אפשר להוריד את הסבתא בתחנה הבאה? היא רק מפריעה פה.
היה בוקר מוקדם כזה, ואתה יודע איך זה כולם דחוסים בתוך האוטובוס הישן הזה שעושה קולות כאילו ברכבת ישראל לא שמעו על שמן כבר שנים. כל אחד תקוע בפלאפון, עם מבט עצבני, ממהר ליום שלו.
בתחנה השלישית עלתה הסבתא.
קטנה ורזה, עם מעיל ישן ושקית בד שנסרגה ביד, היא טיפסה באיטיות לאוטובוס. כשנהג לחץ על הגז, כמעט נפלה, ותפסה את המוט בשתי ידיים, כאילו זה החבל האחרון שמחזיק אותה בעולם.
נו, גברתי, קצת זוזי! רטן מישהו מאחור.
היא שתקה.
עוד צעד קטן. ועוד אחד.
השקית שלה הייתה כבדה הבצבץ ממנה קצה של חלה ובקבוק חלב. זהו, זה כל מה שהיה שם.
כשהצליחה להגיע לאחד הכיסאות, עצרה. נשמה עמוק, חיפשה מקום להניח את עצמה. כל הכיסאות תפוסים: בחור עם אוזניות, בחורה עם מעיל טרנדי, גבר עם חליפה ולפטופ.
אפשר רק שנייה לעצור? להחזיר את הנשימה, ביקשה בקול חלש.
אף אחד לא זז.
האוטובוס בלם שוב. הסבתא כמעט נפלה ותפסה במשענת של אחד המושבים. הבחורה שישבה שם הסתובבה עליה בחוסר סבלנות.
תיזהרי, את מלכלכת לי את המעיל!
הסבתא הורידה עיניים.
סליחה
נהג האוטובוס, בחור צעיר, הביט במראה וקרא:
גברתי, תעמדי בצד, את חוסמת!
היא הנהנה.
אני יורדת בתחנה הבאה
עדיף שתרדי עכשיו! מישהי קראה בקול.
כן, לא רואים שזה מלא כאן? הצטרף אחר.
האוטובוס התמלא בלחישות.
למה אנשים מבוגרים בכלל יוצאים מהבית…
אין להם מישהו?
רק צרות
היא לא ענתה. נצמדה לדלת, פסיעה אחרי פסיעה. האוטובוס עצר פתאום ברמזור.
ואז זה קרה.
הדלת הקדמית נפתחה ועלה פקח. הוא סרק את האוטובוס במבט, וכשראה את הסבתא נשענת על הדלת קפא.
אמא?
היה שקט מוחלט.
הוא ירד מהר ועבר ליד הסבתא.
אמא, מה את עושה פה? למה לא התקשרת?
היא הרימה עיניים, מופתעת.
רציתי לנסוע להר הרצל היום יום השנה של אבא שלך. לא רציתי להפריע.
הפקח בלע רוק.
מאז מתי את נוסעת לבד באוטובוס?
מאז שלא רציתי להכביד.
ברקע נשמע רק נהמה חרישית של המנוע.
הפקח פנה אל הנוסעים.
אתם יודעים מה היא עשתה בשבילי לפני שלושים שנה? הייתה קמה בארבע בבוקר להכין לי סנדוויץ, שמרה שאסיים בגרות, החזיקה לי יד עד שהבראתי. והיום אומרים לה את מפריעה.
אף אחד לא הוציא מילה.
הגבר בחליפה קם ראשון.
בבקשה, גברתי, שבי כאן.
ואחריו עוד מישהו. ועוד מישהי.
הסבתא התיישבה, דמעות בעיניים.
לא הייתם חייבים לא רציתי שיטרידו בגללי.
הפקח לקח לה את השקית.
אמא את אף פעם לא היית מטרד.
אנחנו שכחנו מי החזיק אותנו כשלא יכולנו לעמוד.
האוטובוס המשיך בדרכו, והראש של כולם היה למטה.
וכל אחד נשאר עם המחשבה שבסוף, כל אחד מאיתנו יהיה ‘מיותר’ למישהו.
אם אי פעם ראית מישהו מבוגר שמתייחסים אליו ככה תספר לי. שתף הלאה, כי מקום פנוי בזמן שווה הרבה יותר מאלף מילים.
“תורידו את סבתא בתחנה הבאה. היא מעכבת את כולם.”
