עברתה של שנה בלי מילה מהבת שלי – עזבה את הבית בשביל גבר שלא הסכמתי לקבל, ידעתי שהוא בלתי יציב ומשנה מצבי רוח, תמיד מוצא תירוץ לא לעבוד, אך היא סירבה להקשיב וטענה ש”לא מבינה אותה” ושהחיים איתו יהיו שונים; מאז אותו ויכוח היא ניתקה קשר, הוא חסם אותי בכל מקום ואפילו לא נתן לי להיפרד ממנה. חודשיים שמעתי משכנה שהיא מעלה תמונות מחובקת איתו וכותבת ש”סוף סוף יש לה בית”, ובשקט קיוויתי שהאמת תתברר. ואכן, כל הסימנים נעלמו – לא תמונות במסעדות, לא איפור, עד שמכרה בגדים ורהיטים והבנתי שמשהו לא כשורה. לפני שבועיים הטלפון שלי צלצל וראיתי את שמה – הלב שלי רעד, חששתי לשמוע שוב שהרסתי לה את החיים, אבל היא רק בכתה: “אמא… אין לי לאן ללכת”. שאלתי למה שתקה שנה שלמה, והיא אמרה שהתביישה להודות שטעיתי – שהקשר הרס אותה, שהוא בודד אותה, ביקר אותה, גרם לה להאמין שלא תמצא אף פעם בית אחר. בסוף היא לחשה: “אני לא רוצה להיות לבד בחג”. אותה לילה חזרה אליי עם מזוודה קטנה ועיניים שבורות, והפעם היא קפצה בעצמה לחיבוק שלי ואמרה: “אמא, סליחה – רק אל תשאירי אותי לבד בחג”. נתתי לה לאכול, להוציא את כל מה שבלב, ושמעתי איך הוא שלט עליה, השפיל, בדק את הטלפון, והיא כל כך פחדה להתקשר כדי שלא ייראה כאילו נכשלה. אמרתי לה – כישלון הוא להישאר במקום שבו נשברת, לא לחזור הביתה. היום היא סוף סוף נרדמת בשקט אחרי חודשים, ואני לא יודעת מה יהיה מחר – האם תחזור אליו או תבין שמגיע לה עתיד אחר, אבל דבר אחד בטוח: השנה היא לא לבד בחג. כי מה אמא היתה עושה?

Life Lessons

הבת שלי הפסיקה לדבר איתי לפני שנה שלמה. עזבה את הבית כדי לחיות עם גבר שלא הסכמתי לקבל, כי הכרתי אותו היטב: לא יציב, מתהפך ברגשותיו ברגע, תמיד מוצא תירוצים לא לעבוד. אך היא התאהבה בו, ואמרה לי שאני “לא מבינה אותה”, ושהחיים שלה איתו יהיו שונים. זה היה השיחה האחרונה בינינו לפני שהלכה איתו, בלי להסתכל אחורה. הוא חסם אותי בכל דרךבנייד, ברשתות, אפילו לא נתן לי להיפרד ממנה.

חודשים ראשונים שמעתי משכנה שלי שבתי מעלה תמונות לאינסטגרםחבוקה איתו, מחייכת, כתבה שסוף סוף יש לה בית. הלב שלי הצטמק, אבל שתקתי. ידעתי שמתישהו ייחשף הפרצוף האמיתי של הקשר הזה. וכך היה. התמונות נעלמו. לא ראיתי אותה מאופרת, לא במסעדות, לא בטיולים. יום אחד ראיתי מודעה בקבוצה בפייסבוק, והיא מוכרת בגדים ורהיטיםוהבנתי שמשהו לא בסדר.

לפני שבועיים הטלפון שלי סוף סוף צלצל. אני רואה את שמה, ונותרת חסרת מילים. עניתי בקול רועד, פוחדת שאולי שוב תכעס עליי על כך שאני “מתערבת לה בחיים”. אבל לא. היא בכתה. סיפרה שהוא זרק אותה מהבית. ומה ששבר אותי ביותר היה לשמוע:
“אמא… אין לי לאן ללכת.”

שאלתי אותה למה לא באה קודם, למה שנה שלמה של שתיקה. היא הודתה שהתביישה להודות שצדקתי. שהקשר לא היה מה שדמיינה לעצמה. “אני לא רוצה להיות לבד בערב חג,” אמרה מבעד לדמעות. זה כל כך כאב לי, כי נזכרתי בכל ערביי החגים שלנואיך שרנו יחד, בישלנו, סידרנו את הבית. להבין שהיא חיה מציאות רחוקה כל כך מהחלומות שלה, ממש קרע אותי.

באותו ערב חזרה הביתה עם מזוודה קטנה, ריקה ועצובה, ומבט שבור בעיניים. לא ישר חיבקתי אותהלא כי לא רציתי, פשוט לא ידעתי אם היא מוכנה. היא מיד נכנסה לזרועותיי בלחישה:
“אמא, תסלחי לי. לא רוצה להיות לבד בערב חג.”

זה היה חיבוק שמחכה שנה שלמה. הושבתי אותה, נתתי לה לאכול, ונתתי לה לדבר. היא הייתה מלאה כל כך שדיברה בלי לעצור, כאילו אדים פורצים מסיר לחץ.

סיפרה לי שהוא חיטט לה בטלפון, גרם לה להרגיש חסרת ערך, אמר לה שבלעדיו אף אחד לא יאהב אותה. הודתה שרבים הפעמים שרצתה להתקשר אלי, אבל הגאווה עצרה אותה. אמרה:
“חשבתי שאם אתקשר אליך, זה כאילו הודיתי שנכשלתי.”

אמרתי לה, שלהיות נכשלת זה להישאר במקום שבו את נהרסת. לחזור הביתהזה לא כישלון, זו בחירה אמיצה. והיא בכתה כמו ילדה קטנה.

היום היא כאןישנה שקט לראשונה מזה חודשים. אינני יודעת מה עתיד להיות. האם תחזור אליו, האם סוף סוף תבין שמגיע לה טוב יותר.

דבר אחד אני יודעת: בערב החג הזה היא לא תהיה לבד.
כי אמאלעולם לא משאירה את הילדה שלה מאחור.

Rate article
Add a comment

twenty − twelve =