יומן אישי
אני טריה בתפקיד האימהות, בת 33, וכרגע תלויה בגולר צוואר שהרופא חייב אותי ללבוש מאז שבעלי, איתמר (34), גרם לתאונה כשהיה עסוק בטלפון תוך כדי נהיגה בירושלים. אני מנסה להשתקם, אבל איתמר מאיים לחתוך לי את הגישה לחשבון הבנק המשפחתי. כבר חשבתי שאני תקועה במלכודת, עד שאמא שלו נכנסה לתמונה.
יש לנו בת מקסימה בת חצי שנה, איילת. לפני שבועיים, נסענו איתה חזרה ממעקב אצל רופאת הילדים בשכונת רחביה. איילת בכתה ואני ניסיתי להרגיע אותה מאחור עם מוצץ. איתמר היה אמור להתרכז בכביש, אבל המסך של הטלפון שלו זרח במעמד שבין המושבים הוא צפה בסטורי באינסטגרם, חצי צוחק, חצי כותב הודעה, כף יד אחת בלבד על ההגה.
אני עוד זוכרת שאמרתי “הנה, הרמזור מתחלף.” ואז הרגשתי את עצמי נזרקת קדימה, הראש שלי עף לצד, וכאב בוער וחד ירד בצוואר לכתף. במיון הדסה הרופאים בישרו: מתיחה קשה בצוואר ולחץ עצבי. גזר הדין גולר צווארי ואיסור על הרמת משאות או התכופפות, שבועות אם לא חודשים.
השליטה מתחילה
תמיד הייתי עצמאית, עבדתי במשרה מלאה בפרסום וחסכתי לעצמי. פתאום, אני לא מסוגלת אפילו לחפוף שיער, להרים את איילת או לחלוץ נעליים. ביומיים הראשונים איתמר עוד השתדל לעזור, אבל התלונן בלי סוף על הטיטולים. ואז הגיעה יום ההולדת שלו.
בכל שנה אני הייתי מארגנת לו חגיגה. השנה, הייתי בטוחה שנבטל. אבל איתמר נכנס ואמר בשוויון נפש: “בחמישי כל החברים באים אליי. ערב משחקים. כבר הזמנתי אותם.” כשניסיתי להסביר שאני לא מסוגלת לארח, הוא נאנח כאילו שברתי לו את האוטו.
“אם לא תטפלי בערב הזה,” אמר בקרירות, “אל תצפי שאמשיך להעביר לך כסף. אני לא משלם לך על לשבת בחיבוק ידיים.” המילים האלה כאבו אפילו יותר מהתאונה. ההחלטה שאשאר חצי שנה עם איילת התקבלה יחד; אלה החסכונות שלנו אבל פתאום זה כאילו הכסף שייך לו בלבד, ואני סתם דיירת עצלנית.
הערב על חשבון קרן החירום שלי
מפחד שינעל לי את החשבונות, פעלתי. הוצאתי מכספי הפרטי שחסכתי לפני שהתחתנו, הזמנתי חברת ניקיון והגשתי אוכל ומשקאות בערך 2,200 שקלים. קרן החירום שלי אכלה את ההוצאה הזו, בגלל שלסבל שלי כנראה אין עדיפות במציאות שלו.
בערב החגיגה, הבית נצץ. איתמר טפח לי על המותן, כאילו אני מישהי שמקבלת ממנו משכורת: “נו, אמרתי לך שזה לא כזה מסובך.” החברים שלו רעשו וצהלו, ואני ניסיתי להתארגן במרפסת בלי לצעוק מכאב. שמעתי אותו מתרברב: “היא בחופשה, שכיבה כל היום עם התינוקת שיעמום, הא?”
האורחת הפתיעה
באיזשהו שלב שמענו פעמון. איתמר כבר התעצבן, חשב שמדובר בשליח פיצה, אבל קפא במקום. בדלת עמדה אמא שלו, לאה. היא סרקה את הסלון בקבוקי בירה, קופסאות אוכל שעלו לי ביוקר, אני עם הגולר הצווארי והבייבי מוניטור מהבהב על השולחן.
“חמודי, אתה בא איתי. עכשיו,” אמרה לו לאה בעברית שהייתה חדה מסכין. החבר’ה מיד השתתקו. לאה הסתובבה אליהם ואמרה: “ערב נעים לכם. הבן שלי כבר לא נשאר פה.”
איתמר ניסה למחות “אבל זה יום ההולדת שלי” ולאה השתיקה אותו מיד: “זה הבית שאני עזרתי לך לקנות. אתה איים על אשתך הפצועה עם שליטה על הכסף כי לא הצלחת להניח את הטלפון בנהיגה. או שתהיה בעל כמו שצריך, או שתעבור לדירה לבד. הלילה אתה ישן אצלי ותחשוב איזה גבר אתה בדיוק רוצה להיות.”
ביטחון
החברים שלו התפזרו כמו עשן. איתמר הלך אחריה, עיניים מושפלות, לא העז להסתכל לאחור. לאה שבה אליי, התיישבה לידי ונתנה לי לבכות על הכתף שלה. “היית צריכה להתקשר אליי ביום הראשון,” אמרה. אחר-כך ניקתה איתי את כל הבית, והבטיחה לי שאני לא לבד.
היום, איתמר ישן אצל אמא שלו. הוא בוכה, מבקש סליחה ומודה שהתרחק ודאג רק לעצמו. אין לי מושג אם הנישואים שלנו ישרדו, אבל ברור לי שאני זקוקה לזמן, טיפול ולהרגיש שיש לי בן זוג אמיתי, לא בוס.
כשלבסוף הגיעה הקרמה היא לבשה סוודר של לאה ואמרה: “אשתך נשארת. אתה לא.”
