לקח לי שישים וחמש שנה באמת להבין.
הכאב הכי גדול הוא לא בית ריק.
הכאב האמיתי הוא לחיות בין אנשים שכבר לא רואים אותך.
שמי דינה. השנה חגגתי שישים וחמש.
מספר רך, נעים להגייה; אבל הוא לא הביא איתו שמחה.
אפילו העוגה שהכינה לי הכלה שלי לא הייתה טעימה לי.
אולי איבדתי את התיאבון גם למתוק, גם לתשומת לב.
רוב חיי האמנתי שהזדקנות משמעה בדידות.
חדרים שקטים. טלפון שלא מצלצל. סופי שבוע ללא שום קול.
חשבתי שזה העצב הכבד ביותר.
היום אני יודעת יש כאב עמוק יותר.
גרוע מהבדידות הוא בית מלא באנשים, שבו את פשוט נעלמת לאט לאט.
בעלי נפטר לפני שמונה שנים.
היינו נשואים שלושים וחמש שנה.
הוא היה שליו, מאופק, אדם של מעט מילים והרבה חום.
היה יודע לתקן כיסא שבור, להדליק תנור קר,
ורק במבט אחד להרגיע לי את הלב.
כשעזב, העולם שלי איבד את האיזון.
נשארתי לגור ליד הילדים שלי שחר ונועה.
נתתי להם את כולי.
לא כי הייתי חייבת פשוט כי זו הייתה הדרך היחידה בה ידעתי לאהוב.
הייתי שם בכל חום, כל מבחן, כל סיוט לילי.
האמנתי שיום אחד האהבה תחזור אלי באותה הצורה.
הביקורים שלהם הלכו והתמעטו.
“אמא, לא עכשיו.”
“פעם אחרת.”
“סוף השבוע אנחנו עסוקים.”
ואני חיכיתי.
יום אחד שחר אמר:
“אמא, בואי תגור איתנו. יהיה לך חברה.”
ארזתי את החיים שלי בכמה קרטונים.
נתתי את השמיכה שתפרתי, העברתי את הקומקום הישן לשכנה, מכרתי את האורגן המאובק ועברתי אל הבית המואר והמודרני שלהם.
בהתחלה היה חם.
הנכדה שלי חיבקה אותי.
יעל הציעה לי קפה כל בוקר.
ואז הטון השתנה.
“אמא, תנמיכי קצת את הטלוויזיה.”
“תישארי בחדר, יש לנו אורחים.”
“בבקשה, אל תערבבי את הכביסה שלך עם שלנו.”
ואז המילים שנחרתו בי כמו אבנים:
“טוב לנו שאת פה, אבל אל תגזימי.”
“אמא, תזכרי זה לא ממש הבית שלך.”
ניסיתי להיות מועילה.
בישלתי, קיפלתי כביסה, שיחקתי עם הנכדה.
אבל הרגשתי כאילו אני שקופה.
או גרוע מזה כובד שקט, שכולם מתנהלים סביבו בזהירות.
לילה אחד שמעתי את יעל מדברת בטלפון.
היא אמרה:
“חמותי כמו ואזה בפינה. היא שם, אבל כאילו לא. ככה קל יותר.”
לא נרדמתי.
שכבתי ערה, ראיתי את הצללים על התקרה, והבנתי אמת קשה.
מוקפת במשפחה אבל בודדה מאי פעם.
חודש אחר כך הודעתי להם שמצאתי מקום קטן ביישוב, בזכות חברה.
שחר חייך חיוך של הקלה שלא טרח להסתיר.
היום אני חיה בדירה צנועה מחוץ לירושלים.
מכינה לעצמי קפה כל בוקר.
קוראת ספרים ישנים.
כותבת מכתבים שאף פעם לא נשלחים.
בלי הפרעות.
בלי ביקורת.
שישים וחמש.
אני כבר לא מצפה להרבה.
רק לרצות שוב להרגיש בן אדם.
לא נטל.
לא רק לחשוש להיות קול ברקע.
הבנתי:
הבדידות האמיתית היא לא השקט של הבית.
היא השקט שבלב של מי שאוהבים.
היא להיות נסבלת, אבל לא באמת נשמעת.
להיות, אבל לא להיות באמת נראית.
הזקנה לא גרה בפנים.
הזקנה היא אהבה שנתת,
והרגע שאת קולטת אף אחד כבר לא מחפש אותה.
