יומן אישי
יום רביעי, סוף דצמבר, תל אביב
אחרי משמרת לילה קשה במיוחד בבית החולים איכילוב, בקושי גררתי את הרגליים בדרך הביתה. הגשמים והקור של דצמבר הפכו את הרחובות לבוץ עכור, ושלוליות התחבאו מתחת לשכבת שאריות השלג הבודדות. הייתי עייפה עד כדי חוסר תחושה, ראשי רכון כדי לא להחליק פתאום. פשוט חלמתי להיכנס לדירה שלי ברחוב קפלן, לשטוף פנים ולצלול לתוך המיטה.
כל הלילה לא הצלחתי לנוח דקה. קודם כל פינוי חירום של ילד עם דלקת תוספתן, ואחר כך קשישה ששברה את צוואר הירך. כאילו הכול חיכו ללילה ולמשמרת שלי כדי לקרוא לאמבולנס. הרגשתי כמו רובוט אוטומטי.
ואז, פתאום, מתוך כניסה של בניין ברחוב בצלאל, יצא מולי גבר. עצרתי מופתעת, הרמתי את הראש. הוא היה נראה חסר בית בגדים רטובים, פנים שרוטות, מבט עייף. רציתי לעקוף אותו, פשוט לא היו לי כוחות להתמודד, כשהוא אמר בשקט:
“סליחה, את יכולה לעזור לי?”
משהו ברפלקס של אחות אי אפשר להתעלם מבקשת עזרה. נעמדתי במקום, שואלת במה מדובר.
הוא סיפר: “העיפו אותי מהרכבת בדרך לראשון לציון. היה לי מזל שנפלתי על שדה ולא על כביש, לא שברתי כלום, רק חבורות. בחיי שלא שתיתי, רק תה, כנראה שמישהו שם משהו בתה. גנבו לי הכול, אפילו את הבגדים. רק ככה זרקו אותי, ליד התחנה פה.”
הצצתי עליו אכן בחור מבולגן, אך דיבורו מסודר ורהוט, לא כמו אדם שמורגל ברחוב. כבר הייתי בדרך לעקוף, אמרתי לו שעדיף לו לגשת למשטרה ולבית חולים, אולי יש לו זעזוע מוח.
“הייתי כבר במשטרה,” נאנח, “אבל אין רכבות עד הצהריים, הם אמרו שגונבי ישארו נעלמים. ואני ככה, רטוב, מרגיש רע.”
היססתי. לא היה לי נעים להשאיר אותו ככה, רועד. מזגתי לתוכי נשימה ואמרתי: “טוב, בוא תתרחץ אצלי, אמצא לך בגדים אבל תזכור, תודה ואני לא חייבת כלום!”
“אני מיכאל”, הציג את עצמו, ורץ במהירות למקלחת. התברר שיש לי בארון כמה בגדים ישנים של אחי, שעבר לירושלים מזמן. בזמן שהכנסתי בגדים נקיים לתוך התיקייה במסדרון, חיממתי סיר מרק עדשים במיקרוגל וניסיתי להירגע.
ואז, כמו בכל סצנה בוליבודית של חוסר מזל, הדלת נפתחה בבת אחת:
“נועה, את בבית?” אמא הופיעה, מחייכת ומציצה סביב.
“מי במקלחת? חשבתי שזו את…”
נבהלתי. “אמא, תנוחי, זה גבר זר שנזרק מהרכבת! תיכף ילך.”
אמא נהייתה נרגשת, חוששת שארח גנב או משהו גרוע. “אי אפשר לדעת! אולי הוא מסוכן! אולי נתקשר למשטרה?”
הרגעתי אותה כמיטב יכולתי, הסברתי שכבר היה במשטרה ואין לו לאן ללכת עד הרכבת.
כשהוא יצא, מגולח ונקי, בריא להפתיע, נראה גם חביב בסוודר של אחי, הבין ששמע את השיחה.
הציע לעצמו מקום לשבת, התנצל בנימוס, והסביר את הסיפור שוב בדרך לביתה של בתו לחתונתה, גנבו ממנו הכול.
“איך תיקח מחר רכבת? אין לך אפילו תעודת זהות!” שאלתי.
“המשטרה תעזור,” ענה בשקט, “אשמח להתקשר לבת שלי ולחבר.”
נתתי לו פלאפון והתבוננתי בחלון. שמעתי אותו מודיע לבתו שלא יוכל להגיע, ואיך קצת התעצב כשלא נשמעה כל כך נרגשת.
אמא חזרה ברקע לקחת מהשידה תכשיטים ותפסה כיון אל הדלת. “מה אם הוא כן גנב?” חשבה בקול. לא התווכחתי היא עקשנית מדי.
כשסיים לאכול, מיכאל הודיע שאוטוטו יבוא מישהו לאסוף אותו. לא הייתי רגועה, אבל התחלתי להרגיש חמלה. כזה איש עדין, לא מזיק, אפילו חביב. זה לא אופייני לי להכניס גבר זר הביתה, אבל העייפות יחד עם הסיפור שלו נגעו לליבי.
“אם תזדקקי אי-פעם למשהו, תשמרי את המספר שלי מיכאל מהרכבת,” אמר בחיוך עייף.
בעודו יורד במדרגות, ונפנף לי לשלום אל הרכב שחנה, חזרתי לסלון, והרגעתי את אמא:
“עזב. לאט לאט את נרגעת. הוא לא גנב.”
היא חייכה. “ואני כאילו הייתי צריכה להסתגר, אבל הוא איש טוב.”
שלושה שבועות חלפו. ערב ראש השנה הגיע, רחובות תל אביב נצבעו באורות חג וכולם חיפשו קצת שמחה. אני שוב במשמרת בבית החולים. כבר לא היה כאוס, והמעטים שנשארו לאיים לא דרשו הרבה טיפול. הייתה לי תחושת עייפות, אבל אדישות פחותה.
ופתאום, בצהרי היום, נכנס לחדר צוות הרפואה עם פורים חגיגה: “גברת ליבנת, בואי מהר הגיע סבא חנוכה אמיתי!” גבר בחליפה אדומה ארוכת שוליים, עם כובע גבוה ועגיל ארוך, נכנס ושמחה מילאה את המחלקה מתנות קטנות, תפוזים, ממתקים.
ראיתי ישר שמאחורי הזקן והתחפושת מסתתר מיכאל והלב התרחב בשמחה.
“הגעת במיוחד לשמח אותנו?” גיחכתי.
“הייתה לי הרגשה שתעריכי את זה,” ענה, ועיניו נוצצו.
באותו ערב, אחרי חילופי דברים של אחות ראשית ששמרה על סף החדר, מצאתי את עצמי מדברת אתו שעות כאילו לא חלף בכלל הזמן.
תוך חודש אני עוזבת את הדירה בתל אביב, ואמא, דווקא אמא, מאושרת: “סוף-סוף, את מסודרת, אפשר להמשיך לחיות ולשמור על הנכדים!”
מוזר, איך אנחנו קוראים לכל קושי ‘גורל’, ולכל אושר ‘מקרה’. אולי בסוף, כל אחד מתחבא אצלי ביומן, בדיוק באותו עמוד.
