ברגע שחזרתי הביתה, השכנה ממול עצרה אותי ואמרה פתאום: “כל יום אצלך בדירה צורח איזה גבר! זה מטריף את כל הבניין!” איך יכול להיות דבר כזה, הרי אני גר לבד?
למחרת החלטתי לא ללכת לעבודה ונשארתי בבית. בדיוק ב-11:20, גבר זר פתח את דלת הבית עם מפתח משלו ומה שקרה אחר כך, הפחיד אותי מאוד. 🫣
כשהגעתי שוב לדירה, השכנה כבר חיכתה מחוץ לדלת.
יש אצלך בדירה המון רעש באמצע היום, היא אמרה. תמיד איזה גבר צועק שם.
הייתי בשוק.
זה לא ייתכן, עניתי לה. באמצע היום אין פה אף אחד. אני גר לבד, עובד כל הזמן.
היא ניערה את הראש בחוסר סבלנות.
שמעתי את זה לא פעם, באזור 12 בצהריים. קול גברי, צועק. אפילו דפקתי בדלת ואף אחד לא פתח.
ניסיתי להיראות רגוע, ובחצי חיוך אמרתי שאולי בטעות השארתי טלוויזיה דולקת. היא עזבה, אבל הדברים שלה לא יצאו לי מהראש.
כשנכנסתי לדירה, הרגש של חוסר שקט מיד עטף אותי. עברתי בין החדרים הכל היה במקום, הדלתות והחלונות סגורים, אף דבר לא חסר, שום סימן לפריצה. ההיגיון אמר שהכל תקין, אבל בתוכי התהפך הבטן.
הלילה ההוא פשוט לא ישנתי.
בבוקר היה לי ברור מה לעשות. התקשרתי לעבודה ודיווחתי שאני חולה. ב-7:45 יצאתי מהדירה כדי שהשכנים יראו אותי, נכנסתי לרכב, נסעתי רחוב, ואז חזרתי בשקט לדירה מדלת הצד. זחלתי במהירות מתחת למיטה, משכתי שמיכה כדי להתחבא לגמרי.
השעון לא התקדם. הספקות טירפדו אותי, ואז בערך ב-11:20 שמעתי איך דלת הכניסה נפתחת.
צעדים עברו במסדרון, בטוחים, כמו של מישהו שמכיר כל פינה בבית. קול הנעליים על הרצפה היה מוכר.
הצעדים הגיעו לחדר השינה.
ואז שמעתי קול גברי נמוך ועצבני:
שוב אתה משאיר פה בלגן
הוא אמר את שמי.
הקול היה לי יותר מדי מוכר. רעדתי מהפחד כשהבנתי מי זה הזר המסתורי הזה. המשך בתגובה הראשונה
את האמת גיליתי רק אחרי שהכל נגמר.
מסתבר שבעל הדירה היה נכנס בכל פעם שהייתי יוצא לעבודה. היו לו מפתחות משלו. הוא ידע בדיוק מתי אני יוצא או חוזר כי סיפרתי לו את זה אגב שיחה, בלי לחשוב.
הוא לא נכנס כדי לגנוב. לא שבר דבר, לא חיפש כסף. הוא פשוט גר שם.
היה חולץ נעליים כמו בבית, מתיישב על הספה, מדליק את הטלוויזיה, אוכל מהאוכל שלי מהטבח, משתמש במקלחת, לפעמים שוכב במיטה.
הוא ידע היכן כל דבר נמצא אחרי הכל הוא בעצמו בחר את הריהוט לדירה אותה השכיר לי. מבחינתו, זו נשארה הדירה שלו.
ברגע שחזרתי הביתה, השכנה עצרה אותי שוב: “כל יום אצלך בדירה צורח איזה גבר! כולם כבר עייפים מזה.” ועדיין, אני גר לבד…
הוא הרגיש שזה לגיטימי.
לפעמים היה מדבר בקול רם לעצמו. היה מעיר על הבלגן, הרגלים שלי, בגדים שהיו זרוקים על הכיסא. הרגיז אותו שאני “לא מתחזק את הדירה כמו שצריך”. השכנים שמעו לכן התלוננו.
הוא ידע את שמי. ידע מה אני אוהב ומתי אחזור.
הוא לא ציפה להיות זה שאגלה עליו ראשון.
כשהמשטרה לקחה אותו, הוא הופתע לגמרי. לטענתו לא עשה כלום, “רק בדק שהכל בסדר”. הרי זו הדירה שלו, המפתחות שלו.
מאז, אני אף פעם לא נכנס להתגורר בדירה חדשה בישראל בלי להחליף מנעולים בפעם הראשונה, מיד כשקיבלתי אותם גם אם אומרים לי “אל תדאג, פה זה בטוח”.
