מאז החופשה שמעון לא חזר
נו, יעל, בעלך לא מתקשר, לא שולח הודעה?
לא, מירה, כבר עברה תקופה ארוכה, לא סימן חיים, ענתה לה יעל, כשהיא מסדרת את הסינר על מותניה הרחבות.
הלך להסתובב, או אולי, הנהנה מירה מתוך חמלה, תחכי, תחכי. גם המשטרה שותקת?
כולם שותקים, מירי, כאילו בלעה אותם הים.
נו, מה נגיד גורל.
השיחה הזו נעשתה לי למעמסה. לקחתי את המטאטא ביד השנייה והתחלתי לטאטא את העלים הנושרים בכניסה לבית. החורף התקרב, שנת תשמ”ח, וכל שביל שטאטאתי מיד התמלא שוב בעלים שנפלו מהעץ. הסתובבתי שוב ושוב, אוספת הכל לערימה.
שלוש שנים אני בפנסיה מהעבודה בעירייה, נהנית מהמנוחה. אבל בחודש האחרון חזרתי לעבוד כעובדת ניקיון בוועד הבית. הכסף לא הספיק, אבל לא מצאתי עבודה אחרת בזמן.
חיינו חיים רגילים, כמו כולם. לא רע, לא טוב. עבדנו, גידלנו בן. שמעון לא היה שותה, רק בשבתות או בחגים, בעבודה שלו העריכו אותואיש ישר ומסור. לא הסתכל על נשים אחרות. ואני כל השנים עבדתי כאחות בבית החולים, עם תעודות הוקרה וגאווה.
שמעון נסע לנפוש באילת ולא חזר. בהתחלה לא חששתי. לא מתקשר? אז הכל בסדר, נרגע. אבל כשלא שב במועד, התחלתי לדאוג. חיפשתי אותו בכל מוסד אפשרי: התקשרתי לבתי חולים, למשטרה, אפילו למכון הפתולוגי.
שלחתי לבן שלנו בצבא מברק שהאב נעלם, ואז הצלחתי להגיע אליו בטלפון. יחד חיפשנוהתברר ששמעון עזב את בית המלון, אבל לא עלה על האוטובוס לתחנה המרכזית. נעלם. וחוזר חלילהשוב טלפונים לבתי חולים ולמכון הפתולוגי.
במשרד של שמעון הרימו ידיים: אנחנו נתנו לו את הכרטיס לחופשה, זה התפקיד שלנו, ולא ניכנס לסכסוכים משפחתיים. אם לא יחזור לעבודה, יפוטר.
רציתי לנסוע דרומה, לחפש. הבן שכנע אותי:
איפה תתחילי בכלל? אצלי יש שבוע חופש בקרוב, אני אנסה לאתר אותו. לי יש מדים, אולי יהיה לי קל יותר.
נרגעתי טיפה. ניסיתי להעסיק את עצמי כל הזמן. הלכתי לתחנת המשטרה כמו שארים לעבודה, כבר לא בלחץ, כי אין חדשות. עבדתי חלקית בגלל זהכשטאטאתי ברחוב, מוקפת אנשים, החזקתי את עצמי. בערב, בבית, בכיתי. האשמתי את עצמי ואת הגורל שדווקא בזקנותי מזמן לי משברים כאלה. הכי קשה הייתה אי הוודאות.
יום אחד שמעון הופיע פתאום, כמו שנעלם. הוא עמד שם באותו חליפה כהה שאיתה נסע. בלי תיק או מזוודה, רק ידיים בכיסים, עומד בכניסה ומתבונן בי מטאטאת במרץ.
לא הבחנתי בו עד שהבן קרא לי.
שמעון, יותם, עזבתי את המטאטא ורצתי אליהם.
כמו ציפור החוזרת לארץ אחרי חורף קשה, פשטתי את ידי וחיבקתי את שמעון חזק.
שמעון לא חיבק מיד, אבל בסוף פסע לעברי והחזיר חיבוק.
יאללה, ביתה, מספיק להתפנק, קרא יותם במורת רוח. שמעתי זאת גם בקולו וגם בצעדים המדודים.
יותם שלי, תן לי חיבוק, לא ראיתי אותך מאז האביב, רציתי לתפוס גם אותו.
בסדר, חיבוק וחוזרים פנימה, קר.
למה לא הודעת, הייתי מסדרת ומבשלת.
אמא, לא באתי לעוגיות, באתי כי הבטחתי. הנה אני.
הבטתי בשניהם. כל כך הרבה עבר עליי החודשים האחרונים, עכשיו הייתי כמו בענן. העיקרהם פה, שלמים ובריאים. לא התחשק לי לשאול שאלות, רק להאכיל ולתת מנוחה. שמעון ישב ושתק.
אמא, תשבי כבר.
אבל עסקתי בסירים ובצלחות.
אמא, מצאתי את אבא אצל אישה אחרת.
הפניתי את ראשי מהסיר, והבטתי על שמעון. הוא ישב שפוף, כפוף כולו, ידיו שלובות זו בזו, ראשו למטה. נראה כמו נער לאחר מעשה קונדס, רזה, חיוור, מסרב להביט לי בעיניים.
אצל איזו אישה? מה קורה פה בכלל, שמעון?
אני רק דמיינתי שקרה משהו נוראאולי שדדו אותו, בלי כסף לכרטיס, הוכה והלך לאיבוד מסכן בדרום הארץ.
הוא לא חזר, נשאר לגור אצל דפנה, שם על החוף. אפילו לא רצה לחזור.
הבטתי בו ולא הבנתי.
איך לא רצה?
פשוט הרגשתי שאני חי לא נכון, הרים קצת את קולו. שכל החיים שלי במפעלעבודהעבודהמפעל. סופי שבוע בגינה. אין לי חופש.
אה, חופש! הרגשתי דם עולה לי ללחיים.
יותם, למה הבאת אותו לכאן? מה חשבת לעצמך? לא היה עדיף שתגיד שהוא במכון הפתולוגי? לפחות הייתי יודעת! חיכיתי לו כאן, בוכה ימים ולילות, והוא אצל מישהי, מסתבר
יעל אולי רציתי להתחיל מחדש.
לא, שמעון. לא התחלה חדשה. השתגעת משמש באילת, שכחת הכל וברחת לאישה זרה כמו פחדן. גבר אמיתי היה חוזר, מתגרש, ורק אז עוזב הכל. היה כנה עם אחרים ועם עצמו. לא רוצה לראות אותך. תצא עכשיו
שמעון קם ויצא, פנה אל החדר השני.
לא, תצא מהבית, תעלם! כאילו לא חזרת! לא רוצה, לא מסוגלת! צעקתי, על סף בכי.
אבא, תצא. יותם כבר חיכה לו במסדרון.
שוב לא ראיתי את שמעון עד שבועיים אחרי.
חזרתי להרגל, מטאטאת את הרחוב אחרי הגשם, מסלקת מים ופסולת. פתאום עמד בתחילת הרחוב, במעיל ישן וכובע מגוחך.
יעל, קרא לי, אחר כך שוב חזר על שמי בקול רם.
הרמתי את הראש, הבטתי עליו בעיניים ריקות. כאילו שבר בי הכל. מצד אחד רציתי לסלוח, אבל כבר לא יכולתי. שמעון עצמו התקרב.
נשארתי. התקבלתי שוב למפעל, עדיין רק כפועל. אפשר להיכנס?
הבטתי עליו, נשענת על המטאטא:
אפשר! אבל כדי למלא בקשה לגירושין, ומהר.
לא סולחת לי? מבין.
ואם אתה מבין, למה באת?
כשעזבתי, דפנה אמרה לי שאם אני יוצא לא תחזור לקבל אותי. חזרתי, יעל, אין לי לא פה ולא שם.
אה-הא לא צריך אותך פה ולא שם, שמעון. גברים כמוך אף אחת לא צריכה. חזרת רק כי יותם לחץ עליך. לךתחיה את החיים שרצית. אל תעמוד לי כאן, מפריע לעבודה שלי! והעברתי לו מטאטא לרגליים.
הסתובבתי, עצבנית במיוחד, והמשכתי לטאטא בזעם. אחרי כמה דקות הסתובבתי והוא כבר לא היה שם. נשמתי לרווחה, כאילו נפל ממני משקל כבד. חששתי שאעמוד שם, אסלח לו שוב בדרך כלל, את מי שפוגע בך, שומרים עליו הכי הרבה
עכשיו, סוף סוף, למדתיבחיים אסור לאבד את הכבוד העצמי ולא משנה כמה כואב. לפעמים דווקא מהשחרור מהפחד ומהתקווה אפשר לנשום באמת.
