תחזיקי עוד קצת מעמד – אמא, זה בשביל הסמסטר הבא של ענת. מריה הניחה את המעטפה על המפה המרופטת שבשולחן המטבח. מאה אלף שקל. היא סופרת אותם שלוש פעמים – בבית, באוטובוס, בדרך לבניין. כל פעם יוצא בדיוק הסכום שצריך. ילנה הניחה את הסריגה והביטה על בתה מעל המשקפיים. – מריה’לה, את נראית לבנה. להכין לך תה? – לא צריך, אמא. באתי רק לדקה, עוד צריך להספיק למשמרת שנייה. במטבח ריח של תפוחי אדמה מבושלים ושל משחה רפואית – אולי משחה למפרקים, אולי טיפות שמריה קונה לאמא כל חודש. אלפיים שקלים לכל בקבוק, מספיק לשלושה שבועות. חוץ מזה כדורים ללחץ דם, בדיקות כל רבעון. – ענת כל כך שמחה כששמעה על הסטאז’ בבנק, – ילנה אחזה במעטפה כמו הייתה עשויה זכוכית דקה. – היא אמרה שיש שם עתיד טוב. מריה שתקה. – תגידי לה, שזה הכסף האחרון ללימודים. הסמסטר האחרון. חמש שנים שמריה נושאת הכל על כתפיה. כל חודש – מעטפה לאמא, העברה לאחות. כל חודש – מחשבון ביד ובדיקת מינוס: מינוס שכירות, מינוס תרופות, מינוס אוכל לאמא, מינוס לימודים של ענת. מה נשאר? חדר שכור בדירה משותפת, מעיל חורף ישן כבר שש שנים, וחלומות על דירה משלי שנשכחו מזמן. פעם מריה חלמה לנסוע לתל אביב. סתם, לסופשבוע. לטייל ברוטשילד, לראות מוזיאונים. אפילו התחילה לחסוך – ואז לאמא היה התקף ראשון רציני, וכל החיסכון הלך על רופאים. – את צריכה לנוח, בת שלי, – ילנה ליטפה את ידה. – את לא נראית טוב. – אנוח. בקרוב. בקרוב – זה כשענת תמצא עבודה. כשהמצב של אמא יתייצב. כשאפשר יהיה לשים את עצמי בראש. מריה חוזרת על “בקרוב” הזה כבר חמש שנים. בגרות בכלכלה ענת קיבלה ביוני. תעודת הצטיינות, כמובן – מריה הגיעה במיוחד לטקס, לקחה חופש מהעבודה. ראתה את אחותה הקטנה עולה על הבמה בשמלה חדשה, מתנה ממנה, וחשבה: הכל. עכשיו הכל ישתנה. עכשיו ענת תתחיל לעבוד, להתחיל להרוויח, וסוף סוף אפשר יהיה להפסיק לספור כל אגורה. עברו ארבעה חודשים. – מריה, את לא מבינה, – ענת ישבה על הספה ברגליים מקופלות בגרביים מפוארים. – לא בשביל זה למדתי חמש שנים כדי לעבוד בפרוטות. – חמשת אלפים זה לא פרוטות. – בשבילך אולי. מריה הידקה שפתיים. בעבודה העיקרית הרוויחה ארבעת-אלפים ומאתיים. בעבודות מזדמנות – עוד אלפיים, אם התמזל המזל. ששת-אלפים ומתיים שקל לחודש, לעצמה נשאר מעט מאוד. – ענת, את בת עשרים ושתיים. הגיע הזמן להתחיל לעבוד, איפה שהוא. – אתחיל. אבל לא באיזה משרד מעפן בשביל חמשת אלפים. ילנה טרחה במטבח, אחריה רעש הכלים – עושה את עצמה לא שומעת. היא תמיד בורחת ככה כשהבנות רבות. כשהמריה הולכת, היא לוחשת: “אל תכעסי על ענת’לה, היא עוד צעירה, לא מבינה.” לא מבינה. בת עשרים ושתיים – ולא מבינה. – אני לא אשאר כאן לנצח, ענת. – מספיק לדרמטיזציה. אני לא מבקשת ממך כסף, סך הכל מחפשת עבודה טובה. שלא מבקשת. טכנית – לא מבקשת. אמא מבקשת. “מריה’לה, לענת צריך קורס באנגלית, היא רוצה לשפר.” “מריה’לה, לענת התקלקל הטלפון, היא צריכה לשלוח קורות חיים.” “מריה’לה, ענת רוצה מעיל חדש, החורף בפתח.” מריה העבירה, קנתה, שילמה. בשקט. כי כך זה תמיד היה: היא סוחבת, והשאר מתייחסים לזה כאל מובן מאליו. – אני צריכה לזוז, – קמה. – בערב עוד משמרת נוספת. – חכי, אקח לך בורקסים! – קראה אמא מהמטבח. הבורקסים היו עם כרוב. מריה לקחה את השקית ויצאה ללובי הקר, מסריח מלחות וחתולים. עד לתחנת האוטובוס – עשר דקות ברגל. אחר כך שעה נסיעה. שמונה שעות בעמידה. ואז עוד ארבע שעות במחשב, אם תספיק לעבודה הנוספת. וענת תשב בבית, תדפדף במודעות דרושים ותחכה שהיקום יסדר לה משרה מושלמת של חמישים אלף שקל מהבית. המריבה הראשונה קרתה בנובמבר. – את בכלל עושה משהו? – שאלה מריה בתסכול, כשראתה את ענת באותה התנוחה על הספה כמו שבוע לפני. – שלחת בכלל קורות חיים? – שלחתי. שלוש פעמים. – בחודש – שלושה קורות חיים? ענת גלגלה עיניים ונעצה מבט בטלפון. – את לא יודעת איך שוק העבודה היום. התחרות מטורפת, צריך לבחור נכון. – נכון זה מה? משלמים על זה שאת שוכבת על הספה? ילנה הציצה מהמטבח, מנגבת ידיים במגבת. – בנות, אולי תה? אפיתי עוגה… – אמא, לא צריך, – מריה מחתה את הרקות. הראש כואב כבר שלושה ימים. – תסבירי לי, למה אני צריכה לעבוד בשתי עבודות והיא לא באף אחת? – מריה’לה, ענת עוד צעירה, היא תמצא את מקומה… – מתי? בעוד שנה? חמש? אני בגילה כבר עבדתי! ענת קמה בכעס. – סורי, שאני לא רוצה להיות כמוך! סוס עבודה שחושב רק על משמרות! שקט. מריה שתקה, אספה את התיק ויצאה. באוטובוס הביתה הסתכלה החוצה בחושך וחשבה: סוס עבודה. ככה זה נראה מבחוץ. ילנה התקשרה למחרת, ביקשה לא ללכת לישון כועסת. – ענת לא התכוונה לזה. לה קשה עכשיו. תחזיקי עוד קצת מעמד, היא תמצא עבודה. תחזיקי עוד. המשפט האהוב של אמא. תחזיקי – עד שאבא יתאושש. תחזיקי – עד שענת תתבגר. תחזיקי – עד שהמצב ישתפר. מריה מחזיקה כל החיים. המריבות הפכו לשגרה. כל ביקור אצל אמא נגמר אותו דבר: מריה מנסה לדבר ללב של ענת, ענת עונה בעוקצנות, ילנה רצה ביניהן, מתחננת לפיוס. אחר כך מריה נוסעת, אמא מתקשרת עם סליחות, וזה חוזר שוב. – את צריכה להבין, היא אחותך, – אמא אומרת. – והיא צריכה להבין שאני לא כספומט של אף אחד. – מריה’לה… בינואר ענת חייגה בעצמה. קולה היה נרגש במיוחד. – מריה! אני מתחתנת! – מה? עם מי? – קוראים לו דימה. אנחנו נפגשים שלושה שבועות. הוא פשוט… מושלם! שלושה שבועות. שלושה, ומתחתנים. מריה רצתה להגיד שזה טירוף, שצריך להכיר קודם, אבל שתקה. אולי דווקא טוב. תתחתן, בעל ישלם עליה – אולי סוף סוף אפשר יהיה לנשום. התקווה הילדותית החזיקה עד לארוחת הערב המשפחתית. – כבר חשבתי על הכל! – ענת קרנה. – מסעדה למאה אנשים, מוזיקה חיה, שמלה ראיתי בדיוטי פרי… מריה הניחה אט אט את המזלג. – וכמה הכל עולה? – אממ… – ענת חייכה חיוך שובב. – בסביבות חצי מיליון, אולי שש מאות אלף. אבל זה אירוע של פעם בחיים! חתונה! – ומי ישלם על זה? – מריה, תביני… לדימה אין עזרה מההורים, הם במשכנתה. אמא בפנסיה כמעט. כנראה תצטרכי לקחת הלוואה. מריה הביטה באחותה. ואז באמא. ילנה הסיטה מבט. – אתן רציניות? – מריה’לה, זו חתונה, – אמרה אמא בקולה המרגיע המוכר. – פעם בחיים יש שמחה כזו. לא מתאים להתקמצן… – אני צריכה לקחת הלוואה של חצי מיליון כדי לשלם חתונה למישהי שלא טורחת אפילו למצוא עבודה? – את אחותי! – ענת הטיחה יד בשולחן. – את חייבת! – חייבת? מריה קמה. בראש נהיה שקט וצלול באופן מוזר. – חמש שנים. חמש שנים שילמתי על הלימודים שלך. על התרופות של אמא. על אוכל, בגדים, חשבון חשמל. אני עובדת בשתי עבודות. אין לי דירה, אין לי רכב, אין לי חופשה. אני בת עשרים ושמונה, ולא קניתי בגד חדש לעצמי כבר שנה וחצי. – מריה, תירגעי… – התחילה אמא. – לא! נגמר! שנים החזקתי אתכן, ואתן יושבות כאן ומדברות איתי על חובות? די! מהיום אני חיה בשביל עצמי! היא יצאה, בדיוק בזמן להספיק את המעיל מהקולב. בחוץ היה מינוס עשרים, אבל מריה לא שמה לב לקור. בפנים התפשט חום משונה – כאילו סוף סוף הורידה אבן מהגב שסחבה כל החיים. הטלפון צלצל שוב ושוב. מריה ניתקה שיחה וחסמה את שתי המספרים. …עברו חצי שנה. מריה עברה לדירה קטנה שסוף סוף יכלה להרשות לעצמה. בקיץ נסעה לסופש בתל אביב – ארבעה ימים, מוזיאונים, טיולים בחופים. קנתה שמלה חדשה. ועוד אחת. וגם נעליים. על המשפחה שמעה במקרה – מחברה שלמדה איתה, שעבדה קרוב לאמא. – תגידי, זה נכון שלאחותך ביטלו את החתונה? מריה קפאה עם הספל קפה. – מה? – אומרים שהחתן ברח. גילה שאין כסף, נעלם. מריה לגמה מהקפה. הוא היה מר ומתוק בו זמנית. – לא יודעת. אנחנו לא בקשר. בערב ישבה ליד החלון בדירתה החדשה וחשבה שאין בה אפילו טיפת שמחה לאיד. רק שקט. שקט אמיתי של מי שסוף סוף הפסיק להיות סוס עבודה…

Life Lessons