תשע ורדים אדומים… החמות קפצה לביקור לכמה שעות, והחתן הרגיש: הוא לא שורד את זה. אמר שהוא הולך לסאונה. התארגן ויצא. אבל חיכתה לו עוד אי נעימות: הסאונה סגורה לשיפוצים. מצב הרוח התרסק סופית. מה, עכשיו לחזור הביתה? התחיל לשוטט ברחובות, לחנויות לא בא לו להיכנס – זה לא גברי. התיישב בעצב על ספסל. ופתאום רואה זוג – שניהם בסביבות השישים, לבושים יפה, הולכים לאט-לאט – ברור שהם סתם מטיילים. היא מחזיקה אותו ביד, מדברים על משהו. והוא חושב: “יש להם על מה לדבר. אני עם שלי חמש-עשרה שנה יחד – הכול כבר דיברנו. בד״כ שותקים.” ופתאום הם עוצרים, והבעל מיישר לאשתו את הצעיף בעדינות. ממשיכים ללכת. והוא חושב: “איזה יופי, הם הצליחו לשמור על אהבה. ואנחנו? מזמן הפסיקנו לשים לב אחד לשנייה.” יש לו אישה קטנה ורזה – מהזן של הנשים שתמיד עייפות, שחדלו לדאוג לעצמן – מסתפקות במועט. עובדת במפעל, שני ילדים, תמיד טרודה. רצה בבית בלי לשבת, עסוקה כל הזמן. בכתונת בית ישנה, שיער פרוע. רצה מדבר לדבר, תמיד עם סמרטוט או מגב ביד. שכחה איך מחייכים, על הפנים רק רצינות, אותו מבט תמיד. למספרה בקושי מגיעה – רק כשכבר אי אפשר לצאת החוצה ככה. הוא יושב וחושב: “אהבנו מאוד. לאן זה נעלם?” ניסה להיזכר ברגש ישן, והצליח: עלתה בו עדינות קטנה. העדינות חיממה את הלב, השאירה סימנים של חמימות. נהיה לו כל כך רחמים על אשתו, ורצה לעשות משהו טוב. אי אפשר להישאר במקום – צריך לעשות טוב עכשיו. למהר איכשהו. וישר עמד מול דוכן פרחים: “לקנות לה פרחים? תחשוב שאני דפוק, סתם הוצאתי כסף על זרי פרא. עדיף כבר לקנות למרישה נעלי ספורט לחוג.” התרחק, מתלבט: מה לעשות? העדינות משאירה כאב מתוק. החליט: יאללה. נכנס – המוכרת אומרת שלום, מסתכלת עליו. הרי לא קנה פרחים חמש-עשרה שנה. אולי ורד אחד? אבל משהו בפנים לוחש: אל תפדח את עצמך, אחד זה כלום. מחליט פתאום: תביא לי תשע. נבהל מהשטות של עצמו, אבל כבר אמר – אי אפשר לחזור אחורה. יוצא מהדוכן, נדמה לו שכולם מסתכלים עליו מוזר. התקשר לברר: החמות כבר הלכה? טיפס במדרגות, קצת התרגש – מצב לא רגיל: “היא בטח תעיף אותי מהבית עם כל הוורדים האלה. אם תתחיל לצעוק, אזמין ואזרוק אותם ישר לפח.” האישה מניחה שקית קמח על השולחן, הידיים עוד נקיות. הוא מתקרב, והיא – אין לה מושג. נעצר, שותק, מתנשם בהתרגשות. היא מסתובבת, רואה את הפרחים, נעמדת בלי לזוז. – מאשה, זה בשבילך. ממש רציתי. לא תכעסי? היא לא לוקחת מיד, מסתכלת כאילו מהפנטת. – זה שלך, מאשה, שלך. לקחה, הריחה, חייכה חלש. פתאום לא היה מפעל, לא היו דאגות, ולא חמש-עשרה שנה! כמעט לחשה: “תודה”. הווזה עמדה על השולחן, תשע ורדים אדומים – כאילו האירו את כל החדר. נגעה בפרחים, עמדה וחלמה מול המראה, סידרה את השיער. פניה התרככו, הדאגה פינתה מקום לרוך קטן. הוא ניגש, חיבק אותה במותן. עמדו יחד בשקט. רק לרגע נעצרה – רק לרגע.

תשע ורדים אדומים…

היה זה מזמן. אמא של שירה הגיע לביקור קצר, רק לכמה שעות. ואני, אלון חתנה, הרגשתי שממש קשה לי לנשום. אמרתי להן שאני הולך למרחצאות, לברוח קצת. התארגנתי ויצאתי.

אבל כשהגעתי לשם, חיכתה לי אכזבה נוספת: המרחצאות היו סגורות לשיפוצים. מצב הרוח שלי התדרדר לחלוטין. לא היה לי חשק לחזור הביתה מיד. נשארתי להסתובב ברחובות תל אביב, חשבתי להיכנס לחנות, אבל זה לא הרגיש לי גברי במיוחד. התיישבתי בעצב על ספסל.

תוך כדי מחשבות, ראיתי מול עיניי זוג בשנות הששים לחייהם, לבושים יפה, הולכים לאט ברור שהם מטיילים יחד. היא אוחזת בידו, מדברים ביניהם.

ישבתי והסתכלתי: יש להם על מה לדבר. אנחנו עם שירה כבר חמש עשרה שנה, מזמן דיברנו על כל מה שאפשר. בד”כ שותקים

פתאום ראיתי את הבעל עוצר בעדינות ומסדר לה את הצעיף. ומשם המשיכו הלאה.

הלב שלי התהפך: איך הם הצליחו לשמור על אהבה. אצלנו כל אחד שקוע בעצמו, כבר כמעט לא שמים לב אחד לשנייה.

שירה אשתי אישה עדינה, קטנה, מהסוג שתמיד עייפה, יצאה מכלל שלהרגיש ולהתענג, מסתפקת במועט. היא עובדת במפעל, שני ילדים, עסוקה בלי סוף.

כל הזמן טורחת בבית, לא נחה לרגע: מנקה, מבשלת, מסדרת, לפעמים עם חלוק ישן, השיער מפוזר, עוברת במהירות בין החדרים, מחזיקה פעם סמרטוט, פעם מטאטא.

בקושי מחייכת, תמיד פנים מרוכזות, כמעט לא משתנה הבעת פניה. היא מגיעה למספרה רק כשזה כבר לא ראוי לצאת לרחוב.

ישבתי על הספסל, וניסיתי להזכיר לעצמי את התקופה ההיא כשהיינו מאוהבים עד השמיים, ואז נעלם הכול… לבסוף הצלחתי להצית בלב איזושהי עדינות קטנה. משהו חמים נשאר אחריה, עקבות רכות של רגש אמיתי.

פתאום היה לי כל כך עצוב בגללה. רציתי לעשות לה משהו טוב. לא היה לי מנוח, הייתי חייב לעשות את זה עכשיו. בלי לחשוב, התחלתי ללכת מהר אפילו לא ידעתי לאן.

ותוך רגע מצאתי את עצמי מול דוכן פרחים. עבר לי בראש: פרחים? היא רק תצחק עליי, תגיד שבזבזתי סתם שקלים. יש דברים יותר חשובים למשל צריך לקנות לאלה נעלי ספורט לחוג ספורט שלה.

עמדתי מתלבט, מבפנים הלב היה מלא בערגה מתוקה. לבסוף החלטתי נו, שיהיה.

נכנסתי לדוכן, המוכרת ברכה אותי, מסתכלת ומחכה. העניין הוא, שהפעם האחרונה שקניתי לשירה פרחים הייתה ביום החתונה שלנו. חשבתי לקחת ורד אחד סתם סמלית.

אבל משהו בי לחש: אל תתבזה, ורד אחד זה סתם. בנחישות אמרתי: תני לי תשע ורדים אדומים. בעצמי נבהלתימה אני עושה, השתגעתי?

אבל את המילים כבר אי אפשר להחזיר.

יצאתי משם, מרגיש כאילו כולם מסתכלים וצוחקים עליי.

התקשרתי לבדוק אם אמא של שירה כבר הלכה. עליתי לאט במדרגות, קצת מבולבל מה יקרה עכשיו? אם היא תתרגז, אזכיר וזהו ואלך.

שירה בדיוק סיימה לארוז את הקמח, ידיה עוד נקיות. ניגשתי אליה, שיחק לי הלב מבפנים, היא לא הבינה כלום. עמדתי שם, שותק, מרוב התרגשות נשמתי כבד.

היא הסתובבה, ראתה את הפרחים ונעצרה.
שירה, אלו בשבילך. ממש התחשק לי לפנק אותך. את לא תכעסי, נכון?

היא לקחה אותם לאט, כאילו לא מאמינה.

זה בשבילך, שירה, רק בשבילך.

הרימה את הפרחים קרוב לפנים, חייכה חיוך קטן. באותו רגע לא היו מפעל, ולא הבית, ולא חמש עשרה השנים. כל החיים עמדו דוממים.

כל כך בשקט, היא לחשה: תודה רבה.

הוואזה עמדה במרכז השולחן, תשע ורדים אדומים הדהדו באור ערב, כאילו מילאו את הבית באור אחר. שירה נגעה בפרחים, נעצרה מול הראי, סידרה את שיערה. תווי פניה התרככו, הדאגה הותירה מקום לחלום קל.

ניגשתי אליה, חיבקתי אותה סביב המותניים. עמדנו, ושתקנו.

ולרגע אחד קפא הכול, רק לרגע.