המתכון לאושר…
כל הדיירים בבניין עקבו אחרי משפחת החדשים שעברה לדירה בקומה השנייה. זאת הייתה המשפחה של ראש המחלקה במפעל החשוב בעיר הפרובינציאלית הקטנה.
מה פתאום בחרו לגור בבניין ישן כזה? שאלה רחל, הגמלאית מהקומה הראשונה, את החברות שלה עם הקשרים שלהם לגמרי יכלו לקבל דירה בפרויקט חדש.
עזבי אותך, השיבה לה הבת חיה, בת השלושים הרווקה בעלת האיפור הצבעוני. פה זה בניין בסגנון תל אביבי של פעם, תקרות גבוהות, חדרים גדולים ומופרדים, מבואה רחבה, ומרפסת שאפשר לגור בה חוץ מזה כבר חיברו להם קו טלפון מהיום הראשון. רק לשלוש מתוך תשע דירות כאן יש טלפון
רק זה היה חסר, שכל הזמן תדברי בטלפון של אחרים, נזפה בה רחל, כל השכנות כבר התייאשו ממך. אל תחשבי אפילו ללכת אליהם, הם אנשים רציניים ועסוקים
לא עד כדי כך רציניים, ענתה חיה בשפתיים קפוצות, יש להם ילדה בת תשע, שמה יערה. הם בערך בגיל שלי, אולי חמש שנים יותר.
המשפחה החדשה הייתה מנומסת וחייכנית. דינה ניהלה את הספרייה הבית ספרית, ודוד כבר עשר שנים עובד במפעל.
את כל זה סיפרה חיה בערבים, כשהייתה יורדת לשבת בגינה עם אמא שלה ושאר השכנות.
מאיפה את כבר יודעת הכל? חקרו אותה הנשים. באמת יש לך טביעת עין של פוליטיקאית.
אני פשוט נכנסת אליהם לטלפן. אמרה חיה, אצלם, בניגוד לאחרות, זה לא מפריע להם.
כך התרחקו השכנות, וחיה התקרבה למשפחה החדשה. היא הייתה מתקשרת משם לחברותיה ולעמיתותיה בעבודה, לפעמים יושבת שם דקות ארוכות על קו הטלפון, בבגדים חדשים או בחלוק בית.
יום אחד ראתה איך דוד בכוונה מסגור דלת החדר כשהגיעה. זה חזר כמה פעמים. חיה חייכה בנימוס לדינה והודתה אחרי השיחה, נכנסה למטבח, אבל דינה רק הנידה בראשה וביקשה שתסגור אחריה את הדלת.
תסגרי לבד, הידיים שלי בבצק, הצביעה דינה והידית ננעלת לבד, זה סוג נועל צרפתי.
מה את מכינה? שוב מאפה? כמה את אופה כל הזמן אני בכלל לא יודעת לאפות, אמרה חיה.
כן, זה ליאורית לארוחת בוקר גביניות עם גבינה. בבוקר אין לי זמן לאפות, ואז חייכה וחזרה לבצק.
חיה התקפלה, עוזבת את הדירה מאוכזבת. הבינה שכבר לא רוצים אותה שם.
תקשיבי דינה, אמר דוד בלחישה באותו לילה לא נעים לי לסרב לה, אבל היא על הקו שלנו כל ערב, החברים שלי לא מצליחים להשיג אותי. זה כבר לא לעניין.
גם לי יש תחושה שהיא נכנסת לבית כמו אל שלה, הסכימה דינה.
בערב למחרת, התיישבה חיה בפואייה בשמלה חגיגית ועם איפור מושקע, לשיחה ארוכה. אחרי עשר דקות אמרה לה דינה:
חיה, את מסיימת בקרוב? אנחנו מחכים לשיחת טלפון.
חיה הנהנה, סיימה, הוציאה שוקולד מכיסה: “הבאתי מתוק! בואו נשתה תה, לכבוד ההיכרות שלנו.”
הניחה את השוקולד במטבח, אבל דינה סירבה:
לא, בבקשה. יערה תראה, תיכנס לראש, והיא אלרגית אסור לה בכלל שוקולד. אצלנו זה טאבו. מצטערת. ככה זה.
מה טאבו? התסכלה חיה, רציתי רק להודות. זה הכול.
תראי, לא צריך להודות, וגם על טלפונים תבואי רק כשצריך רופא, מד”א, מכבי אש, בכל שעה. אבל בבקשות סתם זה לא מתאים לנו דינה התעקשה.
חיה לקחה את השוקולד ויצאה, נעלבת. היא לא הבינה למה מתנהגים אליה ככה, השתכנעה שדינה פשוט מקנאה בה בגללו, הבעל.
ברור שהיא מקנאה בי, התלוננה בפני אמא אני יותר צעירה, יותר נאה. בסך הכול רציתי לשתות איתה תה…
את עקשנית וגאוותנית, הפטירה רחל, אולי לא חינכתי אותך נכון. אי אפשר להיכנס למשפחות זרות סתם ככה. תמצאי לך בן זוג, תשיגי קו טלפון בעצמך, תרווי חברות אמיתיות.
הניסיון האחרון של חיה התבצע כמה ימים אחרי כן באה עם מחברת לבקש את מתכון הבצק.
אני רוצה ללמוד סוף סוף משהו. תוכלי להכתיב לי את המתכון של הגביניות?
תשאלי את אמא שלך, התפלאה דינה, הם יודעים הכול. ובכל מקרה אני עושה הכל לפי העין, אין לי מידות מדויקות.
חיה הסמיקה, חזרה הביתה, וידעה שבמטבח אמא שמורה מחברת ישנה עם מלא מתכונים, בכתב היד הדק והעתיק שלה קציצות, דגים, עוגות.
אבל לא בא לה לאפות בעצמה, ואמא כבר שנים לא אופה, מנסה לרדת במשקל כדי להוריד את הלחץ דם.
ובכל זאת שלפה חיה את המחברת, דפדפה אדישות, ומצאה שם את המתכון שחיפשה, להפתעת האם.
את באמת הולכת לאפות? השתוממה רחל.
מה ההפתעה? חיה דפדפה, קיפלה את הדף הנכון.
מה, שוב עם שלומי? חשבתי שנפרדתם
עוד לא, התרגזה חיה, אולי אחזיר אותו
הגיע הזמן שתתחתני. אז מה מצאת במחברת? רוצה עזרה?
לא, נאנחה חיה אני רק מתכוננת, בראש שלי.
אבל כעבור יומיים, כשאמא חזרה מהסיבוב הערב, הריחה ריח מאפה חם.
לא ראיתי, לא שמעתי: ריח עוגות בבית! יתכן?! את בטוח מאוהבת, אין מצב אחר
תעשי לי טובה, חייכה חיה, בואי תטעמי. אלה גביניות עם גבינה, מסורתיות.
הקומקום רתח, הכוסות נערכו, על השולחן צלחת גביניות שחומות וזהובות.
יש לך ראש, אמרה האם חשבתי ששכחת הכול, ואני גאה בך. באמת.
תגידי אמת, יצא טעים?
מה זה, אין לך לשון? תטעמי! חיה נזכרה במילותיו של אביה המנוח: “זה אכיל.” מחמאה עליונה.
אני חושבת לקרוא לשלומי לתה כזה. מה דעתך, יתלהב?
ועוד איך אבא שלך לא ידע מנוח מהגביניות שלי!
שלומי הגיע, ובילוי חיוכה והמאפים גברו על הסכסוכים. האם התרגלה שהבת שלה זמינה יותר במטבח, ושלומי עוזר וצוחק.
אחרי שחיה הודיעה שהגישה בקשה לרישום נישואין, לרחל זלגו דמעות: סוף סוף…
חיה השתנתה. היא רזתה, ניסתה להרשים לפני החתונה, ושלומי שאל: “מה, הפסקת לאפות? בחתונה כן יהיו מאפים?!”
שלושה אנשים טרחו ערב החתונה בבית: חיה, אמא והדודה אסתר. בישלו ואפו יומיים, ולמרות שהיו סה”כ כעשרים אורחים ממשפחה.
חיה ושלומי גרו יחד בחדר גדול בדירת שלושה חדרים. שנה לאחר מכן, חיברו טלפונים לכל הדירות בבניין. חיה שמחה, הייתה מתקשרת לכולם, אבל הפעם קיצרה בשיחות.
רותי, אין לי זמן, הבצק תפח, ושלומי כבר בדרך הביתה. ביי!
היא רצה למטבח, שם תפח הבצק בכוסה, והיא הרי כבר בתחילת היריון. חודש עד חופשת הלידה, לא נחה לרגע: אפתה, בישלה. היא אהבה גביניות עם גבינה מהמשק, ושלומי שרק אהב אותה יותר בכל מאפה ונדיבות..







