בבוקר מצבו של מיכאל בן-צבי החמיר. הוא התקשה לנשום.
נתי, אני לא צריך כלום. לא תרופות, לא שום דבר משלכם. רק בבקשה, תן לי להיפרד מחבר. בבקשה. תנתק ממני את כל זה…
הוא הצביע לעבר העירויים.
אני לא יכול ללכת ככה. אתה מבין, אני פשוט לא מסוגל…
דמעה אחת גלשה על לחיו. נתי ידע, שאם ינתק את הכל, ייתכן שלא יספיק להסיע אותו החוצה.
לאט לאט נאספו סביבם גברים מכל המחלקה.
נתי, באמת אין שום דרך? לא מגיע לו ככה…
אני מבין… אבל זה בית חולים. הכל סטרילי כאן.
עזוב, מה זה משנה עכשיו? אתה רואה שהוא לא מצליח להיפרד.
נתי הבין, כל מילה. אבל מה הוא באמת יכול לעשות? נתי התרומם מהמקום. בעצם, הוא יכול הכל. שילכו כל החוקים לעזאזל, ושיילך גם העסק של אבא שלו… שיפטרו אותו. הוא הסתובב לפתע ונתקל במבט של תמרה. בעיניה הייתה הערכה.
נתי פרץ החוצה.
חבר, אני מבקש ממך, תהיה בשקט. אולי אף אחד לא ישים לב. בוא, נלך לאדון שלך.
כבר כשפתח את הדלת הראשית, מישהו חסם לו את הדרך. גברת עמית יצחקיאן עמדה מולו.
מה בדיוק קורה כאן?
גברת עמית… בבקשה. חמש דקות תני להם להיפרד. אחרי זה אם תרצי תפטרי אותי…
היא שתקה רגע. מי יודע מה עבר בראשה, אבל לפתע זזה הצידה.
טוב. שיפטרו גם אותי.
חבר, אחרי!
נתי רץ במסדרון הרחב של שיבא, וחבר לצדו. תמרה כבר פותחת את דלת החדר. הכלב, כאילו הבין הכל, בשתי קפיצות לפני הדלת… ואז מזנק ועומד על שתי רגליו, כפותיו הקדמיות על שפת המיטה של מיכאל בן-צבי. בחדר דממה. האיש פקח עיניים, ניסה להרים יד, ולא הצליח. העירויים ניסו לעכב אותו, אז ביד השנייה תלש אותם.
חבר! הגעת…
הכלב הניח ראשו על חזהו של מיכאל, והוא ליטף אותו. ואז עוד ליטוף. חיוך פשט על פניו… והחיוך נשאר קפוא. היד נשמטה. מישהו לחש:
הכלב בוכה…
נתי התקרב למיטה. ואכן, חבר בכה.
זהו. נלך… נלך…
***
נתי התיישב על הגדר, חבר פנה לשיחים ונשכב שם. התקרב אליו גבר מהמחלקה, זה שנתן פעם ראשונה את הקציצות שלו. הגיש לנתי חפיסת סיגריות.
נתי הביט בו, רצה לומר שהוא לא מעשן, אבל ויתר. הדליק סיגריה.
תמרה התיישבה לידו. עיניה אדומות, האף נפוח.
תמרה… זה היום האחרון שלי פה.
למה?
את מבינה, בהתחלה הייתי פה עונש, אחר כך כי רציתי להוכיח לאבא שלי שאני יכול… העסק היה אמור לעבור אליי. אבל זה לא העסק. אני לא יכול. חוזר הביתה. אגיד לו בפנים הבן שלך סתם. סליחה, תמרה…
נתי הלך. מילא טופס, ארז חפצים. תמרה ראתה דרך החלון כשהגיע לכניסה עם המאזדה, יצא. פתח את הדלת לנוסע ופנה לשיחים. אמר משהו לחבר, ואז חזר לרכב, נשען עליו, וחיכה. הכלב הגיע אחרי כחמש דקות. הסתכל מלא זמן בעיני נתי, ואז קפץ לרכב.
תמרה שוב בכתה.
אתה לא סתם! אתה הכי טוב!
***
כעבור כמה ימים ראתה תמרה את פרופ’ בר-חמא הולך במסדרון עם גבר שהיה דומה מאוד לנתי. היא ירדה במדרגות, יצאה החוצה.
אתה אבא של נתי?
פרופ’ בר-חמא הביט בה בפליאה.
תמרה, מה קורה כאן?
רגע, פרופסור, תפטר אותי אחרי זה! אז אתה האבא?
גדעון בן-צבי הביט עליה בתימהון, על הבחורה הקטנה ונמשיה על האף.
כן.
אסור לך! אתה שומע? אסור לך לחשוב שנתי סתם! הוא הכי טוב! רק הוא העז, נתן לאדם להיפרד מהכלב שלו לפני מוות. יש לו לב ויש לו נשמה!
תמרה הסתובבה והלכה פנימה. גדעון חייך.
ראית איזו בחורה?
פרופ’ בר-חמא חייך בחזרה:
ומה תעשה איתה? ילדה נהדרת, אבל תמיד רוצה לשמוע את כל האמת!
זה רע?
לא תמיד זה טוב…
***
עברו שלוש שנים.
משער הבית הגדול יצאה משפחה שלמה. נתי דחף עגלה, אצל תמרה ברצועה הלך כלב עצום ומטופח. הלכו יחד עד לירקון, ותמרה שחררה את הכלב.
חבר, אל תלך רחוק!
הכלב קפץ בענק לעבר המים. אחרי שתי דקות, התינוק בעגלה הצפצף. חבר חזר מיד בקפיצות לעגלה.
תמרה צחקה.
נתי, נראה לי שלא צריך מטפלת. מה אתה בא מהר? סיון רק איבדה את המוצץ.
התינוקת נרדמה שוב. חבר הסתכל פנימה, נרגע שהכל בסדר ורץ אחרי פרפר…
Madrid, 15 de diciembre Hoy, al salir del trabajo
נישואין מתוך אינטרס דוד רפאל, אפשר לדבר איתך רגע?
¿Quién estuvo tumbada en mi cama, arrugando las sábanas…