אולי הייתם שמים אותו אצל משפחת אומנה, כמו כלב רחוב. אה? שילמתם ויאללה, לכו תטיילו, תהנו מהחופש שלכם, זרקה בסרקזם צורב חנה גבריאלית.
נעמי הידקה את שפתיה בחוסר סבלנות וגררה בכוח את הרוכסן של המזוודה. לשווא. הוא נתקע ממש כמו התקליט שחותנתה משמיעה בכל פעם שהם מתכננים חופשה.
אמא, די כבר, ניסה אלון, בעלה של נעמי, להרגיע את חנה. יואב גם הולך ליהנות, רק בקיבוץ. לא אצל זרים, אצל ההורים של נעמי! שם יש אוויר נקי, ירקות אורגניים, בריכה מתנפחת וחלב פרות אמיתי כל בוקר. בדיוק מתאים לגיל שלו.
זה לא נופש, זו גלות! קפצה חנה בזעם. ילד בן שלוש צריך הורים! ואתם? תל אביב בראש, מוזיאונים כל היום! ומה, ילד לא צריך תרבות, לא צריך חוויות?
נעמי, שסוף סוף הסתדרה עם הרוכסן, הזדקפה והביטה לחנה בעיניים כועסות.
עכשיו הוא לא צריך את זה, ענתה בקור רוח. הוא קודם כל צריך שגרה, שנת צהריים, וסיר קרוב. לא טיסת תשע שעות וטיולי עיר מפרכים. מתי לאחרונה הלכת איתו אפילו לפארק, חנה?
את שלי כבר עשיתי! הרימה חנה את ראשה בגאווה תמיד לקחתי את אלון איתי לכל מקום. והוא נשאר בחיים! את רק רוצה לנוח, את על עצמך חושבת, לא עליו.
בדיוק! כמעט צעקה נעמי. על אחרים! אלה שיטוסו איתנו ויסבלו שעתיים מהבכי של הילד שלך במטוס. או אלה שבאו לסיור שקט וישמעו רק “אני עייף, אני צמא, כואבות לי הרגליים, מתי הביתה?”. חופשה עם ילד שלוש זה עינוי. וגם בשבילו.
חנה הידקה שפתיים ופנתה הצידה.
ברור. נמאס לכם להיות הורים. אז תגידו בפה מלא שהילד לא חשוב יותר… אם היו רוצים, הייתם מוצאים דרך לטייל איתו.
נעמי עצמה עיניים והתחילה לספור בלב עד מאה כדי להירגע. אילו חנה רק ידעה לאיזה גיהינום הם נקלעו בפעם הקודמת, אולי הייתה שותקת. אבל איך תדע, אם כמעט לא משתתפת בגידול הנכד?
נעמי זכרה היטב. הרגשת העין שלה קפצה חודש אחרי אותו טיול.
זה היה בקיץ שעבר. תכננו, בתמימות, לבקר חברים במושב בצפון, רק מאה קילומטר לתל אביב. גם להם יש ילדה, גינה ענקית ונדנדות. נשמע מבטיח.
אבל הכול התפקשש מההתחלה.
הרכב סירב להניע, והחברים מחכים, השיפודים עומדים מוכנים… בלית ברירה קנו כרטיסים לרכבת.
ואז, חום אימים כמעט 35 מעלות. המזגן בקרון לא עבד, החלונות פתוחים, אבל לא מורגש כלום. דחוס באנשים כאילו מחלקים משהו חינם. אין אוויר.
יואב התמיד עשר דקות ואז התחיל להתבכיין. אחר כך התפרק על החום והשעמום. ואז החליט לרוץ בכל הקרון.
שחרר, שחרר! צעק, מקשת את גופו בזרועות של אלון, אני רוצה לשם!
יואב, אסור, פה יש אנשים, לחש אלון, אדום מרוב מתח ובושה.
לא רוצה לשבת! א-א-א!
יואב צעק חזק יותר מרעש הגלגלים. אנשים הסתובבו, תחילה ברחמים, אחר כך בגועל, בסוף בשנאה גלויה. מישהי בחולצה לבנה העירה ויואב בתגובה העיף שקית מיץ. אז גם אלון, גם נעמי קיבלו מיץ וגם הגברת.
הסצנה הפכה לריב ציבורי. הצעקות עלו; נעמי כמעט בכתה, ניסתה להתנצל ולהציע פיצוי. יואב צרח כי לא היה לו מיץ אחרת, אלון חרק שיניים.
שעה וחצי בגיהינום.
כשהגיעו לתחנה, הם כבר לא יכלו לנשום. יואב, מותש, ויתר על שנ”צ, בכה עד הערב וכמעט הפיל את המנגל. הדרך חזרה הייתה לא פחות גרועה.
וזה היה רק שעה וחצי נסיעה. עכשיו חנה רוצה שבוע סיורים בתל אביב עם ילד? לא תודה. זה פשוט עינוי.
אתם לא יודעים לחנך, אהבה חנה להגיד כל פעם שנעמי ניסתה להסביר.
אבל גם חנה, בתיאוריה, הייתה מורה ותיקה. הגיעה פעם בשבועיים, מביאה בננות או שוקולד (שעליו יואב אלרגי, כמה שמסבירים לה), מנדנדת עשרים דקות ומתעדכנת עם תמונה לפייסבוק.
ולך אכפת בכלל עם מי יואב יהיה? שאלה אותה נעמי פעם. הרי זה לא איתך.
אני לא חייבת! לכם יש אחריות! אם חס וחלילה מחלה אני פה, אבל לא סתם ל”בייביסיטר”. ילד זה לא גור חתולים שזורקים, אתם לא יודעים איפה לשים אותו.
כל הפערים האלה נבנים לאט, שוחקים את העצבים. חנה תמיד הייתה בטוחה בצדק שלה, לא הקשיבה ולא שינתה.
ובסוף, החיים מלמדים טוב יותר מהכל.
ארבע שנים עברו בריצה. יואב כבר בן שבע. מדבר, כתה א’, חוגים…
ובחיים של חנה התרחש שינוי קשה היא התאלמנה. לפני כן, הדירה שלה הייתה מלאת קולות טלוויזיה ופטפוט של הבעל, ופתאום שקט. אולי מהבדידות, אולי כדי להוכיח לכולם (בעיקר למשפחת נעמי) שהיא עדיין בתפקיד, החליטה חנה לנדב נדיבות שאין כמותה.
תביאו לי את הנכד, פסקה. הוא כבר גדול, נסתדר בינינו.
את בטוחה, חנה? שאלה בעדינות נעמי. יואב צריך תשומת לב, לפחות מחשב.
אל תלמדי אותי! פלטה חנה. גידלתי בן! נקרא ספרים, נשחק לוטו, נסתדר בלי מחשבים וג’יפות. תביאו.
בלב כבד, עם אצבעות משולבות לתפילה, השאירו אותו לשבועיים. הם יצאו ללינה בצימר, רק לסופ”ש נעמי הרגישה: השקט לא יאריך ימים.
והיא צדקה.
חנה דימיינה אידיליה: נכד נקי ומסורק מדפדף באנציקלופדיה על החי והצומח, והיא לידו סורגת וזורקת הארות חכמות. אחרי זה הם אוכלים מרק, יוצאים לטיול יד ביד.
הפנטזיה התפרקה חצי שעה אחרי שההורים נסעו.
סבתא, משעמם לי! קבע יואב. יש לך טאבלט?
אין לי. מה לי ולטאבלט?
אז נשחק בזומבי-אפוקליפסה! את תהיי זומבי, אני ניצול!
איזה אפוקליפסה? השתנקה חנה. יואב, קח צבעים, צייר משהו, הנה קניתי לך חוברת.
לא רוצה! זה לתינוקות! התחיל להתרוצץ מסביב לספה. נו, תשחקי איתי! סבתא! התבונני! ראי מה אני עושה! את לא רואה!
הוא לא נח לרגע. פעם טס בחדר כמו מטוס, פעם תקע מכסים בכלים, פעם גרר אותה לעוד משחק לא ברור. ספרים, אנציקלופדיות, לגו ישן לא עניינו אותו. רק רצה קהל, שותפה וקומיקאית צמודה. כל שלוש דקות: “סבתא, למה?”, “סבתא, אולי?” “סבתא, תראי!”.
חנה, שרגילה לשקט, כבר בצהריים הרגישה כאילו פרקה משאית פירות בגשר פז בתל אביב.
אבל כל זה היה כאין וכאפס לעומת מה שהתחיל בארוחה. חנה הביאה בגאווה מרק בשר בשביל הנכד.
אבל הוא הביט בצלחת כאילו זה אשפה.
אני לא אוכל את זה.
למה בדיוק?
יש בזה בצל מבושל. אני שונא.
מה?! נעלבה חנה. זה טוב! תאכל וזהו!
לא רוצה!
ומה כן?
פסטה עם גבינה. נקניקיה, רק לחתוך כמו תמנון.
חנה הרימה גבה, לא רגילה לבקשות כאלה.
פה זה לא מסעדה! פסקה.
יואב משך כתפיים ועבר לבנות אוהל מכריות וכסאות.
עד הערב לחץ הדם של חנה היה כמו נסיעה ברכב מתנודד כל הזמן עליות וירידות. לא יכלה אפילו לשכב לנוח: יואב מיד קפץ עליה כעל טרמפולינה, צועק “האויבים באים, תקומי!”. לא יכלה לראות חדשות מיד דרש לשים ערוץ ילדים כי “משעמם!”. וכשכבר היה בערוץ ילדים טס בסלון במרץ משוגע.
ובינתיים בצימר בגליל, נעמי ואלון ישבו בשקט על המרפסת, מביטים בשקיעה, מריחים את ריח המדורה.
תשמע איזה שקט… נאנחה נעמי, עיניה עצומות. אולי לא היינו צריכות להגיד על אמא שלך…
רגע לפני שנרדמה, צלצל הטלפון של אלון.
אמא?
תחזרו מיד! התחילה חנה לצרוח. קחו אותו חזרה! ด עכשיו!
אמא, מה קרה?
אסון! בנכם בלתי נסבל! דפק לי חצי דירה! לא אוכל כמו בן אדם! קופץ לי על הגב! הלב שלי לא עומד בזה! אם אתם לא באים תוך שעה, אני מזמינה מד”א ומשטרה שייקחו אותו ואתי ביחד! אני לא לוקחת יותר! די!
השיחה נותקה.
נעמי הניחה בשתיקה את הכוס. היין נשאר לא גמור, השיפוד לא אפוי.
תארוז, אמר אלון בעגמומיות. נגמר החופש שלנו.
נסעו בדממה. העלבון חנק, במיוחד שחנה בעצמה יזמה, ועכשיו עולה באמוק.
ברגע שנגעו בפעמון, נפתחה הדלת מיד. חנה עמדה לבנה, עם ריח ואליום חזק, נראית כאילו עברה מלחמת העולם. אך יואב קפץ החוצה שמח ומלא מרץ.
ברוך השם, נשפה חנה, דוחפת את הנכד החוצה. תקחו. ואל תבקשו עוד פעם! מה זה? מפלצת! בצל לא טוב, משעמם, קופץ ותוקף אותי כל הזמן!
הוא פשוט ילד, אמא, ענה אלון בייבוש, לוקח את היד של יואב. ילד רגיל ובריא. הזהרנו אותך, את רצית להתנסות.
חשבתי שהוא רגיל! לכם צריך רופא! חנה התעלפה כמעט. סעו. לי צריך לנוח, או שאלך כפרה…
ברכב, יואב, מתמקם לו, שואל:
אמא, מתי ניסע לסבתא לאה ולסבא אורי?
בקרוב, חמוד. בקרוב נבוא.
איזה יופי… פלט וישן. כי סבתא חנה… מוזרה. כל הזמן צועקת, לא יודעת לשחק, והאוכל שלה ממש מגעיל.
מאותו הערב חנה לא שאלה עוד על נסיעות משותפות ולא התלוננה שלא לוקחים את יואב. כשההורים יצאו, ברכה אותם ב”דרך צלחה”.
ויואב העביר את כל החופשים אצל ההורים של נעמי. שם חפר תולעים עם סבא, שיחק במלחמה, ואכל מרק בלי בצל כי סבתא לאה הכירה את טעמו.
היחסים עם חנה לא השתפרו, אבל נעמי קיבלה שקט. לפחות, אף אחד לא לימד אותה איך לחיות. וחנה נשארה לבדה, עם צדקתה ואנציקלופדיות שאיש לא פתח…
