רצפה את עצמה לא תשטוף
יעל, כל עוד דורון בעבודה, את אחראית בבית, ציינה צביה. הרצפה את עצמה לא תשטוף. וארוחת ערב? מה, מחכים למשיח?
יעל עברה בעדינות עם כף היד על הבטן הענקית. שבעה חודשים, תאומים, וכל בוקר זה אתגר לסחוב את עצמה מהמיטה בלי להרגיש שהיא בתחרות קרב מגע. הגב כבר צועק הצילו מרוב כאבים ולפעמים רק רוצה לשכב ולא לקום עד הברית.
צביה, את רואה בכלל מה גודל הבטן שלי? אני מתניידת בבית כמו חילזון הפוך, ואת מדברת איתי על ג’חנון לארוחת ערב.
חמותה העיפה יד כאילו יעל התלוננה על כאב גרון מינורי.
יאללה יעל, את בהריון, לא חולה. כשאני הייתי עם דורון, בישלתי, ניקיתי, אפילו גידלתי ירקות במרפסת עד שבוע שלושים ותשע. ואת שוכבת פה כל היום, כמו מלכה במנוחה שנייה. כל הזמן עושה כאילו קשה לך, רוצה שכולם ירחמו עלייך.
היא יצאה מהמטבח, השאירה בכיור כוס קפה לא שטופה וטעם חמוץ שנדבק בגרון.
בערב דורון חזר בסביבות תשע, עם עיניים טרוטות ושקיות מתחתיהן שאפילו קוסמטיקאית לא תסתדר איתן. יעל חיכתה עד שיאכל ואז התיישבה לידו.
דורון, חייבים לדבר על אמא שלך. היא באה כל יום, בודקת לי מדפים לאבק, דורשת שאשטוף רצפות מבחוץ ומבפנים, ושאבשל ארוחות שישי באמצע השבוע. תעצור את זה, אני מתחננת.
דורון השעין את הראש על היד, ונאנח. היה ברור שהוא מעדיף לפתור תרגילים במתמטיקה מאשר לעשות שיחה כזו.
טוב, טוב, יעל. אני אדבר איתה.
הימים חלפו, שום דבר לא השתנה. צביה המשיכה להיכנס יום כן, יום לא, לעשות טיולי כף-אצבע על המדפים, לנשוף על כוס בכיור בקול רם, ולהביע אנחות על מה שלא סודר.
שניים אחרי חודשיים יעל ילדה. שני בנים, שניהם ורודים, מחוספסים כמו פיתה אחרי לילה בחוץ. עמית ויותם. כשהניחו אותם על החזה שלה יעל שכחה שהעולם קיים בכלל, והכול חוץ מהבנים נשכח לגמרי. עמית נפלט ליד האב, ילדה שהחזיק אותו כאילו מדובר בדג זהב יקר, ודורון, הפה שלו רעד מרוב התרגשות.
יעל, זה הבנים שלנו…
שבוע בבית החולים הרגיש ליעל כמו חופשה רומנטית, רק עם תינוקות צורחים במקום תצפית על הים. ואז חזרו הביתה. דורון מחזיק אחד, יעל מחבקת את השני. דוחפת את הדלת לחדר הילדים שצבענו יחד בירוק בהיר, כל פינה שם הוכנה בקפידה (וסגר הורים נגד נפילה שלא ברור מה השימוש שלו). פתאום…
על אחת העריסות מונח חלוק סגול עם ראשי תיבות שעוד רגע זורקים אותו לכביסה. ליד השידה, מזוודה פתוחה לרווחה. העריסה השנייה נדחפה הצידה, ומולה כסא מתקפל עליו ישבה צביה, קוראת את “את” בלי להניד עפעף.
או! הגעתם, הרימה אליהם עיניים בולטות משלווה קדושה. סידרתי לי פה פינה, אשאר לעזור עם הקטנים.
יעל קפאה עם עמית בידיים, מנסה להבין מדוע הילדונים מחליפים מקום עם מזוודה מיותמת. האם זו פלישה? בהזמנה?
היא מסתובבת אל דורון, שמגמגם במסדרון עם יותם על הידיים, מסתכל בעקשנות על הקולב.
דורון, מה לעזאזל קורה פה?
אמא אמרה שתעזור. יש פה שניים, את לבד, אני בעבודה, באמת קשה.
אני מסתדרת, יעל משדרגת אחיזה בעמית, מהנהנת. דיברנו על זה, אני מסתדרת.
צביה כבר ניצבה מאחוריה, בשקט של חתול, יצאה למסדרון:
יעלוש, די שטויות. את אחרי לידה של תאומים, בקושי עומדת. לכי תשכבי, אני כבר אטפל במלאכים.
יעל רצתה לענות, אבל עייפות תקעה אותה. לידה, נסיעה עם שני קטנים. בסוף, מסרה את עמית, הלכה לישון וניסתה לשכנע את עצמה שזה זמני.
שלושת הימים הראשונים באמת הלכו חלק. צביה קמה בלילה, הכינה ארוחות בוקר, פעלה כמו רובוט עם מכונת כביסה. אפילו יעלה התחילה להאמין שאולי טעמה מוקדם. ואז… דורון חזר לעבודה, ותוך יום הבית שינה צביון.
צביה עברה לעמדה של פיקוד. יעל מאכילה את יותם צביה, מעל הכתף: “לא כך, תתמכי בראש, למה את מועכת אותו, את לא ספונג’ה”. יעל מחתלת את עמית צביה באה, פותחת, מחתלת מחדש (“עקום, הילד יתעקם”). יעל יושבת רגע צביה מהמטבח, “יאללה, הכלים עצמם לא ייכנסו למדיח!”
ככה כל היום, על כל דבר. טעות אחת שתי הערות. עם הזמן, צביה גם התחילה להרחיק אותה מהבנים: “תני לי, את שוב לא עושה נכון”, וברגע מסוים יעל קלטה שהיא פוחדת להחזיק את התינוקות שלה ליד חמותה.
שבוע כזה גרם ליעל להרגיש כאילו חזרה בהילוך אחורי לצבא. בערב, כשצביה נרדמה על הכסא בחדר הילדים, יעל נכנסה עם לחץ גבוה למיטה ליד דורון.
דורון, אני לא יכולה ככה. אמא שלך לא עוזרת היא מנהלת פה בירוקרטיה. בקושי נתנו לי להחזיק את הבנים, ואני מרגישה כמו עובדת זמנית עם ביקורת קבועה. אני לא בבית שלי.
דורון הסתובב אל התקרה, שותק.
או שהיא הולכת, יעל בלעה רוק, או שאני לוקחת את הבנים והולכת.
דורון התרומם, הביט בה כאילו ביקשה ממנו לפצח את גמר האירוויזיון.
יעל, חכי רגע. אמא רק רוצה לעזור, כך היא גודלה קשה לה אחרת. אולי תנסו לדבר? בכל זאת, זו סבתא של הילדים.
יעל הצמידה ידיים לעיניים, עפעפה חזק מבינה שאם עכשיו תתחיל לבכות, אין לדעת מתי תעצור. כל הכעסים של חודשים אחרונים, כל ההשפלות, כל פעם שצביה דיברה על “תעשי ככה, תראי אותי, בגיל שלך עשיתי הכל” הכול התפרץ בבכי חריף.
דורון, אני לא מצליחה להאכיל כמו שצריך. אני בקושי נוגעת בבנים שלי. היא לוקחת אותם מהידיים שלי, מחתלת מולי כאילו אני לא קיימת. זה הבית שלי, דורון!
הדלת נפתחה חרישית. צביה ניצבת שם, ידיים שלובות, חלוק סגול ותנופה של כעס.
שמעתי הכול, היא הרימה גבה. בושה לך, יעל. עזבתי בית, ישנה כאן על כיסא, בגילי המתקדם, כדי לעזור ואת עושה לי הצגות? מסיתה את דורון נגדי? את לא נורמלית.
ומשהו בלב של דורון נשבר. הוא הסתכל פעם על אמא, פעם על יעל, יעל עם דמעות וחולצה מוכתמת מחלב, ובסוף, בפעם הראשונה, הבין.
אמא, הוא אמר, בבקשה, ארזי הבגדים. בבוקר אקח אותך הביתה.
לרגע צביה הביטה לו בעיניים כאילו ביקש שתחזור לימי הפלמ”ח.
מה? אתה מגרש את אמא שלך בשביל הבחורה הזאת?
אמא, אני רציני. זה הבית שלנו, אלה הילדים שלנו, אשתי. את תבואי כשנבקש. אבל את גרה אצלך.
צביה נלחמה עד חצות הרימה את המזוודה, טרקה ארונות, שתתה תה וקלונקס, קיטרה וביצעה סבב ויכוחים אחרון. יעל צפתה בכל מרחוק, מאכילה את עמית, כבר לא בוכה מכעס בוכה מהקלה.
בבוקר דורון הכניס את המזוודה לאוטו, החזיר את צביה לרחובות והגיע תוך שעתיים. חילץ יותם מבכי והניח אותו בעדינות על הכתף.
נסתדר לבד, יעל, חייך. שנינו, ביחד.
וככה באמת היה. יעל תפסה קצב חדש. כשאף אחת לא נושמת לה בעורף, היא אכלה כשהייתה רעבה, האכילה כשהילדים ביקשו, חתלה איך שנראה לה, והדירה חזרה להיות מקום שהיא קובעת בו את הכללים. דורון התנדנד בין משמרות לילה להוצאת הטיולון לזמן איכות בסופים, נתן לה שעתיים שקט בשבת. והשלווה שנבנתה חזרה לאט, אבל כל בוקר כשיעל התעוררה היא ידעה, הבית הזה שלהם.
