יונית שכבה על הספה וייבבה כמו ילדה קטנה אחרי שנפלה בגן שעשועים. לפני חודשיים בערך בעלה יובל, הודיע לה שיש לו מישהי אחרת. היא גם בהריון, אגב.
יונית, תסלחי לי, אבל שנתיים אנחנו יחד ואין ילדים. זה הרבה זמן. התחלתי לחשוב שאולי הבעיה בי, מלמל יובל, ופתאום… טוב, האישה שלי… נכנסה להריון…
המאהבת, לחשה יונית.
לא יודע, תקראי לה איך שבא לך. עוד מעט אנחנו יולדים. מצטער.
יונית לא שאלה למה חיכה כל כך הרבה, ולמה עוזב אותה שבועיים לפני הלידה וערב ראש השנה. היא גם לא הורידה את הבגדים מהערב, שחוקה מדמעות ועייפות.
דווקא ברגע הכי קשה, היא נזכרה בראש השנה הילדותי ההוא. יונית הייתה אז בכיתה ה’. אחרי הלימודים, היא וחברותיה קפצו לחנות יד שנייה “אגורה”. הן אהבו לבהות שם במדפים. בגדים ונעליים לא עניינו אותן בכלל, אבל צעצועים, תכשיטים וסבונייה מהמזרח התיכון זה כבר סיפור אחר.
באותו יום יונית ישר ראתה קופסה מדהימה: תיבת נגינה כחולה עם עיטורי זהב. היא פשוט נצמדה אליה עם העיניים. המוכר פתח את המכסה, יצאה מתוכה מנגינה מתוקה, ופתאום בלרינה קטנה בלבן התחילה להסתובב ולרקוד על רקע הקטיפה הכחולה. יונית בקושי נשמה, כמו בתקופות המצור בירושלים.
המוכר הראה גם מגירה סודית שבתוכה אפשר לשים טבעות או שרשראות. החברות נעמדו מסביב ולא הפסיקו להתפעל.
וואו! איזה יופי! אמרו עדי ונעמה.
כמה עולה? קפצה עדי.
המוכר חייך וקרא את המחיר שלושים שקלים. סכום מופרך לבנות בית ספר יסודי. “בחיים לא אצליח לחסוך סכום כזה”, חשבה יונית. הרי היו מקבלות כמה שקלים ליוםמספיק בדיוק לפיתה עם שוקולד וקצת מיץ.
אפשר גם לעגל פינות ולספר שאולי הולכים לקולנוע, ואז אמא נותנת חמישה שקלים. חבל שאבא במילואים וחוזר עוד שבוע, הוא היה קונה לה. אמא? אין על מה לדבר.
היא כבר שמעה אותה בראש:
“מה את מדמיינת! בלרינה בשלושים שקל? אני אעדיף לקנות עוף שלם ולבשל לך מרק לכל השבוע!”
אז לא היה טעם לבקש מאמא, צריך לחכות לאבא. יונית הייתה קופצת מדי יום ל”אגורה” לראות את הבלרינה. המוכר, איש סימפטי, רק היה רואה אותה, כבר מסובב את התיבה, נותן לבלרינה לרקוד.
תוך שישה ימים זכרה בעל פה כל שריטה על הקופסה, כל קצה טיפה דהוי, כל כתם קטן בחצאית הבלרינה. אבל בלרינה אחת, בלי נעל אחת, ובשמלה סימן כמעט בלתי נראה. יונית נכנסה לפרטים כמו חוקר פרטי.
כשהגיע אבא סוף סוף, יונית תפסה אותו וגררה לחנות.
מישהו כבר קנה, דיווח המוכר בעצב. לפני שעה בערך. פספסתם.
הדמעות יצאו בסערה, ויונית פרצה בבכי באמצע החנות.
נו יונית! די! אמר אבא וניסה להרגיע. רוצה עוגת טריפל שוקולד מהקונדיטוריה? עכשיו? עם כל השוקולד למעלה כמו שאת אוהבת?
יונית הנהנה, עוגת טריפל על פטריות השוקולד שלה היא הכי אוהבת… אבל הלב נשבר. הבלרינה נעלמה.
למחרת, נעמה הופיעה לבית הספר עם התיבה המדוברת. יונית ראתה אותה ונדקרה שוב בלב. נעמה סובבה את המפתח, המוזיקה ניגנה, והבלרינה הסתובבה.
התלמידות הלכו אחרי המוזיקה כמו אחרי החלילן מהמלין. נעמה התגאתה:
סבתא שלי קנתה לי. היא באה אלינו לחג, נסעתי איתה לאגורה. שבוע שלם לא הורדתי ממנה עיניים.
גם אני! התקנאה עדי בקול.
יונית לא יכלה יותר ופשוט התמוטטה בבכי.
נדב הרמתי, ילד מהשכבה, שאל בדאגה:
יונית, מה קרה?
עזוב! הבריחה אותו החוצה ויצאה מהכיתה.
כולם ידעו שנדב דלוק עליה. הבנות קינאו, יונית לא שמה עליו.
יונית עמדה עם מצחה צמודה לחלון הכיתה הקפוא.
אל תדאגי, אני אמצא לך אחת בדיוק כזאת, לחש נדב שנעמד מאחוריה.
מאיפה תמצא? אידיוט, ענתה בבוז וברחה.
“חבל סתם פגעתי בו,” חשבה ברחוב, הדמעות חוזרות שוב. היה קר כלב, והיא נשארה בחצר באפס מעלות וטבעית חטפה שפעת.
נדב בא לבקרה כשיונית נשארה בבית חולה.
את הבלרינה עוד לא מצאתי, אמר אבל אני עוד אמצא. אני מבטיח.
דביל, נפנפה אותו. היא מיוצר בגרמניה! איך תמצא?
גרמניה זה GDR נכון? שאל נדב.
כן, ענתה יונית בעצב.
אז לשם אסע, אמר בהחלטיות.
מאז הפכו לחברים. בהתחלה כמו ילדים, בהמשך בכיתה ח’ נדב התנשק לראשונה עם יונית, והיא לא ברחה. ומאז כבר היו “בתוך זה באמת”.
אחרי התיכון נדב גויס לצה”ל, ומשם נשלח, באופן אירוני לגמרי, למשרת קישור בגרמניה. שלח מדי פעם גלויה וכתב בצחוק שעדיין לא מצא בלרינה.
אבל יונית לא חיכתה. חצי שנה לפני שנדב השתחרר, פגשה את יובל. הוא כבש אותה על המקום, עם שיר שכתב והלחין לה בגיטרה. ליבה נמס, ושתי חתונות אחר כך מצאה את עצמה על הספה, לבד בראש השנה.
נדב חזר מהצבא, שמע שיונית נשואה, עלה על אונייה ושייט לים. העיר לא ראה כמעט, וליונית לא התקשר.
***
יונית התרוממה באיטיות, הכינה לעצמה נס קפה מריר במיוחד. בימים האחרונים חשבה לעיתים נדירות על יובל, אבל המחשבות נמשכו לנדב. איפה הוא? נשוי? אולי בריטי?
ה-31 בדצמבר הגיע, ראש השנה. כולם עם המשפחות, יונית לבד ולא רצתה להפריע לאף אחד. קפצה לשוק לקנות קצת אוכל לחג, שיהיה משהו חמים לשבת מול הטלוויזיה. עם השקיות עלתה במדרגות, ופתאום יצא מולה מהמעלית… סבא אליהו בתחפושת של סנטה.
יונית הביטה בו ודמעות זלגו מעצמן.
נו, בת שלי, מה את בוכה, חג שמח! אמר בקול של סב חביב, שלף קופסה מהשק והלך לאיבוד בחדר המדרגות.
יונית לא הספיקה אפילו לומר תודה. הקופסה הייתה כבדה יחסית. נכנסה הביתה, פתחה בזהירות. בפנים חיכתה לה תיבת נגינה חדשה, תכולה, עם עיטורי זהב, כמו בחלום. היא פותחת והמוזיקה מתנגנת, בלרינה מגיחה עם שתי נעלי ריקוד.
יונית פתחה את המגירה הסודית ובפנים שכב לעצמו טבעת זהב.
בפיג’מה ועם נעלי בית, רצה החוצה, עוצרת רגע בחדר המדרגות. בדיוק אז התחפושת הסתובבה לעיניה נגלה נדב, מחייך.
יונית הסתערה עליו, מצמידה צחוק לכתף.
אידיוט! בסוף מצאת באמת!
בטח שמצאתי! נסעתי עד גרמניה בגללך, לא?
