וואי, בנות, אני מרגישה שהחמות שלי יצאה לי מכל החורים. אתמול היא הופיעה אצלי פתאום עם סיר של חמין! איך זה נשמע לכם? כאילו, החמין שלי לא טעים לה. הבן שלה הרי רגיל לטעם שלה. סיון דחפה הצידה את ספל הקפה והתקרבה אל הכוס עם היין. מאיפה הן באות, הנשים האלו? תגידו לי, באמת, אנחנו גם נהיה ככה יום אחד? אם כן תקשרו אותי בעץ שלא אמצא את הדרך חזרה!
סיו, תרגעי, נשמה! אלה טפחה לה על היד בעדינות. אולי פשוט עברה תקופת משבר, או משעמם לה. יש לה רק בן יחיד, ומה עכשיו תעשה עם הזמן שלה אם לא “לגרום רק טוב”? כבר עברנו דברים יותר רציניים מחמין, תגידי תודה, תבקשי תוספת. במקום לבשל עוד, תני לה להרגיש מועילה.
זהו, אז מחר תעבור לגור אצלנו! מספיק לי מה שהולך עכשיו. זוכרת את הסט שקנינו לקראת החגים?
מה, המתנה?
כן! היא הוציאה אותו לפח!
מה?! אלה כמעט מזגה תה על המפה, כולה בהלם.
“זה מזיק לבריאות. התחתונים לא תקניים!” חייכה סיון בעצבנות. אפילו לא גיליתי לה כמה זה עלה, רק שלא תתחיל עם דרמות.
בחייך, את דורשת יותר מדי. זה אכפת לה לבריאות שלך, ואותך זה מעצבן? אלה התחילה לצחוק, אבל מיד הרצינה. למה היא מחטטת לך במגירה של ההלבשה התחתונה?
תשאלי אותה! צחקה סיון וייבשה את המפה מהשלולית. יו, מה אני עושה?! זה כבר לא ירד בכביסה…
אוי, תרגעי! שירה, שישבה עד עכשיו בשקט, חטפה לה את המפית והגישה לה את הקפה. את כולה עצבנית. אי אפשר להמשיך ככה.
תנסו את זה בעצמכן! כל עוד היינו בדירה, היה שקט. היא לא נכנסה פתאום. יכולתי להסתובב בבית ולפנטז על עוגות ועל עבודות, אף אחד לא נשף לי בעורף. נסי להסביר לה שעבודה מהבית זו עבודה, ושתכלס אני מרוויחה לא פחות מהבן שלה, היא מסרבת להבין. מיום שקנינו דירה נהייתי מרגישה כמו איזה חומר למעבדה תחת מיקרוסקופ באה מתי שבא לה, עושה מה שטוב לה, והכל כי הרי היא עזרה לנו עם המקדמה. אז מה, עכשיו אני שפחה שלה? סיון כמעט בכתה.
תחפפי את המנעולים.
אי אפשר. בעלי ייתן לה מפתח בכל זאת. היא אמא… ואז יהיה עלבון עולם! עדיף כבר להתגרש.
את לא נורמלית! בגלל שטויות כאלה?! סיו, מה נסגר איתך? פעם היית החריפה בכיתה! לאן נעלם כל זה?! אלה הזיזה את ראשה בעצבנות.
נכנס למדורת התקוות שירדו לטמיון צחקה סיון ולגמה מהיין. טוב, די עם הבכיינות. אני באמת חייבת לקחת את עצמי בידיים ולפתור את זה אחרת. עוד מעט, הילד שלי יתחיל לפחד ממני. אתמול שאל למה אני כל כך כועסת. מה, אגיד לו שזה בגלל סבתא? אתן צודקות… ככה אי אפשר.
ברור, נשמה! אני כבר מחפשת לעצמי יתום, שלא יכין חמין לאף אחד מלבדי אלה קראה למלצר. יאללה, הנה הזדמנות לקינוח, שהנרווים ירגעו.
יאללה… סיון ניגבה את הדמעות בצחוק טוב, רוצה לראות איזה עוגה אפיתי לאחרונה לחתונה? בעצמי הופתעתי!
שלושתן כופפות ראש לעבר הנייד, עובדות על התמונות.
וואו!!
סיון! מה זה? איך זה עומד מעל ולא נופל? מהמם!
אל תשאלי… זה סוד מקצועי! הילד שלי בנה לגו, קיבלתי השראה. לפגוש את ההובלה זה סיפור בפני עצמו אבל כבר יש לי שישה הזמנות לעוד חודשיים. רק שאני לא יודעת איך אספיק…
אז תביאי לסבתא לשמור עליו, שתהיה לה עיסוק הציעה אלה.
את חושבת? צחקה סיון מעניין אותה רק מחלות. ישר כל כולה מתחילה “להתפרק”…
ומה אם תשלחי את הילד עם אבא שלו לבקר את סבתא?
היד של סיון קפאה על הספל.
שירה, את פשוט גאונה. ככה גם הם לא יסתובבו לי בין הרגליים, גם לה כיף. הילד יקבל חמין של אמא, הפעם בצלחות הנקיות שלה, והיא תוכל להרגיש שכל יום שישי נמשך לנצח. רק צריך לצייד את הילד בכמה ממתקים שיפוצץ לה את המערכת.
כולן צחקו, הרי כולן ידעו מה קורה כשבנה של סיון אוכל מתוק השד יוצא מהבקבוק, וכשיש מסיבת יומולדת, סיון תמיד עומדת על המשמר שלא יעוף עם הסוכר…
שירה, ומה אצלך? את בכלל שקטה היום… לא חונקים אותך בבית?
אלה, מתי היה להן זמן לזה? רק התחתנתי! סיון גילגלה עיניים יותר מדי סוכר, במרנג!
תלמדי אותן! צחקה אלה, ואז הבחינה במבט העצוב של שירה. מה קרה?
לא יודעת. הכל שקט מדי אצלנו. אני שומעת אותך, סיון, וחושבת שאולי זה לא נורמלי…
למה? אולי פשוט קיבלת את קלף הזכייה חמות נורמלית! לא לכולן יש את הזיקוק הזה כמו לסיון. זו חיה נדירה.
לא יודעת נזכרה שירה במה שאמרה לה אשתו של דביר, אמא של דביר, מרים.
שיר, אני לא עבריה יפהפיה ולא תעודת מתנה, אני אשה רגילה עם יותר טענות ממש, אבל הכי חשוב לי זה המשפחה והאושר של דביר. אם הוא בחר בך, בחר כנראה שאת שווה. בינתיים אני רואה רק שאת נראית טוב, כנראה חכמה, סיימת תואר בהצטיינות. השאר, ימים יגידו. את לא צריכה לפחד ממני. אם משהו תצטרכי, אהיה כאן. לתת עצות פחות בקטע שלי, אתם כבר לא ילדים.
את הכנות והישירות של מרים קצת הביכו את שירה, לא רגילה שמדברים ככה ישר ללב, ובטח לא אחרי שהכירה אותה כולה כמה פעמים.
את דביר הכירה שירה בחתונה אצל חברים. בעוד כל הבנות עמדו דרוכות מול הכלה זורקת את הזר, שירה עמדה לה בצד על עקבים, קטנה וצנומה, והוא, די נמוך וחסון, ניגש אליה.
למה את לא קופצת לזר?
לא בא לי.
למה לא? כל הבנות רוצות להתחתן, לא?
ממש לא. אולי חלק, אבל הרוב רוצות לאהוב ולהיות נאהבות, זה הכל.
בגלל זה את גם לא קופצת?
לא, בגלל שיש לי בעיה לעמוד על עקבים, לקפוץ זה סיכון מקצועי.
משם נמשכה השיחה ערב שלם, עד שיצאו מהחתונה יחד. הוא ליווה אותה עד הבית, נישק לה את היד וביקש טלפון.
שירה חזרה הביתה והייתה בעננים, חושבת מה תאמר סבתא שלה.
סוף סוף! שמעה בקולה של סבתא שרה, תמיד עם אותה קריצה.
סבתא שרה גידלה את שירה לבד, מאז שאביה נפטר ואמה נסעה לחו”ל ונותקה מהמשפחה. שנתיים של מכתבים, משלוחי חבילות קטנות, קצת כסף ואז… שום קשר. סבתא כמעט פתחה תיק נעדרים, ואז הגיע מכתב: אמא התחתנה שוב ומצפה לילד. בהתחלה שירה עוד שמחה, אבל מהר הבינה המשפחה האמיתית שלה זאת סבתא. אימא מחקה אותה, לא חיפשה קשר, שכחה.
שירה לא רוצה אפילו להיזכר בתקופה ההיא. ילדה מרדנית, מחוספסת, הביאה את כל העצבים לסבתא. למרות הכל תמיד חיכתה לה בבית צלחת מרק, ידיים רכות שמשכו בעדינות בשערות השחורות-צבועות ולא עזבו, רק שחררו לאט-לאט…
כשהייתה בת חמש עשרה, סבתא שרה חלתה, ושירה נכנסה ל”הישרדות”: בלי חברות, רק עבודות בית, בית חולים, תיכון ובגרויות. ערב ערב הייתה לידה, לפעמים בלי יכולת לדבר, אבל שירה כל כך רצתה לשמור עליה…
תלמדי, שיר. מעכשיו את עם עצמך, חייבת ללמוד להיות לבד. תני לי ללכת בלי דאגות…
בזכות הכוח של סבתא, שירה גם למדה, גם עבדה, ובסוף שרה הלכה לעולמה. כעבור חודשיים הופיעה אמא, הסבירה שכבר יש לה ילדים ולא רצתה לעזוב, נעלבה כשהבינה שהדירה והחלקה הקטנה במושב נרשמו לשירה.
ויחד עם הכאב, שירה הצליחה, בעיקר בזכות אלה שהכניסה אותה לעבוד אצל אבא שלה, בעלים של חברה גדולה.
אלה, יפה וכריזמטית, הצליחה בעסקים, בפחות באהבה.
מה קורה לי? גברים מוזרים כל הזמן, הלוואי שהיה מופיע הרגע, כבר הייתי אמא לשלוש…
רק אלה וסיון היו החברות של שירה. גדלו בהרצליה, כל אחת מרקע שונה אלה עם כל הצ’ופרים, סיון עם אמא חד-הורית ולפעמים בלי אוכל, ושירה בלי כמעט אף אחד.
כשהגיעה תביעה על הירושה, אלה סגרה את הסיפור מול אימא של שירה, בלי בלאגן משפטי. מאז, אימא נעלמה מחייה וזהו.
בינתיים, דביר נכנס לחייה, אהבה, חתונה, ואז הריונות שנשמעו כמו נס, כי הרופאים אמרו שאין סיכוי טבעי… דביר, כמו נסיך מהאגדות, עמד לצידה ושמר עליה כל הדרך. כשהגיעה הידיעה הם פשוט לא האמינו. הבן שלך, ירין, נכנס להם ללב ברגל גסה. מרים, החמות, לא נצמדה אליהם, אבל אף פעם לא סירבה לעזור עם הילד.
ופתאום יום אחד נשמעה בחדר הקפה של הבנות השיחה ההיא.
שירה… נשמע שיחת טלפון ממרים, בקול כל כך חלש, ששירה לא זיהתה אותה. שירה…
השאר נמחק מהזיכרון. החברות הרימו אותה, ליוו אותה לבית, סיון מביאה לה מים קרים, אלה מנהלת את כל העולם בטלפון. כשהגיעו לבית, מרים נראתה כאילו הזדקנה בשישים שנה.
דביר נהרג, נסע, ופגע במכסה פתוח של ביוב. זה נגמר מיד.
שירה הפכה לרוח בין כאב לכאב, לפעמים בוכה, מנקה, מנסה להעביר זמן בלתי נגמר. הציעה למרים לעבור אליה, אבל מרים לא יכלה.
לא מסוגלת… פה עדיין הכל שלו. לפעמים נדמה לי שהוא נכנס מהדלת בבקשה לכבדות חביתות.
אצלי לא ביקש…
לכל אחת מאיתנו נשאר קצת משהו מיוחד, לא? הוא אף פעם לא הרשה לי לגעת בחביתות שלך.
ירין הקטן שוטט ביניהן, נוגע להן בפנים, לא מבין למה הן עצובות ולמה אבא לא חוזר.
כשראתה את מרים ליד ירין, שירה ידעה זה נכון, משפחה זה בדיוק להישאר קרוב אחד לשני.
חצי שנה לאחר מכן, דצמבר, החגים מתקרבים, לשירה נהיה קשה. אמורים היו לטוס כולם יחד לחרמון החלום של דביר, ללמוד סוף סוף לגלוש.
אני אכבוש את ההר ואת תבני עם ירין בובות שלג…
קודם תעמוד על הסקי בלי ליפול, חמוד…, ענתה לו כל שנה מחדש.
עכשיו, כשהחיים נעצרו, הייתה מוכנה לבטל הכל, אבל מרים הפתיעה.
אז ניסע יחד, שלושתנו. את, אני, ירין. ננסה לשמוח, לעשות משהו טוב. אולי ירין יזכור אפילו…
נסעו, חורף אפור בנהריה, גשמים בלי הפסקה, יום אחד יוצאים לראות ים זועף.
איזה דיכאון… סידרה שירה את הכובע לירין שממש עף מהתרגשות על הגלים.
זה חזק, שירה, כמו החיים לחשה מרים והסתכלה על הים.
בלי לחשוב, חיבקה שירה את מרים מעולם לא עשתה כזה דבר קודם, לא עם מרים.
מרים הרימה אליה מבט מהכתף.
איזה מזל שנשארתם אצלי…
נשארנו?
נכון. הייתי עלולה לאבד אתכם יחד עם דביר…
מה?? שירה בהתה בה.
מקס! פלטה מרים.
מה עם מקס? שירה מנסה להיזכר מתי ראתה אותו ופשוט לא מוצאת.
הוא בא אלי שבוע אחרי… ישב מולי ואמר “ירין לא של דביר”. רמז כאילו הוא האבא. אמר שידע שיש בעיות פוריות, שאת פשוט החלטת לפתור בצורה אחרת…
שירה כמעט הלכה לאיבוד בתדהמה.
ואמנת לו?
מה את חושבת? אם הייתי מאמינה, היינו יחד עכשיו?
מרים רק חיבקה אותה שוב.
למה? למה הוא עשה את זה?
לא יודעת, שירה. אנשים לפעמים עושים דברים איומים, קשה להבין. וזהו, פשוט לא הקשבתי לזדון הזה. ראיתי שהוא משקר. דביר סמך עליך ב-100%. ואני רוצה להיות איתך, אמא שבאמת זכית בה…
שירה לא סיפרה למרים שמקס ניסה גם אצלה, ואלה טרקה לו את הדלת בפרצוף עם כל העוצמה, ועם עיניים שמשדרות לך, אתה לא במשפחה הזאת יותר.
השלושה ימים האחרונים עברו בשיחות. ירין חיבק את אחת או את השנייה, הריח את העור שלהן לבדוק מה השתנה, והן נישקו, צחקו, חלקו זיכרונות של דביר.
חצי שנה אחרי, הוציאה שירה מהקופסה נעלי עקב שכמעט נשכחו ממנה.
זה עינוי סיני! היא מלמללה.
יופי זה סבל צחקה מרים ועזרה לה ברוכסן.
אי אפשר גם בבלרינות?
השמלה ארוכה, תגררי אותה על הרצפה…
מרים הורידה את ירין לרכב עם זר פרחים שיחזיק.
יאללה, בואי נרוץ אחרת נאחר.
וואי, אלה תהרוג אותי. מחכה לזה שנים, ואז אני עושה לה פדיחות.
החתונה של אלה הייתה כמו חתונה מהסרטים, תזזיתית, עם רב שאיחר, ירין מחזיק בטבעות בגאווה, מתנות, ואולמות. שירה, ה”שושבינה”, באה לעזור לסיון להתמקם עם הבטן ההריונית.
איך את?
דווקא מצוין. השלמתי עם החמות, אחרת לא הייתה פה עוגה צחקה סיון הכל חייב להיות תחת שליטה!
מה קרה לעוגה?
תסתכלי! סיון הצביעה בדרך התחרבש לי הקישוט, עשיתי שלושה ימים על העוגה והכל נמרח…
נו, יצירת מופת! הופיעה אלה בפתאומיות.
אל תפחידי אותי ככה! את רוצה להיות סנדקית מוקדם מהצפוי?
חחח, לא היום! היום שלי. מה את נעלבת על העוגה?
סתם… סיון נצמדה לשולחן, מסתירה את הכשל.
אלה צחקה והלכה לרקוד עם החתן החדש.
נו, מה תעשי איתה? סיון חייכה.
איפה שלך, שירה?
שם, רוקדים.
את בסדר, שיר?
כן, טוב לי…
את קוראת לה כבר “אמא”?
מתביישת…
שטויות! אם הייתה לי כזו חמות…
שירה עצרה רגע והסתכלה על מרים שרוקדת עם ירין מבינה שסיון צודקת. המילה הזאת, “אמא”, מתאימה לה כל כך.
אמא, חזרה שירה בלב, ואז בקול אמא.
