קרב על כל שקל: ולריה שוטפת כלים בחדר המטבח כשיואב נכנס, מכבה את האור ומתחיל ויכוח – על חשבון החשמל, שימוש במים, חיסכון קיצוני, דמי מזונות, שנים של חיים ללא חופשות, לדאוג לעתיד במקום לחיות עכשיו, ועל קו השבר בין מדף הסבון במפעל לחלום לחיות באמת – עד שהגיעה ההחלטה להתגרש ולהתחיל מחדש

דנה שטפה כלים במטבח הקטן בדירת חיפה, כששאול נכנס ובלחיצה מהירה כיבה את האור.
יש עדיין מספיק אור מבחוץ, אין טעם לבזבז חשמל, נהם בקול כבד.
רציתי להפעיל את המכונה, אמרה דנה בשקט.
תפעילי בלילה, חתך שאול. כשמחירי החשמל נמוכים. אל תגזימי גם עם הלחץ של המים, את שורפת לנו את המד המים, דנה. באמת, לא חבל על הכסף שאנחנו שופכים על סתם שטויות?
הוא סובב את הברז, צמצם את הזרם. דנה הביטה בו בעיניים עייפות, סגרה את הברז לגמרי, ניגבה את הידיים והתיישבה לשולחן.
שאול, פעם הסתכלת על עצמך מבחוץ? שאלה בנחת, כמעט בלחישה.
כל יום אני מסתכל על עצמי מבחוץ, ענה בעצבים.
ומה אתה חושב? שאלה דנה.
מה, כאדם? הוא בחן אותה.
כאיש, כבעל וכאבא.
אני כמו כל הגברים, פלט באדישות. לא מיוחד, לא יותר טוב, לא פחות. מה עכשיו?
אתה באמת חושב שכל הבעלים בישראל כאלה? המשיכה דנה, מתבייתת בדבריה.
את מחפשת ריב? ירה שאול.
דנה ידעה שאין דרך חזרה. הפעם היא חייבת להמשיך, עד שתאמר הכול, עד שלא יישארה נקודה של תקווה או אשליה.
תגיד, אתה יודע למה לא עזבת אותי עד היום? שאלה, שפתיה רועדות.
ולמה שאעזוב? גיחך שאול.
אולי בגלל שאתה בכלל לא אוהב אותי. וגם את הילדים שלנו לא, הטיחה.
הוא פתח את פיו, אבל דנה לא הניחה לו.
אל תנסה להכחיש. אתה לא אוהב אף אחד. ואין טעם לריב על זה, זה בזבוז זמן. אני רוצה שתבין למה אתה עדיין כאן. בגלל הקמצנות שלך. בגלל שלא תצליח לשאת את המחשבה על הפסד כסף. חמש עשרה שנה אנחנו יחד, שאול. בכל השנים האלה לא נסענו אפילו פעם אחת לים, לא סתם לחו”ל אפילו לא בטבריה או באילת. את החופשות שלנו העברנו תמיד בעיר, מדלגים על נסיעות ליער, אפילו לא קטפנו פטריות בצפון. למה? כי יקר מדי.
בגלל שאנחנו חוסכים לעתיד, אמר בקור רוח.
אנחנו? אתה מתכוון אתה!
בשבילכם, בשביל הילדים, ניסה לשכנע.
באמת? כל החיסכון הזה, אתה צובר בשבילנו? חמש עשרה שנה, כל חודש אתה אוסף את הכסף של שנינו, שם בבנק ואנחנו לא רואים מזה שקל. תגיד, אולי תיתן לי כסף לקנות לעצמי ולילדים בגדים חדשים? אני עדיין לובשת את השמלות שלבשתי בחתונה שלנו, ואת כל מה שאשת אחיך הגדולה כבר לא צריכה. גם לילדים, תמיד בגדים משומשים מבני דודים, פעם אחת לא קיבלו משהו חדש. ומה לגבי דירה? די, נשבר לי מהחיים בדירה של אמא שלך.
אמא שלי עשתה לנו טובה, נתנה לנו שתי חדרים, התגונן. אין לך זכות להתלונן. ולגבי בגדים מה הבעיה? הבנים של אחי סיימו ללבוש ואצלנו זה עדיין טוב.
ומה איתי? מי ידאג לי? גם שאריות של אשת אחיך? הפנים שלה האדימו.
בשביל מה לך בגדים? זה לא הגיל להתלבש! כבר עברו הימים, את אמא לשניים. תפסיקי לחשוב על שטויות.
אז על מה לחשוב? לחשה דנה.
על משמעות החיים, דברים גדולים יותר מבגדים ודירות.
אה, שהייתי אמורה להעריך את החסכנות שלך? נאנחה בבוז. בגלל זה הכול אצלך בבנק, כי רק ככה נזכה באושר רוחני?
עליכם אי אפשר לסמוך, הרים קולו. תבזבזו הכול. מה יהיה אם פתאום יקרה משהו לא צפוי? על מה נחיה?
על מה נחיה? סיננה דנה, מצוין, באמת. מתי בדיוק נתחיל לחיות? אנחנו כבר חיים כאילו האסון הגדול הגיע!
שאול שתק, גבותיו מתוחות.
אתה חוסך אפילו על סבון ונייר טואלט, המשיכה, מוחה דמעה. כל פעם מביא מהמפעל סבון קרם ונייר שכבר לא צריך שם.
חכם מה שקלים עושים, קולו היה קפוא. מהטיפשים מתחילים הבזבוזים.
אז לפחות תגיד כמה זמן עוד נצטרך לסבול עשר שנים? עשרים? מתי כבר נוכל להשתמש בחסכונות שלך? אולי בגיל שישים? צחקה צחוק מר, קול בטון סרקסטי.
שאול שתק.
ואולי בכלל לא נגיע לשם. אנחנו אוכלים גרוע, הכול זול, הכול מהמכולת של השכונה, הכול כדי לחסוך עוד שקל. אתה לא מבין שאוכל כזה מזיק? אבל לא זאת הבעיה. בעיה היא שכול הזמן מצב הרוח אצלנו מתחת לאפס. ככה אי אפשר להחזיק מעמד.
אם נעבור לדירה נפרדת ונאכל טוב, לא נוכל לחסוך, אמר.
נכון, הסכימה דנה, ולכן אני עוזבת אותך. די לי, נמאס לי מהמרדף אחרי החיסכון. החיים קצרים מדי.
איך תחיי? כמעט התחנן שאול.
כמו שכולם חיים, ענתה בעדינות. אשכור דירה לי ולילדים, המשכורת שלי לא פחותה משלך, ואני אקנה בגדים ואוכל טוב בלי לחשב כל שקל. לא יהיו יותר שיעורים על חשמל, מים או גז. אכבס מתי שצריך, אשתמש באור כשצריך, ואקנה נייר טואלט כמו שצריך! בסופי שבוע הם אצלך ואצל אמא שלך, ואני אצלם, אלך לתיאטרון, מסעדות, תערוכות, ואולי גם סוף סוף אסע לים באילת, בתל אביב אולי אפילו לכנרת, הכל פתוח!
את לא תצליחי לחסוך כלום! זעק שאול.
ואני גם לא רוצה, אמרה. אחיה ממשכורת למשכורת, עם דמי מזונות ממך, ואבזבז הכול. אפילו הכסף שחסכת לי אני אקח את החצי שמגיע לי, ואוציא גם אותו. כי אני לא עומדת לבזבז את החיים על חלומות שלא מתגשמים.
בליבו של שאול עלה פחד שלא הכיר. לא דאגה לילדים, לא לדנה פחד אישי, פנימי.
יש לי חלום, שאול, אמרה דנה בשקט בסיום. כשאגיע ליום האחרון שלי, לא יישאר לי שקל אחד בחשבון. שאדע שבאמת חייתי.
כבר אחרי חודשיים כל אחד מצא לו דרך משלו.