגג בירוק חדש וטעים לעין. במקביל תיקנה את נול האריגה הפרוץ. פעמי בניית הנול הביאו זכרונות ריח של צמר, צליל הנול, חום הילדות.
כשהפשתן בשל, היא עבדה אותו; עיסה, הברישה, חפפה הידיים נחתכו, אך הריח משכר, מגנטי, חדש.
היא ארגה מגבת ראשונה: בד אפור, קריר, מוצק ונעים זורח פנימה.
למחרת הביאה אותו לשכנה:
מתנה, מרים-סבתא. על טובה, על קשב, על יום טוב.
הזקנה ליטפה את הבד: איפה קונים כזה? אין בחנויות. זה כמו ענן, רק חזק. הידיים לא רוצות לעזוב.
סוד של סבתא חייכה מרים, חום מתפשט בבית החזה. הארץ זוכרת, ואנחנו שוכחים.
בחורף כבר התמקצעה; למדה לארוג חגורות עם עשבים מרפאים מרווה, זעתר, אזוב. הכפר הדהד במהרה דווקא דוד הדוור, שבמתנה קיבל מדרס פשתן ואף הביא לקוחות מהקיבוץ הסמוך.
שכנה קפצה, הזמינה מפה: הבת מתחתנת, כולם אומרים: מי שיברך על המצות, הבד שלך יברך את ביתו.
פתאום הייתה למרים משמעות. עמידתה הזדקפה וידיה גמישות וזריזות; רק הלב דהר אחרי הבן.
ערב, כשהיא בוחשת חוטים ליד הנול, הטלפון קפץ לחיים.
אמא? יגאל.
קולו של בנה יבש ומנותק.
יגאל, מה קרה? ספר.
הכל מתפרק… העסק מתמוטט, רימאו אותי בסחורה, תביעות, הוצאה לפועל… החובות חונקים. והקטן ירדן, שוב אטופיק דרמטיטיס, מתגרד, לא ישן, בוכה, הפסיכולוגים אומרים נפשי או זיהום אין מרפא. נאווה כבר על קצה העצבים רוצה לבוא אלייך קצת.
בטח! קפצה מרים, כבר סופרת תפוחי אדמה במרתף. רק תבואו, כמה שיותר מהר.
יגאל בא בסוף השבוע. רכב גיפ כהה לא שייך לכפר, מפלס בוץ עד לפתח ילדים, הורים, כולם ירדו.
הבן חיוור, עיניים שקועות. כלתו בלי איפור, טרנינג, עיניים נפוחות.
ירדן, הילד, בן חמש, רזה, חיוור, תחבושות על הידיים, כתמי אודם מפוזרים, שותק, מתבייש, מתגרד.
שלום, סבתא, לחש.
שלום, גיבור אמרה מרים, כרעה, מכסה את הדאגה.
שלום אמא חיבוק חסר חיים. ריח טבק יוקרתי, ייאוש.
בבית הייתה חמימות ריחות זעתר, בושם דבש, לחם טרי, מגבות פשתן תלויות ליד הנרות הישנים. הכלה רחרחה בחשש.
יש פה אבק? שאלה. ירדן רגיש, חייבים סטריליות. כאן… בגדים ישנים, עץ…
זה לא אבק של עיר, זה אבק של אדמה. תחייכי, הנחתי לכם כרים נקיים עם מצעים שלי.
בארוחת הערב כמעט לא דיברו. יגאל היה נעול לטלפון, נאווה האכילה את ירדן דייסה בטעמים, ירדן לא נרגע.
בלילה, הילד התעורר קלוי, גירד, פצע את עורו, נאווה רצה למצוא פתרון. מרים לא יכלה עוד אספה חבילה קטנה.
תחכי, לחשה לנאווה, שימי בצד את הקרם.
פתחו יחד: חולצה קטנה, פשוטה פשתן טבעי, נטווה בידה, עם קמצוץ שומר וכרפס.
נאווה רצתה למחות, אך התשישות ניצחה. הלבישה. התינוק עפעף, נרדם מיד.
בבוקר, הבית היה שקט להפליא. יגאל חלף למטבח בביטוי המום:
אמא, הוא ישן. לילה שלם. העור שלו רוב האדמומיות נעלמה.
הפשתן מרפא. הוא נושם, שואב חום, טבעי.
זו אשכרה קוסמות? גיחך.
אומנות, מסורת נשכחת. הסבתא רחל ידעה.
שלושה ימים של קסם עברו. ירדן התרוצץ, רץ בין התרנגולות, שכח מגרד. נאווה לפתע גילתה חום במבטה לאמא של יגאל; משכה מפיות, בדקה עיצוב, מיששה חומר.
מרים בן-דוד, את יודעת מה זה? את חפץ מבוקש! סטייל אקולוגי, טרנד אורגני. יש פה שוק!
הגיע שבת חגיגות יום העצמאות במועצה האזורית. נאווה גררה אותם לדוכן המעצבים בכפר.
המשפחה הציגה מגבות, בגדים, חגורות. הדוכן עורר עניין. לקוחות חשו, הריחו, התלהבו מהטקסטורה של הפשתן.
אחת, אישה עם משקפיים יקרים, הציגה את עצמה:
אילנה שפירא, בוטיק בגדי מעצבים בתל אביב. שנים לא נתקלתי באריגה וחומר עם חיים כאלה. אני קונה הכל ועוד מזמינה קולקציה. תגידי סכום, לא מתמקחת.
המשפחה חזרה מהשוק בשמחה הרווח קטן יחסית לעסקי יגאל בעבר, אך עבור מרים היה זה תעודת כבוד ושליחות.
יגאל הביט באמו במראה, בעיניים בורקות גאווה, לא חמלה.
אמא, חשבתי שאת נרקבת פה. אבל את בונה חיים.
עכשיו אני חיה, חייכה מרים, מציצה בצמרות הברושים.
אותו לילה היא התהפכה, חושדת יגאל עדיין מוטרד, קולו רעד בעליות בסלון.
מרים קמה בשקט, שלפה את קופסת העוגיות הכסף הבריק ברוך ירח חיוור. עכשיו, היה לה חוזה מאילנה, ולה משפחה.
בבוקר, כולם יחד, פרשה את האוצר על שולחן המטבח.
הילדים המומים טבעות, מיני כסף, אוצר.
מה זה, אמא? לחש יגאל.
מצאתי בעלייה. ירושה. בדקתי זה עתיק, שווה הרבה.
ואת אוגרת, חיה בלחם יבש? צעק.
זה ליום שחור. ומה זה יום שחור? שאין אהבה. העיקר שלי כאן בשורשים, לא בזהב. אתם העתיד.
היא דחפה באצבעות פלדה את התכשיטים אליו.
קח, תסגור חובות, תקנה דירה, תתחילו מחדש.
דממה. רק תקתוק המטבח.
לא, אמא, ענה בצרידות. נעשה מזה משהו אחר. חלק נמכור להזרים כסף, נתחיל עסק. הכל יישאר במשפחה, נפעל יחד, נאווה תנהל מכירות, את תלמדי, אני אריץ את הכל. נפיץ “פשתן מרים”. נשכיר שדות, נשים אחרות יעבדו גם הן, כולם ירוויחו.
היא הביטה בבנה חיוך מנצנץ, מבט שאבד לפני שנים.
סיכמנו, יגאל, שרבטה דמעה וחייכה.
שנה חלפה.
השדות סביב הכפר פרחו בגלי תכלת פשתן מלבלב, שמיים משתברים. הכפר חי עמודי חשמל, כביש גישה, בית בנוי משופץ.
בית מרים חדש גג אדום, פרגולה מסובבת בגפנים. אמבר ענק מלא חמישה נולים. מרים-סבתא, נשים נוספות מהיישוב, שרו שירים ישנים, מקצבי הנול מחיים את הכפר.
ואז הגיע יגאל במכונית עבודה, ירדן חום עור רץ לשער, נאווה בהריון, לובשת שמלת פשתן מעוצבת.
סבתא! הבאנו קטלוגים חדשים!
יגאל קרא: אמא, ממרסיי מבקשים דגימות! “פשתן ישראלי” זה עכשיו עולמי!
מרים פתחה את הקטלוג הידיים שלה בתמונה, כל קמט, כל וריד שורה מוזהבת: “חוטי גורל תחיית המסורת”.
באותו רגע נזכרה ביום החורפי בינשופי העלייה, הרגשתה המיותרת. חשבה שמצאה אוצר של כסף, ובסוף מחברת ישנה וחופן זרעים שינו את עתיד המשפחה, והכפר כולו.
הכסף עזר לקנות ציוד ושדות. אך מה שהרים את הכפר עבודת הכפיים, צחוק ילדים, והתחושה שכולנו גוף אחד שעושה טוב.
חלאס להיתקע! קראה מרים, מנגבת דמעה מהעין. הכנתי תה ונענע, עוגות עם גבינה ועשבים!
המשפחה נכנסה, קול צחוק מתגלגל, ריחות בית, חיים. גבוה בשמים הכחולים, צליל שקט ריחף הרוח ליטפה את הפשתן, מבטיחה: פה לא יהיו עוד ימים חשוכים.
סיפורה של מרים הפך לאגדה במושב. איש לא ידע על האוצר, רק על נול האבן וכשרון האישה. בזה, אולי, היה כל הסוד.
מרים חזרה לשורשים ונטעה עתיד. המחברת הישנה קבורה עכשיו בתוך ויטרינה במשרד בני, כהבטחה: גם בין שברי הדממה, תמיד אפשר למצוא חוט שמחבר הכול לחיים.