היה לי מאוד מביך ללכת לחתונה של הבן שלי. ידעתי שהבגדים שלי ישנים ובלויים, ושבין כל האורחים החגיגיים והיוקרתיים בעיר תל אביב, אראה לא שייכת. אבל לא הייתה לי אפשרות אחרת.
אני עובדת פשוטה במכולת שכונתית. המשכורת שלי נמוכה, אבל תמיד הקפדתי לשמור על כבוד עצמי. גידלתי את הבן שלי לבד ותמיד התגאיתי באדם שהוא הפך להיות. נכון, אף פעם לא היה לנו שפע, אבל תמיד חיינו בדרך ישרה, והכרתי את מקומי בעולם.
כשהבן שלי סיפר לי שהתאהב ורוצה להתחתן עם בת למשפחה אמידה מצפון תל אביב, לא ידעתי מה לומר. הייתי מאושרת בשבילו, אבל לא הפסקתי לחשוב איך אצליח לסייע להם בחתונה, כשאפילו לקנות אוכל הביתה זה מאבק?
שלושה חודשים של חוסר שינה עברו עליי עד החתונה. דאגתי לכל: להוצאות, לארגון, ולעובדה שבני היחיד עושה צעד לעולם המבוגרים. אבל יותר מכל הדאיגה אותי שאלה אחת: מה אלבש לחתונה?
בצעירותי היה לי רק שמלה ירוקה אחת, פשוטה וזולה, שלבשתי בכל אירוע מיוחד. בה הייתי כשילדתי את בני, ובה גם כשהוא קיבל תעודת בגרות. וכמה שלא רציתי ללבוש משהו אחר, לא הייתה לי ברירה אלא ללבוש שוב את השמלה הישנה לחתונה שלו.
כשהגעתי לאולם, בנות המשפחה של הכלה התחילו ללחוש לעצמן:
זו האמא של החתן? יכלה לפחות ללבוש משהו מכובד יותר… הבן שלה מתחתן, והיא מגיעה כך…
כל מילה פגעה בי בלב. הרגשתי נבוכה בין שמלות הערב, התכשיטים והמבט המתנשא בעיניהן.
הייתי כל כך נבוכה להגיע לחתונה של בני, בגלל הבגדים הישנים שלי; באולם, רבים לעגו לי, אבל מה שעשתה הכלה העתידית שלי המם את כולם.
ואז ניגשה אלי כלתי לעתיד רזה, יפיפייה, לובשת שמלת כלה לבנה ונוצצת, כזו שמחירה כנראה עשרות אלפי שקלים. הרגשתי חסרת ערך לידה, בושה אפילו לעמוד לצידה.
מה שהיא אמרה מיד לאחר מכן הדהים את כולם.
היא חייכה אלי, מביטה על השמלה הירוקה ואמרה בקול רם, שכל הנוכחים ישמעו:
או! בחרת בשמלה הזו. היא נפלאה. ראיתי אותך בתמונות מהצעירות שלך לא השתנית כלל. את תמיד יפה.
הייתה דממה באולם. אפילו אלו שלחשו קודם שתקו מיד.
היא שמה יד על כתפי והוסיפה בקול חם, אישי:
אני מוקירה כל כך את מה שעשית. גידלת לבדי גבר ראוי, עם ערכים, שהענקת לו את כל הטוב אהבה אמיתית. אני גאה להצטרף למשפחה שלך. ולגבי שמלה שמלה זה לא מה שחשוב באמת בחיים.
והיא התכופפה ונישקה לי את היד.
לא הצלחתי להתאפק הדמעות זלגו לי מעצמן. בפעם הראשונה בחיי, מישהי העריכה וממש אמרה בקול את ההשקעה, העבודה, והאהבה שהענקתי לבן שלי במשך השנים.
כל האורחים הסתכלו עלינו בהלם.
