עזבתי את ישראל כדי לעבוד. הייתי שולח כל חודש כסף לאחותי בשביל אמא, אבל יום אחד כשחזרתי הביתה נותרתי בלי מילים.
יצאתי מתל אביב עם תיק קטן ועם לב כבד.
לא כי רציתי לעזוב את הבית, את המשפחה, את השכונה, את הריח של החוף או את החברים מבית הספר אלא כי החיים לפעמים לא שואלים אם אתה מוכן. דוחפים אותך.
מאלצים אותך לבחור בין “רוצה” ל”חייב”.
אמא נשארה בבית. לא צעירה, והמחלה כבר כרסמה לאיטה בכוחותיה, יום ועוד יום. ידעתי, הרגשתי בקול שלה למרות שתמיד ניסתה להישמע חזקה.
“אל תדאג, בן, אני בסדר… תשמור על עצמך שם,” הייתה אומרת שוב ושוב,
ואני האמנתי לה. כי הייתי צריך להאמין.
סיכמתי עם אחותי, יעל, דבר פשוט:
אני עובד, אני שולח כסף, והיא דואגת לאמא. היא מבקרת אותה, עוזרת לה, משגיחה, קונה לה תרופות, משלמת חשבונות, הופכת את החיים שלה לקצת יותר קלים.
בעיניי, זה היה הסכם הוגן
תכנית של משפחה, אנשים שאוהבים.
כל חודש שלחתי שקל חדש, בלי איחור, בלי התלונות.
עבדתי מהבוקר עד הלילה, ידיים סדוקות, גב דואב וכשקשה, אמרתי לעצמי:
“זה בשביל אמא. מגיע לה.”
דמיינתי שבבית חם, שיש לה מה לאכול, שמישהו דואג לה, שהיא ישנה בשקט. דמיינתי שהכסף לא רק כסף, שהוא מעשה של אהבה, הוכחה שגם מרחוק לא שכחתי אותה.
עברו חודשים, אחר כך שנים.
ובוקר אחד הגעגוע כבר לא נתן לי מנוח.
הגעגוע הזה שמושך אותך בחזה ואומר: “תחזור הביתה. עכשיו.”
קניתי כרטיס טיסה בלי לספר. לא לאמא, לא ליעל.
רציתי להפתיע. רציתי להיכנס בשקט, לראות אותה מחייכת, לשמוע אותה מעירה לי שלא אכלתי מספיק, רואה איך רזיתי, מניחה יד על הלחי ואומרת:
“בני… חזרת…”
ביום הזה ירדתי מהרכבת עם לב מלא שמחה של ילד.
הלכתי הישר הביתה.
עליתי במדרגות במהירות כאילו הזמן רודף אחריי.
בכיס הייתה לי המפתח הישן, של הילדות שלי. המפתח שפותח לא רק דלת אלא עולם שלם.
סובבתי אותו במנעול
ואז… הרגשתי.
ריח כבד, דחוס, כמו חדר סגור חודשים, כמו עצבות נשכחת בפינות.
הבטן שלי התהפכה.
נכנסתי…
ונשארתי בלי מילים.
לא כי לא היה מה להגיד
כי מה שראיתי לא נכנס בשום מחשבה שהעליתי אי-פעם בדעתי.
אמא שכבה במיטה, לא במיטת מנוחה אלא במיטה שלא קמים ממנה.
מכוסה בשמיכה ישנה, כבדה, מוכתמת בשוליים.
שערה היה לבן כולו, כאילו כל השנים נפלו עליה פתאום.
פניה שקעו, ועיניה העיניים שזכרתי מוארות עכשיו עייפות, ריקות.
סביב לה בלגן מוחלט: שקיות מושלכות, בגדים מלוכלכים, קופסאות תרופות ריקות, כלים עם שיירים, אבק, אנדרלמוסיה.
הכול נראה נטוש. כאילו אמא… ננטשה.
המבט שלי עבר על החדר ודם בי התקרר.
במקום “בית” הייתה בעצם פצע פעור.
אמא… לחשתי, והקול שלי נשבר.
היא הסתובבה לאט לכיווני ובעיניה ניצתה לשנייה קטנה אש.
…אתה זה?
עשיתי שני פסיעות קדימה והרגשתי שהרגליים מבגידות בי.
מה קרה כאן?
למה את ככה?
אני שלחתי כסף… כל חודש…
לא צעקתי.
אבל בפנים צרחתי.
אמא לקחה נשימה כאילו כל מילה מכאיבה לה.
“יעל באה לפעמים…
אמרה שאני עייפה… יש לה הרבה…
ואני לא רציתי להדאיג אותך…”
ברגע ההוא התביישתי בעצמי.
התביישתי שחשבתי שאפשר לשלוח אהבה במעטפה.
התביישתי שחשבתי שכסף יכול להחליף נוכחות.
שהספקתי להיות רגוע, רחוק, ולדמיין שהכול בסדר רק כי עשיתי “את מה שצריך”.
התיישבתי לידה, לקחתי את ידה וחוויתי כמה היא קרה.
היד של אמא שלי…
היד שאחזה בי כשהתחלתי ללכת.
היד שמחתה לי דמעות.
היד שהניחה לי נגיעה במצח בכל פעם שיצאתי מהבית.
ועכשיו יד רועדת.
תסלחי לי, אמא… אמרתי בשקט.
תסלחי לי שלא ראיתי…
תסלחי לי שחשבתי שמספיק לשלוח כסף…
אמא הסתכלה אליי וניסתה לחייך.
“עשית טוב, בני…
עבדת קשה…
אני פשוט… הייתי לבד.”
והמשפט הזה פגע בי חזק מכל דבר:
“אני הייתי לבד.”
זה הכול.
כל השנים זה מה שנשאר.
באותו ערב ניקיתי את הדירה עד שממש כאבו לי הידיים.
זרקתי כל מה שהיה מקולקל, פתחתי חלונות, כיבסתי, החלפתי מצעים, שמתי שמיכה חדשה, חמה.
ולראשונה מזה זמן אמא נרדמה בשקט.
לא בזכות תרופות,
אלא כי יש מישהו לידה.
למחרת הלכתי ליעל, אחותי.
לא עם כעס,
עם אמת.
עם הכאב שכבר אין בו מקום לריב.
לאן הלך כל הכסף?
איפה היית כשהאמא גססה מולי בטלפון, ואת גרה באותו עיר?
יעל ניסתה להסביר, להתפתל, לחפש מילים…
אבל אני כבר לא הייתי אותו אדם שיצא מתל אביב עם תקוות.
הייתי זה שחזר וראה
וכשאתה רואה, אי אפשר להעמיד פנים יותר.
נשארתי בבית.
כי הבנתי דבר שאף אחד לא לימד אותי:
לפעמים, מה שהכי נדרש, זה לא כסף.
זה פשוט נוכחות.
להיות.
שלא תהיה לבד.
ואמא
לא רצתה מותרות.
רצתה מישהו לידה.
רצתה אותי.
היום, כשאני רואה אותה יושבת בשולחן, עם התה שלה, הידיים רועדות אבל העיניים רגועות יותר אני יודע.
לא אוכל להחזיר את הזמן.
אבל אוכל לתת לה את הימים שנשארו באהבה אמיתית.
ואם אתה קורא את זה, בבקשה אל תחכה שיהיה מאוחר.
תתקשר לאמא שלך.
לך אליה.
תשאל באמת איך היא מרגישה ותקשיב.
לפעמים אמהות אומרות “הכול בסדר” בזמן שהן דועכות בשקט.
ולפני שתשוב הביתה ותישאר בלי מילים
תזכור:
אל תחכה עד מאוחר מדי.
אל תסכים להדחקת אמת.
לפעמים, אנשים לא מבקשים עזרה כי מתביישים.
והם דועכים לבד במרחק וברעש הדממה.
שלח את הסיפור הזה למישהו שההורים שלו לבד.
אולי היום תציל לב.
