הכול יהיה בסדר, לוחש בשקט אייל, משתדל שהקול שלו יישמע בטוח, למרות הלב שמכה במהירות. הוא לוקח נשימה עמוקה, נושף, ולוחץ על האינטרקום של הדירה. הוא יודע שמצפה לו ערב לא פשוט איך אפשר אחרת? להכיר את ההורים זה אף פעם לא עניין של מה בכך.
הדלת נפתחת כמעט מיד. בפתח עומדת שרה דגן. היא נראית מוקפדת שיער מסודר בקפידה, שמלה בגזרה מחמיאה אך שמרנית, איפור עדין. המבט שלה עובר על נעמה, עוצר קלות על הסלסילה שבידה, ואז שפתיה מתהדקות בקו דק תנועה מהירה, כמעט בלתי נראית, אבל נעמה מבחינה.
תיכנסו, שרה אומרת, בקול ריק מרגש, ומפנה להם את הדרך פנימה.
אייל נכנס ראשון, נמנע מלהביט באמו, ונעמה נכנסת אחריו בזהירות, חוצה את הסף. הדירה מקבלת את פניהם באור רך וריח עדין של קטורת. האווירה חמימה, אבל גם מדויקת מדי, מושלמת מדי שום דבר לא מיותר, אף צעיף לא זרוק, כל ספר במקומו. כל פרט כאילו צועק: כאן יש שליטה וסדר.
שרה מובילה אותם לסלון חדר גדול עם חלון רחב מוסתר מאחורי וילונות שמנת עבים. במרכז ניצב ספה רחבה ומרופדת, לידו שולחן קטן מעץ כהה. במבט שקט היא מזמינה אותם לשבת.
תרצו תה? קפה? היא מציעה, עיניה עדיין לא פוגשות את מבטה של נעמה. הקול שלה נטול חום, כמעט פורמלי.
אשמח לכוס תה, עונה נעמה באדיבות, מקפידה להישמע שלווה וידידותית. היא מניחה את הסלסלה בעדינות, פותחת סרט, ומרימה קלות את המכסה. הניחוח של עוגיות טריות מיד ממלא את החדר. הבאתי עוגיות, אפיתי אותן בעצמי. אם תרצי לטעום…
שרה עוצרת מבט על הסלסילה, מהנהנת.
בסדר, היא אומרת והולכת למטבח. מיד אביא תה.
כשהיא נעלמת, אייל מתכופף מעט אל נעמה ולוחש:
סליחה. ככה היא תמיד, קצת… מאופקת.
זה בסדר, נעמה לוחצת את ידו ומחייכת. אני מבינה. העיקר שאתה איתי.
השקט עוטף את החדר בזמן ששרה מכינה תה. נעמה מסתכלת סביב הכול מושקע, מוקפד, יקר, אבל מרגיש לה זר, קצת מנוכר. כאילו היא לא באמת נמצאת בבית של אף אחד, אלא בחלל תצוגה.
שרה חוזרת עם מגש עליו ספלים דקיקים מעוטרים, קנקן תה כסוף וצלוחית מסודרת עם עוגיות. היא מניחה את הכול, מוזגת לאט תה, ומתיישבת מולם, ידיים משולבות על הברכיים.
נעמה, היא פונה אליה, בוחנת היטב את פניה, שמלתה, אופן החזקת הספל. אייל אמר לי שאת לומדת להוראה, נכון?
כן, אני בשנה שלישית, מהנהנת נעמה, מניחה בזהירות את הספל, שלא ייראו שהידיים רועדות. אני מאד אוהבת ילדים, ללמוד איתם, לראות אותם גדלים. זה מרגיש משמעותי בעיני.
ילדים, אומרת שרה, במבט אחד מרומז ועם גוון קל של ספק. זה חשוב, אין ספק. אבל את מודעת לזה שמשכורת של גננת… לא גבוהה במיוחד? בעידן שלנו צריך לחשוב קדימה, על יציבות.
אייל כמעט קופץ ממקומו.
אמא, למה ישר לדבר על כסף? קולו מעט חד מדי, אבל מיד מתרכך. נעמה אוהבת את מה שהיא עושה, זה הכי חשוב. הכסף… נסתדר. העיקר שנעמוד יחד, נשמח אחד את השנייה.
שרה מסובבת אליו מעט את הראש, לא עונה מיד. היא לוגמת לאט מהתה, שוקלת כל מילה.
לאהוב את המקצוע זה נהדר, היא חוזרת אל נעמה. ובכל זאת, אהבה לעיתים לא מספיקה. יש לך כבר תוכניות איפה תעבדי? חשבת מה יהיה אחרי הלימודים?
נעמה עוצמת לרגע עיניים, מרימה מבט ומדברת בקול יציב.
בטח שחשבתי. אני מתכננת להתחיל בגן עירייה, לצבור ניסיון. בעתיד אשמח לקחת קורסים טיפוליים, אולי לעבוד גם עם ילדים עם צרכים מיוחדים. זה מאתגר, אבל אני מרגישה שזה הייעוד שלי.
שרה מהנהנת, עיניה בוחנות, סוקרות, אבל לא ממהרת לגבש דעה.
אני לא מתכוונת להיתלות על אייל, מוסיפה נעמה. אני רוצה לעבוד, להתפתח, לעמוד בזכות עצמי. הכי חשוב לי לעשות משהו שנותן לי סיפוק אמיתי, לא רק להתפרנס.
מעניין, עונה שרה, ראש מוטה. לא שקלת אולי כיוון רווחי יותר? עם היכולות שלך… אולי היית יכולה לנסות מכירות, שיווק שם השכר הרבה יותר גבוה.
אייל מוכן להיכנס לוויכוח, אבל נעמה עוצרת אותו בתנועה שקטה. היא מרגישה שחייבת להתייצב מול שרה בעצמה.
ומה את עושה, שרה? היא שואלת לפתע, בקול ישיר.
שרה נראית מופתעת לרגע, אך מתעשתת מיד.
אני… כבר לא עובדת, היא משיבה לאחר הרהור קל. בעלי דואג לפרנסה. אני מנהלת את הבית ותומכת בו. זאת עבודה לכל דבר, גם אם לא מקבלים עליה שכר.
מבינה, מהנהנת נעמה ונשימתה מתייצבת. אז אם את בחרת בעצמך לא לעבוד, למה את מצפה ממני לוותר על מה שחשוב לי? למה אני צריכה לרוץ אחרי שכר, אם את חיית כמו שרצית? אני לא מבקשת מאייל שיפרנס אותי.
השתרר שקט. שרה מביטה בה ארוכות, בוחנת אותה מחדש.
בעלי הציע לי להישאר בבית, יכול היה להרשות, את מבינה? אבל אייל…
אייל מתפתל על הספה, חש מתוח. הוא מביט באמא, שפניה אטומות, ואז על נעמה שישבה זקופה, ראש מורם, מבטה נחוש, אם כי מתח קל עובר בעיניה.
נעמה, את הרי מבינה… הוא מתחיל, גומע מילים באי־נוחות. אמא פשוט דואגת. היא רוצה שיהיה לנו טוב, שלא נסתבך עם קושי שאפשר למנוע.
נעמה מביטה בו, מאוכזבת. רק רגע קודם עודדו אותה, עכשיו לפתע הוא נעמד לצד אמא שלו. משהו בתוכה מתכווץ.
אתה מסכים איתה? שואלת בבהירות. חושב שאני צריכה לוותר על החלום שלי ולעבוד רק כסף, גם אם אסתכל על השעון כל היום בסבל?
לא… לא בדיוק… אייל משפיל עיניים. אבל אמא צודקת בזה שצריך לחשוב על העתיד. יציבות, אחריות. אי אפשר להתעלם מהשגרה, מהתחייבויות.
שרה מעניקה לבנה חיוך קטן, מרוצה שהלך בדרכה, ואז חוזרת לנעמה בקול מעט רך, אך עקשני:
תגידי, נעמה, באמת נראה לך שאייל צריך לוותר על החלומות שלו? הוא תמיד חלם להיות עיתונאי, לכתוב, לנסוע בעולם… האם את רוצה שהוא יוותר על הכול כי צריך לדאוג רק לפרנסה?
נעמה פותחת את הפה, אבל אייל עוצר אותה:
אמא, רגע…
לא, אייל, תענה לי. אתה באמת מוכן לוותר על החלום שלך? לוותר על כתיבה, נסיעות, הרפתקאות עבור נעמה?
הוא קופא. המבט שלו לצד נעמה, שמלא אכזבה, אבל היא שותקת, מאפשרת לו להחליט. המאבק הפנימי בו ניכר: בצד אחד מנסה להגן על נעמה, בצד השני חשש שאמא צודקת.
אני לא רוצה לוותר על החלום, הוא עונה סוף סוף. אבל גם לא רוצה להפסיד את נעמה. אני מאמין שנוכל למצוא איזון. שאמשיך לכתוב, גם אם פחות, ונעמה תתמוך בי ואני בה.
שרה מותחת לחיוך לא מרוצה, אך מוותרת, נשענת לאחור.
מעניין מאוד, נעמה פתאום כמעט מגחכת. אז אייל לא חייב לוותר על החלום, אבל ממני כן מצופה? שאעבוד במה שלא מתאים לי, רק בגלל הכסף? הגיוני לכם?
אייל משפיל מבט, מכה את הספל קטן ביד. מחשבות רצות בראשו, אך אין מילים מוצלחות שישקפו את כולם.
אולי נצטרך לשלב… הוא ממלמל אל הספל בתקווה למצוא בו תשובה.
לשלב? שרה מגחכת זה לא עובד ככה. או שאתה כולך בזה או שלא.
היא עוברת על שניהם במבט, הביטחון בניסיון שלה ניכר, כאילו החיים לא משאירים מקום לפשרות.
אייל בולע. הוא מנסה לומר שלדור שלהם יש דרכים אחרות, שאפשר לשלב; אבל קולו נחבא בגרון. אמא תמיד ידעה לגרום לו להרגיש כמו ילד תמים.
אני חושבת שכאן סיימנו להיום, מסכמת שרה, קמה באותה תנועה מדויקת שתמיד איפיינה אותה. מתחיל להחשיך, ולא רגוע עכשיו בשכונה בערב. כדאי שתחזרי הביתה, נעמה. אייל אנחנו צריכים לדבר.
הטון לא משאיר מקום לערעור.
אולי אלווה אותה, לפחות עד לתחנה… מנסה אייל בעדינות.
בשום אופן! יוצאת שרה בחדות. תישאר כאן. אני מודאגת.
אייל מוריד את הכתפיים. הוא יודע שאין טעם להתווכח. כשאמא מחליטה אי אפשר להזיז אותה.
סליחה, נעמה, הוא אומר בשקט, עיניו ברצפה. עדיף שלא אדאיג את אמא. אולי תיקחי מונית?
נעמה מהנהנת, לא מתווכחת. היא מסדרת את התיק על כתפה, קמה בעדינות, מקפידה לא לשבור אף פורמליות.
תודה על התה, אומרת עניינית. בקולה שכבה דקה של ניכור. אין צורך להעמיד פנים. היא פשוט רוצה לצאת מכאן, מדירה שאין בה מקום עבורה.
להתראות, משיבה שרה קצרות, עיניה במקום אחר נעמה כבר לא קיימת בחדר הזה.
נעמה פונה לדלת, הולכת לאט, מתעלמת מהמתח שגואה בה. רגע לפני שהיא יוצאת, היא מביטה אייל יושב שפוף, לא מישיר מבט. לא השמיע מילה לעצור אותה והיא מבינה: הכול נאמר.
היא יורדת לרחוב, שואפת עמוק את האוויר הקריר של הערב. חלק מהכאב והלחץ שוקעים עם הנשימה, אבל הסערה בתוכה רועשת: אכזבה, כעס, עלבון כולם שזורים יחד. הכול מתבהר: אייל תמיד יהיה עם אמא שלו, אפילו כשזה נגדי.
נעמה הולכת ברחוב, מתחילה לאט, ואז ממהרת, כאילו בורחת מהכול, מהמחשבות הרעות שרודפות אחריה: “הוא אפילו לא הגן עלי. לא אמר לה שאני חשובה. העיקר שהיא תצא מרוצה”. צעדיה מואצים, אגרופים קפוצים, עיניים דומעות, אבל היא לא מרשה לעצמה לבכות.
היא מגיעה הביתה כבר אחרי שנעשה חשוך, הרחוב ריק, פנסי רחוב מאירים באור עמום את האספלט אחרי הגשם. נעמה פותחת את הדלת, סוגרת אחריה, נופלת על הדום הכניסה. הדממה עוטפת. פה היא יכולה להרשות לעצמה לשחרר, להתפרק.
היא יושבת, מביטה בחלל, והסערה שוככת לאט. המחשבות מתבהרות. היא יודעת זה לא סוף העולם. זו רק סופה של התחלה שלא הייתה אמורה בכלל לקרות. היא נושמת, בולעת אוויר, יודעת שלמחרת תזרח שמש חדשה. והיא תסתדר.
******************
למחרת, נעמה לא עונה לשיחות מאייל. הטלפון רוטט שוב ושוב, אבל היא רק משגיחה במסך ומניחה בצד בלי להתייחס. היא זקוקה זמן לעצמה, להבין מה היא באמת רוצה. בראש שלה מתערבבות שוב אותן מחשבות גם אם יישארו יחד, היא תיאלץ להיאבק כל פעם על המקום שלה מול שרה. אייל יישאר תלוי באמצע, לא בוחר אף צד. ומכך נהיה לה עצוב.
בימים הבאים היא חוזרת לשגרה אוניברסיטה, תרגילים, סידורים, קצת עם חברות הכול כאילו אוטומטי. היא מנסה לא לחשוב על אייל, אבל הזיכרון חודר, שוב ושוב, חותך אותה בדממה: כשהוא שתק, כשהוא לא עמד לידה.
כעבור כמה ימים אחרי הלימודים, רואה נעמה את אייל מחכה מחוץ לבניין שלה, עומד שפוף, ידיים בכיסים. היא כבר רוצה לעבור על פניו, אבל הוא לוחש:
נעמה!
היא מסתובבת. הוא מתקרב, מבולבל, מבט נבוך. הוא מתחיל לדבר בקול רפוי, עיניו לא פוגשות אותה.
אנחנו צריכים לדבר. אמא… היא חושבת שאת לא מתאימה לי.
נעמה מרים גבה, בולעת את הלזעזוע, משתדלת לשמור על שלווה.
ומה אתה חושב על זה? שואלת, קול שקט אך נחוש.
אייל מגמגם, משפיל עיניים.
היא בכל זאת אמא שלי. היא דואגת לי. אני לא רוצה לאכזב אותה.
הקול שלו מתנצל, ספק מסביר, ספק מצדיק. נעמה מביטה בו, מנסה לראות אם הוא באמת חושב ככה או פשוט מפחד להגיד מה בליבו.
אז אתה מסכים איתה? שואלת, יודעת את התשובה.
אני לא אומר שאת לא צודקת, אייל מתעורר בהגנה. אבל היא המשפחה שלי, אני לא מסוגל להסתובב לה עורף.
הוא משתתק, מקווה שנעמה תעזור לו למצוא פיתרון. אבל היא לא כזו. בראש שלה מהבהבת שוב המחשבה אם שום דבר לא ישתנה, תמיד תישאר שנייה.
אתה רוצה להיות איתי? היא שואלת בפשטות, מביטה לו בעיניים.
אייל שותק, רוצה לענות, אבל אין לו מילים. סתם מניד כתפיים, הראש שמוט.
נעמה מהנהנת, כמו מאשרת לעצמה את מה שכבר ידעה. היא לא מבקשת הסבר, לא ויכוח. היא מסתובבת ונכנסת לבניין, משאירה אותו ברחוב, עם השתיקה שלו.
אייל מסתכל אחריה, חדרו מתמלא ריקנות. הוא רצה לקרוא אחריה, אבל המילים נעלמו. רק עמד, ידיים בכיסים, ותהה אם עשה את הדבר הנכון.
בערב יוצאת נעמה להליכה קצרה. הרחוב שקט, פנסי רחוב מעניקים אור מבויש, באוויר ריח חריף של סתיו ולחות. היא הולכת בלי לדעת לאן, נותנת לרגליים להוביל.
פתאום היא צוחקת. צחוק קליל, משוחרר, כאילו פרץ מתוכה. היא עוצרת, מביטה על האור מרחוק, ומבינה: יהיו קשיים, אבל היא מוכנה להם. לא תצטרך להוכיח עוד את ערכה, לא תתנצל ולא תתאים את עצמה לשום ציפייה. היא חופשייה. וזה כל מה שחשוב.
