“אני כל כך אוהבת אותך, אמא” – אמרתי בזמן ארוחת הבוקר, כשהייתי בת 14. “אכן?” – חייכה אליי אמא בחזרה, “אז בפעם הבאה כשאחזור מהעבודה, פשוט תקילפי לי תפוחי אדמה – וככה ארגיש את זה, אפילו בלי מילים”. “אני מתה על החתול שלי!” – התפנקתי בחיבוק עם הפרווה הרכה והחמה שלו. “אולי תחליפי לו את החול?” – שאל אבא בחצי חיוך, “הוא סובל ולא רוצה לשבת על חול רטוב…” הקשבתי להורים שלי, משתאה, חשבתי – הרי אני מדברת על אהבה! מה הקשר לתפוחי אדמה ולחול של חתול? אני זוכרת שהייתי בת שבע, ילדה קטנה, וכמה שבועות הייתי באשפוז בבית חולים, מחוץ לעיר, עם חוקים נוקשים. ההורים יכלו להביא חבילה רק בשעות קבועות, לראות אותי רק דרך חלון מהגינה. זה היה ספטמבר. פעמיים ביום הגיעה אמא. בבוקר ובערב, על השידה שלי היה ממתין שקית קטנה: גבינה לבנה בעבודת יד, קומפוט חמים, דייסה של כוסמת, קציצה מאודה – הכל בול במידה, רק עד שאספיק לאכול והבאה כבר בדרך. וליד השקית, בין העיתונים שלא יתקמטו, 3-4 דפים שעליהם אמא ציירה בגדים לבובת נייר – זוכרת? עם הפסים הלבנים לקיפול. אני אהבתי לצבוע ולגזור, והיא ציירה לי שמלות, חצאיות, מעילים, מעילים קצרים, סוודרים ופיג’מות – כל פעם דגם אחר עם סרטים ונקודות. מעולם לא ביקשתי. לא היו אלה תרופות או ציר עוף – אמא פשוט ידעה שזה מה שישמח אותי. זו הייתה הדרך שלה לומר “אני אוהבת אותך”… ורק שנים אחרי כן הבנתי עד כמה. לא שמים לב לפרטים הקטנים… נכון, מילים גדולות, מחמאות, שירים – חשובים, במיוחד לנו, הנשים, שאוהבות לקבל חיזוקים במילים. אבל אם לא רואים את זה במעשים – המילים נשארות ריקות. נכון שאפשר לומר “אני אוהבת אותך” בטבעת יהלום, בבוקייט ענק או בבלוני הליום – וזה מקסים, אין ויכוח. אבל אפשר לתת אהבה גם בדרך הכי פשוטה, וכל יום מביא איתו הזדמנות. לחברינו שיתקה הכלבה – תחשו מתוקה, מלאת שמחה, עם רגליים אחוריות משותקות. כבר שלוש שנים היא ככה, אך הבעלים בעצמם בנו לה הליכון מיוחד, רק כדי שתוכל כל יום לצאת לטייל בחוץ. יכלו להוציא אותה על הידיים או בעגלה של ילדים, אבל היא רוצה ללכת לבד – ובגלל אהבתם, נתנו לה את ההזדמנות הזו. כשאהבה אמיתית מניעה אותנו – הדרך להביע אותה צצה בכל רגע, בכנות, בלי לחשוב פעמיים. נכנסים לחדר של איש אהוב, הולכים על קצות האצבעות, מסדרים את הכרית, פורסים את השמיכה על הרגליים הקטנות, מוציאים ביד רכה את הטלפון מהיד – כדי ששיחת לילה לא תפריע לשנתו. אנחנו הופכים לשפים הכי טובים – מכינים קפה מושלם בבוקר, יוצרים קטר מגבינה על צלחת הילדים, בדרך לפרח שמתפזר מעגבניות וביצים. שומעים שעות סודות של חברים, ממציאים מתנות, יוצרים הפתעות. מוציאים בזהירות את החוטים מהשרשרת האהובה כדי לקשט איתה את שמלת “שלגיה” הקטנה. והחיים – הם רגעיים ויחד עם זאת כל כך ארוכים… הפרטים הקטנים זוכרים לעד. אהבה אמיתית גורמת לנו להרגיש מתי “אני אוהב אותך” חשוב במיוחד. כל השנים, אמא וסבתא תמיד יצאו למסדרון כשאבא או סבא חזרו מהעבודה – כי גבר צריך לדעת שמחכים לו בבית. גם אני משתדלת לנהוג כך. יושבת מול המחשב, קודחת בראש להוציא מהשערות סיפור ברור, שומעת את הדלת נפתחת וחושבת, הנה אקום – רק אסיים את השורה שלא תברח לי. פתאום בלא קול – שלא אפריע לעצמי לחשוב – מופיעה לידי כוס תה חזק, צלחת עם שני כריכים ושתי סוכריות שכבר הוסרו מהעטיפה. אני מסיטה מבט אל הלחם, עם כל מה שהיה במקרר – פסטרמה, גבינה, עגבניות, זיתים – ולשתי הסוכריות העטופות – שלא אתפזר אפילו לרגע – ומרגישה בתוך הדממה של הדירה המון מילים חשובות שאין להן קול. אין דרך עוצמתית יותר ברגע כזה לומר “אני אוהבת אותך”. חשוב כל כך לדעת לומר “אני אוהבת” – גם בלי מילים: בנסיעה לחו”ל או בקליפת תפוח אדמה, בחולצת גיהוץ או בבלון הליום, בבובה שרצית כל כך ובקערה של החתול, בנשיקה לוהטת או בפליז רך שנתלה על הכתפיים, במטריה פתוחה או בפנקייקים עם אוזני ארנב, בלייקים ולבבות, בחיוכים ומבטים. לא משנה אם אתם מאזינים לכלכלה העולמית או לגול שהוחמץ במשחק – חשוב איך אתם מקשיבים. לא משנה אם אתם שותים “וודקה גרייגוס” מגביע זכוכית או קפה בסתיו מכוס קרטון – חשובה התחושה בלב. לא משנה אם אתם הולכים בפריז בלילה או בשדה חמניות – משנה מי איתכם. חייבים לזכור – מילים יפות כמו “אני אוהבת אותך” בלי מעשה בשטח, מתפוגגות מהר מדי. אסור לתת לזה לקרות. אהבה מודדים במעשים, לא רק במילים…

אמא, אני כל כך אוהבת אותך, אמרתי בארוחת הבוקר, כשהייתי בערך בת 14.
אה, כן? חייכה אליי אמא, אז בפעם הבאה כשאחזור מהעבודה, פשוט תקלי לי את תפוחי האדמה, וכך ארגיש את זה בלי שום מילה.
אני פשוט מתה על החתול שלי! ליטפתי את סהר, הפרווה שלו חמימה ורכה.
אולי כבר תחליפי לו את החול בקופסה? שאל אבא, המסכן, סובל ולא רוצה לשבת על רטוב…
הקשבתי להורים שלי ולא הצלחתי להבין אני הרי מדברת על אהבה! מה הקשר בין זה לבין החול של החתול, או תפוחי אדמה?
אני זוכרת שבגיל שבע הייתי ילדה קטנה, ואושפזתי לכמה שבועות בבית החולים. בית החולים היה הרחק מהעיר, והנהלים באותם ימים היו נוקשים ההורים יכלו להביא משלוחי אוכל רק בשעות קבועות, ולראות אותנו רק מרחוק, דרך חלונות הפתוחים בגינה, מזל שהיה ספטמבר בחוץ.
אמא שלי נסעה אליי פעמיים ביום. בבוקר ובערב המטפלת הניחה על השידה שלי שקית קטנה אם גבינה מעשה ידיה, קומפוט חמים, דייסת כוסמת, קציצה מאודה. מכל דבר קצת, רק מה שאוכל לאכול מייד, כי אחרי כמה שעות אמא תביא עוד טרי. וליד הקצה, בתוך עיתון כדי שלא יתקמטו שלושה או ארבעה דפי אלבום עם בגדים שציירה לי לבובה מנייר (אתם זוכרים? עם פסים לבנים על השרוולים ללקפל). אהבתי כל כך לצבוע ולגזור, ואמא שלי איפה מצאה לזה זמן? ציירה לי עוד ועוד שמלות וחצאיות, מעילים וחולצות, תחתוניות ופיג’מות. כל פעם עיצובים חדשים עם סרטים, כפתורים, נקודות…
מעולם לא ביקשתי ממנה את זה. זה לא היה תרופות, לא מים מינרליים או ציר עוף. היא פשוט ידעה שזה משמח אותי.
רק עשרות שנים מאוחר יותר באמת הבנתי זה היה הסיפור שלה לומר לי אני אוהבת אותך. לעולם לא אשכח את זה.
לעיתים קרובות אנחנו לא שמים לב לפרטים הקטנים…
נכון, מילות אהבה, שירים, מחוות יפות חשובים. במיוחד לנשים הלב שלנו מתחזק ממילים, אנחנו זקוקות לאני אוהבת, שוב ושוב. אבל אם אין רגש במעשים המילים ריקות. אפשר להגיד אני אוהבת אותך בטבעת יהלום או בכפתורי זהב, בזר שושנים ענק או בכדור פורח, וגם זה נהדר.
אבל לאהוב אפשר בפשטות, וכל יום מביא הזדמנות. צריך רק לזכור לאהוב.
ידידים שלנו משפחת כהן יש להם תחש חמוד, דובי, שביום בהיר אחד שותק לגמרי מאחור, כבר שלוש שנים. הבעל בנה לו לבד הליכון עם גלגלים, רק כדי שיוכל להסתובב בגינה כמו כלב רגיל. יכול היה לסחוב אותו בידיים, על עגלת ילדים, אבל דובי רצה ללכת בעצמו, לכן בנו לו את האפשרות הזו, כי ככה נראית אהבה.
כשמובילה אותנו אהבה אמיתית, תמיד מוצאים דרכים להראות אותה בלי לחשוב, יוצא פשוט מהלב.
נכנסים לחדר של ילד ישן, על קצות האצבעות, מסדרים היטב את הכרית, פורשים שמיכה שתכסה את הרגליים, מוציאים בעדינות טלפון מהיד שלא יתעורר מצלצול.
אנחנו נהיים שפים, מבשלים את הקפה הטוב בעולם, מסדרים רכבת מלבנה וירקות על הצלחת של הילדים. שעות אפשר להקשיב לחבר או חברה כשהם צריכים, להמציא מתנה מפתיעה, להרים מצב רוח.
ואם צריך, נותנים אחרון השקלים כדי לממן תרופה… או פורמים שרשרת ישנה כדי לתפור אותה על תחפושת “מלכת שלג” של הילדה.
חיים ארוכים אבל גם כל כך קצרים… ודברים קטנים, הם מה שנחקק בזיכרון. לב אוהב מזהה בדיוק מתי ה”אני אוהבת” הכי חשוב.
מאז ומתמיד, גם אמא שלי וגם סבתא, כשהיו שומעות שאבא או סבא חוזרים מעבודה, קמו החוצה לקבל אותם כי גבר צריך להרגיש שרוצים אותו בבית. אני משתדלת להמשיך כמוהן.
אני יושבת מול המסך, שוזרת מילים כמו בתחביבי הסריגה, שומעת מפתח בדלת. עוד שתי דקות ואני באה לאכול, אני קוראת בראש מורם, לא מרפה מהשורה. ואז, בלי לומר מילה מתחשבת, שלא אפריע לעצמי מונחת על השולחן כוס תה חזק, צלחת עם שני סנדוויצים ושתי סוכריות כבר ללא עטיפות. אני מביטה באוכל, בכל המרכיבים שנקרו במזווה, ורואה בלי שאמרו דבר כמה אכפתיות ואהבה יש שם.
מבינה, באותו רגע, שאין דרך אמיתית יותר להגיד אני אוהבת אותך.
כמה חשוב לומר אוהבים בלי מילה.
בנסיעה משותפת או בצלחת תפודים, בחולצה מגוהצת או בבלונים, בבובה מחכה ובקערת חתול מלאה, בנשיקה חמה ובשמיכה, במטריה פתוחה או לביבות בצורת ארנב, בלייק וברגשון, בחיוך ובמבט.
לא משנה אם מקשיבים לחדשות על המחאה החברתית או לשער שהחמצנו במשחק העיקר איך מקשיבים.
לא משנה אם אתה לוגם שמפניה יקרה מגביע זכוכית או קפה נמס בכוס קרטון בפארק מה שחשוב זה ההרגשה.
לא משנה אם אתה מטייל בלילה ביפו או בשדה חמניות בשרון הכי חשוב מי לידך.
צריך לזכור: מילים כמו אני אוהב/ת אותך, בלי מעשים שחוזרים אחריהן, דוהות מהר, מאבדות את ערכן.
אסור לנו לשכוח זאת לעולם.
אהבה אף פעם לא מתבטאת במילים בלבד אלא תמיד, קודם כל, במה שאתה עושה למען מישהו אחר.