אני צועקת מהחלון:
אמא, למה כל כך מוקדם? עוד תתקררי!
היא מסתובבת, מנפנפת עם המעדר כסימן שלום:
אני דואגת לכם, העצלנים.
ולמחרת… כבר אין אמא.
עד היום קשה לי לעבור סתם כך לצד החצר שלנו.
בכל פעם שאני רואה את השביל ההוא, הלב שלי מתכווץ כאילו מישהו לוחץ עליו ביד.
זה אני צילמתי בתמונה ההיא, בשני בינואר…
פשוט עברתי שם, ראיתי עקבות בשלג ועצרתי.
צילמתי, אפילו לא הבנתי למה.
ועכשיו זו התמונה היחידה שנשארה לי מאותם ימים…
את הסילבסטר חגגנו, כרגיל, כל המשפחה יחד.
אמא כבר בבוקר של שלושים ואחת הייתה על הרגליים.
אני מתעוררת מהריח של הקציצות והקול שלה מהמטבח:
יעלי, קומי! תעזרי לי לסיים את הסלטים, לפני שאבא שלך יטרוף הכול!
ירדתי בפיגמה, השיער פרוע.
היא עמדה ליד הגז בכפפת הבישול שלה עם האפרסקים זו שקניתי לה בתיכון.
היא מחייכת, הלחיים סמוקות מהחום.
אמא, תני לפחות קפה לשתות קודם, אני מתלוננת.
קפה אחר כך! עכשיו קוצצים! היא צוחקת וזורקת לי קערה עם ירקות מטוגנים. תחתכי דק-דק, כמו שאני אוהבת. לא קוביות ענקיות, כן?
אנחנו קוצצות ומדברות על הכול.
היא מספרת איך בימי ילדותה לא היה סלטים fancy, רק דג בהרינג ומנדרינות שאבא שלה היה מביא מהעבודה בדיל.
אחר כך הגיע אבא עם עץ אשוח ענק כמעט עד התקרה.
נו, נשים, בואו תקבלו את היפה לפה! הוא צועק בגאווה מהכניסה.
אבא, מה עשית, נעקר יער שלם? אני מתפלאת.
אמא מציצה ולוקחת נשימה:
עץ יפה, אבל איפה נשים אותו? שנה שעברה היה יותר קטן.
אבל עזרה לקשט, בכל זאת.
אני ואחותי, תמר, תולות שרשראות אורות,
ואמא מוציאה קופסה של קישוטים ישנים כאלה מעץ הילדות שלי.
אני זוכרת אותה לוקחת את המלאך הזכוכית ואומרת בשקט:
זה קניתי לך בסילבסטר הראשון שלך, זוכרת?
כן, אמא אני משקרת.
לא באמת זכרתי,
אבל היא הייתה כל כך מאושרת שזכרתי.
אחי הגיע בערב, רועש כהרגלו עם שקיות, מתנות, בקבוקי יין.
אמא, הפעם הבאתי שמפניה מעולה! לא החמיצות ההיא משנה שעברה.
העיקר שלא תשתו יותר מדי אמא צוחקת ומחבקת אותו.
בחצות כולנו יוצאים לחצר.
אבא ואחי מדליקים זיקוקים, תמר צווחת בהתרגשות,
ואמא עומדת לידי וחובקת אותי חזק.
תראי איזו יופי זה, יעלי היא לוחשת. איזה חיים טובים לנו…
אני מחבקת בחזרה:
יש לנו הכי טוב, אמא.
אנחנו שותים שמפניה ישר מהבקבוק, צוחקים כשהזיקוק כמעט פוגע בלול של השכנים.
אמא, טיפה שיכורה, רוקדת בנעלי בית לצלילי עץ אשוח נולד ביער,
ואבא מרים אותה על הידיים אנחנו בוכים מרוב צחוק.
בראשון בינואר כולנו מתפנקים כל היום.
אמא שוב מבשלת הפעם קניידלך וצלי.
אמא, די, אנחנו כבר מתפוצצים אני נאנחת.
שטויות, יש עוד שבוע חג היא מנפנפת ביד.
בשני בינואר היא שוב קמה מוקדם, כמו תמיד.
אני שומעת את הדלת נטרקת, מביטה מהחלון היא בחצר, עם מעדר.
מנקה את השביל. המעיל הישן עליה, מטפחת סביב הראש.
הכול מסודר: מהשער עד המדרגות שביל דק ישר.
השלג נערם לדופן, כמו שאהבה.
אני צועקת מהחלון:
אמא, למה כל כך מוקדם? תקפיאי!
היא מסובבת, מנופפת עם המעדר:
אחרת תצעדו פה בשלג עד פסח!
תדליקי כבר את הקומקום!
חייכתי והלכתי למטבח.
היא חזרה אחרי חצי שעה, לחיים אדומים, עיניים נוצצות.
הנה, עכשיו מסודר אומרת ומתיישבת לקפה. יפה, לא?
יפה, אמא. תודה.
זו הייתה הפעם האחרונה ששמעתי אותה כל כך מרוצה.
בשלישי בינואר בבוקר היא אומרת חרישית:
בנות, דוקר לי בחזה. לא נורא, אבל לא נעים.
אני נהיית בלחץ:
אמא, נקרא למדא?
תהיי רגועה, סתם עומס. כל כך הרבה עבדתי אשכב, זה יעבור.
היא נשכבת בסלון, תמר ואני אצלה.
אבא נוסע לבית מרקחת לקנות משהו.
היא אפילו מתבדחת:
אל תסתכלו עלי טראגי ככה! אני עוד אהיה פה בשבילכם.
ואז פתאום חווירה.
מניחה יד על הלב.
אוי רע לי ממש רע…
קראנו לאמבולנס.
אני מחזיקה לה את היד, לוחשת:
אמא, תחזיקי, תיכף יגיעו הכול יהיה בסדר…
היא מביטה בי בלחישה:
יעלי… אני אוהבת אתכם כל כך… לא רוצה להיפרד.
הפרמדיקים הגיעו מהר, אבל… כבר לא יכלו לעשות כלום.
התקף לב גדול.
הכול קרה תוך דקות.
אני יושבת על הרצפה במסדרון, צווחת.
לא מאמינה.
עוד אתמול היא שרה, רקדה בזיקוקים,
והיום…
בקושי על הרגליים, יצאתי לחצר.
כמעט לא ירד שלג.
ואז ראיתי את העקבות שלה הקטנות, המסודרות, הישרות.
מהשער עד המדרגות ובחזרה.
אותן עקבות שתמיד השאירה.
עמדתי, הסתכלתי עליהן המון זמן.
שוב ושוב ביקשתי מה איך יכול להיות, שרק אתמול הלכה פה והשאירה סימנים,
והיום נשארו רק העקבות?
נדמה או לא,
כאילו בשני בינואר יצאה בפעם האחרונה
להשאיר לנו את השביל שלה.
שנוכל ללכת בלי אמא, אבל עם הדרך שלה.
לא הסכמתי שינקו.
ביקשתי מכולם שיניחו לעקבות עד שהשלג יכסה.
זה הדבר האחרון שאמא עשתה בשבילנו.
הדאגה שלה הייתה איתנו, גם כשלא נשארה.
אחרי שבוע ירד שלג כבד.
אני שומרת את התמונה של העקבות שלה.
כל שנה, בשלישי בינואר, אני מסתכלת עליה
ואז בוהה לשביל הריק.
וכואב כל כך לדעת:
מתחת לשלג הזה
היא השאירה את הסימן האחרון שלה.
ועל העקבות האלה
אני עדיין צועדת בעקבותיה…
