“להרוס את הצריף!” צעק הקבלן, בלי להבין שכבר מתקרב לדלת קצין מטה מיוחד
אני, תומר, אף פעם לא סימפתי את נובמבר. החורף כאן הוא בוץ עיקש, הרקיע יורד נמוך עד שנראה שהוא מלטף את צמרות הברושים. האוטובוס הוריד אותי בצומת, השאיר אחריו עננת עשן וגלש לתוך הערפל של הרי ירושלים.
מקדמת היישוב היה עוד בערך קילומטר הליכה. התרמיל על הגב כבד, טעון בשוקולדים, צעיף צמר סרוג, וקפה איכותי המתנות שסבתא חנה אוהבת. לא הודעתי לה מראש. רציתי לראות את העיניים שלה כשאכנס לשער. שלוש שנים על מדים, פציעה לא פשוטה, חודשים של שיקום נשבר לי מהרעש בעיר. רציתי שקט, טריקת דלתות התנור, ריחות עוגות, והחיבוק של סבתא.
אבל שקט לא היה שם.
עוד בדרך לרחוב הדקל שמעתי שאון כבד. מנוע דיזל ענק, גרון מתוח. הגברתי קצב, דילגתי בין שלוליות. הגדר שמרחתי בירוק לפני ארבע שנים חצי ממנה מוטלת באדמה.
בשער הבית עמד ג’יפ שחור מאיים. שני גברתנים במעילי עור פיצחו גרעינים בפלגמטיות שנראתה כמעט מעליבה. בצד הדלת, ממש מול סבתא הקטנה, עמד גבר בחליפת צמר יקרה, משנה צורה מכעס.
“את ממש לא מבינה מה אומרים לך, נכון?” צעק עליו, קולו נוקשה כמו חוט ברזל. “נתתי שבוע! שבוע! הצוות מחכה, המשקיעים נושפים בעורף!”
“בן, לאן תלך אישה מבוגרת?” רעד קולה של סבתא חנה. “הרי חורף פה גרתי עם סבא, יש לי כאן תרנגולות”
“מלונית!” צעק לעברה ואז בעט בדלי ישן שעמד במרפסת. הדלי התרסק והדהד. “להרוס פה את הכל! היא לא תבין אחרת!”
אחד הגברתנים חייך בזלזול וניגש לסבתא.
לא צעקתי. לא רצתי. פשוט נכנסתי לחצר, שקט, כמו שלימדו אותי פעם. שמטתי בזהירות את התרמיל לדשא.
הם שמו לב אליי רק כשכבר עמדתי כמעט מולם, מבט קר רץ בינינו.
“מי אתה, גבר?” החל הבריון, אבל לא הספיק לסיים.
צעד אחד קצר, פעולה בטוחה והוא רכן ולגם אוויר. השני התכוון לפעול, אבל מבט אחד בי הספיק; לא היה בי כעס, רק עייפות קפואה של מי שראה מספיק רע.
“עצור,” אמרתי.
הקבלן, האיש שלבש יוקרה אך עטה פני אלימות, הפך פתאום מבולבל ונבוך.
“מי אתה בכלל? מאיפה צצת?!”
ניגשתי לסבתא. היא הביטה בי המומה, חיבקה את עצמה, לא מאמינה.
“תום שלי” נשקה בלחישה. “אתה חי”
חיבקתי אותה ביד אחת, מרגיש עד כמה הפכה שברירית; ריח מוכר של טיפות הרגעה וצמר ישן.
“חי, סבתא. תיכנסי. תרתיחי מים לתה.”
“תגיד לי,” התפרץ הקבלן וניגש בבוז, מרייר. “על מי אתה מנסה לעשות שרירים? אני דוד אשד! כל האזור שלי. עכשיו תשלם על מה שעשית לשומר שלי!”
פניתי אליו לאט, ניגשתי עד כמעט שיגע. הוא היה גבוה, אך התרחק ממני באינסטינקט.
“שמע, דודי,” לחשתי, “קח את החברה שלך וצא מפה. עכשיו. בעוד דקה אפילו הריח של הבושם שלך לא יישאר כאן.”
דוד הפך סגול מזעם.
“אתה מאיים עליי? מחר אני פה עם כלי עבודה אני בעצמי אמחק את הזבל הזה מהאדמה!”
הסימן שלו וגברתניו פינו את השטח לאיטם, מתנדנדים. דלת הגיפ טרקה חזק, התרוממו דרורים מהגג. הרכב עבר מעל ערוגת חגבים ונסע.
בבית היה חמים אך אינטימיות חמקמקה. סבתא חנה התרוצצה סביב שולחן מלא תפוחי אדמה מטוגנים, חמוצים, פטריות וכרוב כבוש. ידה רעדה, המזלג הקיש בצלחת.
“הם פה כבר חודש” לחשה בייאוש. “בהתחלה חגגו, ניסו לקנות את החלקה גרושים דחפו. ואז דוד בא. רוצה לבנות כאן מתחם לעשירים הירקון קרוב”
“והשכנים?” שאלתי, טועם תה חזק ומתוק כבעבר.
“כמעט כולם מכרו,” נאנחה. “למשה נעלמה פרה, אצל שלומית פגעה שריפה באמצע הלילה. אנשים פוחדים, תום. לדוד יש אח בעירייה ובן דוד במשטרה. מה יש לנו כנגדם?”
שמעתי את הכאב וההפחדה. ידעתי היטב לא ייפסקו כאן. אם אמר שיבוא מחר, יבוא. ולא לבד.
“איפה הטאבו של הבית?”
“בקופסה, במגירה. הכול בסדר, בן.”
“סעדי קצת, סבתא. אני אעבור על המשמר הלילה.”
לא עצמתי עין. חרשתי את הגדרות. כלום הגנה דלה. מאחור יער. חדר עץ; קל להציתו.
יצאתי למרפסת, הדלקתי סיגריה. הקליטה נעלמת עליתי לעליית הגג.
הטלפון חייג, שיחה ממושכת.
“כן?” קול ער בשעה שלוש לפנות בוקר.
“עמרי, זה שקט.”
“תומר! אח! חשבנו שאתה עדיין משתקם.”
“אני בבית סבתא, ביישוב עופרים. המצב לא טוב. פה קבלן עושה מה שרוצה עם בריונים, מאיים למחר על הבית. אין לנו על מי לסמוך.”
“כמה יש איתו?”
“אתמול שלושה, מחר יביא יותר יחד עם המשטרה. משחד את כולם. אי אפשר משפטית.”
“איפה אתה? תשלח מיקום. אנחנו עם החבר’ה במודיעין, קופצים בבוקר.”
“רק בעדינות, בלי עניינים מיותרים.”
“חס וחלילה. אנחנו מנומסים, תומר.”
ירדתי למטה, אור ראשון עוד רחוק.
הבוקר היה דחוס וקר, עננה כבדה טישטשה הנהר. ישבתי על המרפסת, קלפתי תפוח, מבטי מופנה ליער. סבתא הבטחתי לא לצאת.
בשעה תשע בדיוק הופיעו. דוד עומד במרכז, היום בלי בגדים רשמיים, לידו בריון ענק מצולק, מאחוריהם מיני-ואן ושני ג’יפים. אחד הדחפורים המכוונים התמקם מול הגדר, מנהל צוות בריונים עם אלות.
“נו, מה עכשיו? עוד לא העברת חפצים, ילד?” גיחך דוד לעברי.
נעמדתי. נגסתי בתפוח.
“אמרתי אתמול, דודי. לא הבנת?”
“לרסק את הגדר!” צרח לעבר המפעיל. “ולזה ללמד נימוסין!”
מנוע הדחפור ייבב, ערפל סמיך כיסה את הנוף. הבריונים נשפכים לחצר, רגועים, נראים בלתי פגיעים.
“תזוז, בן, חבל שתישבר,” רצח לי את האוויר הבריון הגדול.
וברקע נשמע רעם מנועים, שונה. לא הדחפור, אלא שני רכב שטח קרביים נוסעים מהצד של היער, משפריצים בוץ. הם נעצרו, חוסמים את הדרך. דלתות נפתחות.
שבעה יורדים מהרכב. עומדים כתף אל כתף, לא מאיימים אבל לא צריך. כל אחד נראה כמו מישהו שראה מספיק. עמרי בראש גינגי, לחיצות יד חמות, חיוך שובב.
“בוקר טוב, רבותיי, מה פיספסנו כאן?” הכריז עמרי בחיוך.
דוד רטט, הבין שמשהו השתנה.
“מה אתם עושים פה? זה פרטי, עופו!”
“אנחנו רק עוזרים לאנשים טובים, מתקנים גדר, פורסים זרדים לסבתות,” ענה עמרי, “ואתם לא ברור בדיוק מי אתם.”
“להעיף אותם!” צרח דוד וזה היה הרגע שטעה.
העימות ארך דקה וחצי.
החברים פעלו ביעילות צבאית, תנועות קצרות, לא מבולבלות. כל התקפה הפכה להגנה. הבריון ניסה לפגוע בעמרי, אבל האחרון פשוט יירט, השתלט עליו והוריד בעדינות אל הגינה.
“ידיים על הרצפה!” נשמע קול רם. הדחפור השתתק.
כבר אחרי שתי דקות שכבו כולם פסיביים, קמים בקושי. דוד נעמד חיוור ליד רכבו. התקרבתי אליו.
“דודי,” לחשתי, “קח פלאפון.”
“ל-מה?”
“פתח חדשות. איזוריות.”
הידיים רעדו. עמרי הציץ מאחוריו.
“וואו, כבר עלה הדיווח!”
“הפרת חוק קשה בעופרים: קבלן ודחפורים מאיימים על קשישים. הכל מצולם.” כותרת ווידאו ברור: דוד בועט בדלי, צורח ומאיים.
“יש לי גם חבר בטלוויזיה, דודי. הסרטון כבר אצל היועץ המשפטי.”
טלפון נפל לבוץ.
“נוכל להסדיר?” לחש דוד. “שלם לכם, הרבה!”
“ברור,” חייכתי. “תחזור עם כל הציוד. תחזור אחורה, תעלם מהעיר. אם סבתא שלי או השכנים ייפגעו אני חוזר.”
הנהון מהיר.
המשטרה הגיעה כעבור שעה לא מקומית, אלא יחידת מחוז. ראש העיר התקשר לבדוק, לקחו את דוד וחבורתו בלי לשאול שאלות.
באותו ערב הבית היה מלא.
השולחן הורחב. ריח חמים של תבשילים, תפוחי אדמה וירקות חמוצים. עמרי שטח סיפורים, כולם חייכו, אני מזגתי תה חם, סבתא חנה חייכה באושר, מוסיפה לכולם בורקס חם.
“תודה לכם, בניינים קטנים שלי,” אמרה ובכתה קצת. “בלי בנים כמוכם”
“עזבי אותנו, חנה,” הניף עמרי יד, “תמיד כיף בכפר אצלך. אוויר של הרי יהודה אין על זה.”
יצאנו החוצה. הערפל התפזר, שמיים זרועי כוכבים.
“מה תעשה עכשיו?” עמרי שאל ולחש.
הסתכלתי על הגדר, נתמכת בקרשים שכבר התחלנו לתקן.
“נשאר פה. מתקן גג, שותל עוד עץ רימון, מתחיל מחדש.”
“מה עם הרימונים?”
“סבתא אומרת לא נקלטו הישנים. צריך לנטוע חדשים. שתילי גלבוע.”
עמרי חייך וטפח לי על הכתף. “עבודה של בניה זה לנצח.”
למחרת הנסיעה, עמדתי בשער והתבוננתי במכוניות מתרחקות. חזרתי לבית. דרך החלון אפשר לראות את סבתא, שוב עסוקה בבישול.
שלפתי את המעדר. האדמה קשה וקרה, אבל ידעתי: כששותלים עץ עם הלב, הוא ייקלט גם בנובמבר הקר. העיקר שהשורשים נטועים היטב. ואת זה, שום דחפור לא יהרוס.
