הקרבתי את האושר שלי כדי לרצות את הקרובים שלי – ובסוף הם היו הראשונים שפנו לי עורף. רגע האמת הגיע כשהבנתי: כל עוד ויתרתי על עצמי, הייתי חיונית. ברגע שביקשתי דאגה – הפכתי לנטל. היום בחרתי: להפסיק לחיות חיים שלא שייכים לי, רק כדי להיות נוחה לאחרים. לפעמים אובדן האנשים שלמענם הקרבת הכל הוא לא טרגדיה – אלא הדרך היחידה לשרוד.

הכל חייב להיות חצי-חצי: ככה חשבון משותף כמעט הרס את הזוגיות של דנה וקוסטה, עד שדנה הראתה מה באמת קורה כשמחשבים כל שקל

הכול חייב להיות שווה בשווה יעל, אנחנו צריכים לדבר על ההוצאות.

00

Antonia, bajo la lluvia y entre lágrimas, encontraba consuelo: nadie distingue el llanto cuando llueve. “La culpa es mía, llegué en mal momento, soy la invitada incómoda”, pensaba mientras reía recordando el chiste del yerno que pregunta a su suegra: “¿De verdad, mamá, ni siquiera tomas una taza de té?”. Hoy era ella la “mamá” del chiste: llorando y riendo a la vez, hasta llegar a casa, donde se quitó la ropa mojada, se tapó con una manta y dejó que el llanto la invadiera sin testigos, salvo por su pez dorado en la pecera. Nadie más la oía. Antonia siempre atrajo a los hombres, pero nunca funcionó con el padre de su hijo Nikita, alcohólico y celoso con todos, hasta con el vecino. Un día, tras un saludo cordial, su esposo la golpeó brutalmente delante del hijo, quien relató todo a los abuelos; el abuelo echó al yerno desde el cuarto piso, advirtiéndole que jamás volviera. Antonia, libre, jamás volvió a casarse. Prioridad: criar a Nikita. Hubo hombres que quisieron conquistarla, pero le bastaba con aprender del pasado. Tenía buena posición: experta en hostelería, trabajaba en un restaurante y ahorraba, primero para un piso, luego para la boda y el hogar de Nikita y la dulce Anastasia. Viviendo sola en su pequeño piso, ayudaba a los hijos, incluso ahorrando para un coche nuevo, aunque ella prefería no molestarles. Un día, sorprendida por una tormenta cerca de su casa, sin paraguas, decidió refugiarse con su nuera Anastasia para conversar como amigas, sólo pedir una taza de té. Pero Anastasia, fría en el recibidor, la despidió: “¿Vienes por algo? La lluvia ya terminó, puedes irte andando”. Así, Antonia volvió a salir bajo la lluvia, llorando, y al llegar a casa, soñó con su pez dorado gigante que le hablaba: “¿Llorando? ¡Qué tonta! Ni siquiera te ofrecen té, ahorras para su coche y ellos ni lo agradecen. Vive un poco por ti, vete al mar, date un respiro”. Al despertar, con el mensaje claro, tomó el dinero reservado para el coche y se fue de vacaciones al Mediterráneo. Volvió bronceada y feliz, y nadie lo supo; los hijos sólo la buscaban cuando necesitaban algo – dinero o niñera. Antonia dejó de evitar a los hombres, y se enamoró de un hombre muy especial: el director del restaurante. Todo encajó. Ahora compartían vida y trabajo juntos. Un día, Anastasia apareció reclamando: “Antonia, ¿por qué no vienes, no llamas? Nikita ha encontrado un coche…”, insinuaba. Pero Antonia, firme, le respondió: “¿Quieres algo, Anastasia?”. Entonces, el hombre asomó: “Toni, ¿tomamos té?”. “Por supuesto”, sonrió Antonia. “Invita a la visita”, insistió él. “No, Anastasia ya se va… Y el té no le apetece, ¿verdad, Anastasia?”. Antonia cerró la puerta y, guiñando a su pez, se rio: “¡Así es la vida!”

Antonina García caminaba bajo la lluvia por las calles

00

הקרבתי את האושר שלי כדי לרצות את הקרובים אליי – ובסוף הם היו הראשונים שהפנו לי גב.

הקרבתי את האושר שלי כדי לרצות את הקרובים אליי ובסוף

00

סליחה לא תבוא – האם אי פעם חשבת לנסות לאתר את אמא שלך? כשאלכס שאל את ויקה את השאלה הזו, היא פרצה את שגרת הערב שלה – בדיוק כשהניחה על שולחן המטבח ערימת מסמכים מהעבודה. השאלה טילטלה אותה: למה שתרצה למצוא את האישה שנטשה אותה בילדותה, ומעולם לא ניסתה לכפר על מעשיה? “ברור שלא,” ענתה ויקה בתקיפות, משתדלת לשמור על קור רוח, ולא הבינה בכלל למה אלכס חשב שיש לה עניין בגורל האם שמזמן מחקה מהחיים שלה. אבל אלכס, שגדל במשפחה שמרנית בישראל, לא הצליח להבין איך אפשר לנטוש קשר דם, ואמר שלדעתו לאמא תמיד שמורה פינה בלב – לא משנה מה קרה. אבל ויקה לא קיבלה את התפיסה הזו בכלל. עבור ויקה, מאז הרגע שבו הושארה חסרת אונים, לבושה מעיל דק וסנדלי גומי על ספסל בתחנת רכבת בנתניה, היחס לאמא הביולוגית שלה נחתם. הילדות שלה עברה בבית ילדים, ואת התשובות לשאלות הקשות קיבלה רק אצל מנהלת הפנימייה, גברת טליה שפירא – לא מהמשפחה שהייתה אמורה להגן עליה. שנים אחר כך, כשהיתה מתבגרת ועצמאית, העדיפה ויקה לשים חומה בין עברה הכואב להווה שלה. היא בחרה במשפחה שמצאה: טליה מנהלת הפנימייה, יעל המטפלת ובנות המשפחה המאמצת. אבל אלכס, מתוך רצון כן לעשות טוב, החליט מאחורי גבה לאתר את האם הביולוגית במאגר משרד הרווחה ולהפגיש ביניהן. הוא הזמין אותה למפגש בגן העצמאות שבתל אביב, ועמד נרגש ליד הספסל, ממתין שיוציא בכך את ויקה מהמחנק של עברה. המפגש נגמר במפח נפש עמוק: ויקה סירבה אפילו לשמוע, גירשה את שניהם – את אמה ואת ארוסה – מהחיים שלה, וביטלה בנחרצות את החתונה: “לא אסלח, לא לך ולא לה. המשפחה שלי היא רק מי שבחר להיות כאן באמת.” סליחה לא תבוא: סיפור על נטישה, בגידה ובחירה במשפחה שבחרת – מסע של ויקה מילדות בצל כאב אל עצמאות, כנגד כל מוסכמה חברתית שאמא סולחים לה תמיד.

סליחה לא תהיה חשבת אי פעם לנסות לאתר את אמא שלך?

00

ויתרתי על האושר שלי כדי לרצות את המשפחה – ובסוף דווקא הם היו הראשונים שהפנו לי גב כשהגעתי לדירה שלי כמעט בחצות, הדליקה אותי אותה מנורה ישנה בקורידור שאמא שלי תמיד מתעקשת להשאיר – “היא עוד עובדת.” הורדתי לאט את הנעליים והרגשתי שוב את הכובד בחזה שמחכה לי כל ערב. במטבח חיכתה לי פתק: “תחזרי אליי. דחוף.” אמא. בלי לשאוף ליותר מדי, פשוט התקשרתי. החיים שלי שוב חיכו בצד. “איפה היית עד עכשיו?” קולה של אמא, לא שואלת אם אני בסדר. “בעבודה.” “את יודעת שמחר את חייבת לבוא. אבא לא מרגיש טוב. ואחותך – שוב לא יכולה.” ברור שהיא לא יכולה. אחותי אף פעם לא יכולה. ואני תמיד יכולה. לפני שנים הציעו לי עבודה בעיר אחרת – שכר טוב, התחלה חדשה, אפשרות להיות משהו מעבר ל’הבת שאפשר לסמוך עליה’. אמא בכתה, אבא שתק, ואחותי אמרה: “את לא יכולה לחשוב קצת גם עלינו?” חשבתי. וויתרתי. אחר כך התחתנתי. לא כי הייתי מאוהבת – כולם אמרו שזה הזמן. בעלי היה “מתאים”, כמו שאמרו הקרובים. מתאים, אבל רחוק. לאט-לאט הפכנו לשותפים לדירה שמדברים רק על חשבונות וחובות. כשנפרדנו, אף אחד לא תמך בי. “אשמתך לבד,” אמרה אמא. “היית צריכה לוותר,” הוסיף אבא. בלעתי שוב. המהלומה האמיתית הגיעה כשחלה אצלי משבר בריאותי – התעלפויות, תשישות, כאבים שנשארים. הרופא אמר: להוריד הילוך, לדאוג לעצמי, לא לסחוב עליי הכול לבד. בערב שיתפתי בבית. “אז מחר לא תבואי?” אמא שלי שואלת. “לא יכולה. לא מרגישה טוב.” הייתה דממה. ואז הקול שלה התקרר: “טוב, אם גם את מתחילה לחשוב רק על עצמך…” אחר כך לא התקשרו ימים. ואחר כך שבועות. כשבסוף באתי אליהם, אחותי פתחה את הדלת בחיוך לא בטוח: “לא ידענו אם תבואי בכלל.” נכנסתי והרגשתי שאני אורחת. לא חלק, לא משענת – בסך הכול מישהי שהעזה לא להיות זמינה. שם הבנתי: כל עוד ויתרתי על עצמי, הייתי נחוצה. כשביקשתי התחשבות, נעשיתי לנטל. יצאתי מהבית ההוא בלי טריקות דלת, בלי דמעות – רק עם החלטה: אני לא אחיה יותר חיים שלא שייכים לי רק כדי להתאים לאחרים. לפעמים לאבד את מי שעליהם הקרבת את עצמך זה לא אסון – לפעמים זה הדרך היחידה לשרוד.

הקרבתי את האושר שלי כדי לרצות את הקרובים אליי ובסופו

00

בין אמא שלי לאשתי בחרתי בשתיקה – והיא הפכה לטעות הכי גדולה שלי לא עמדתי בצד של אף אחת. לפחות כך חשבתי. כשאמא שלי התחילה להעביר ביקורת על אשתי – בהתחלה כאילו בצחוק, אחר כך כבר בגלוי – שתקתי. חייכתי במבוכה. שיניתי נושא. אמרתי לעצמי שעדיף לא להחריף את העניינים. “זו פשוט היא,” ניסיתי להסביר לאשתי. “אל תיקחי ללב כל כך,” אמרתי לאמא שלי. שתיהן הנהנו. שתיהן הלכו לא מרוצות. השתיקה שלי נראתה לי כמו פשרה. כמו היגיון. כמו גבריות. האמנתי שאם לא אבחר צד, המתיחות תחלוף מאליה. אבל היא לא נרגעה. אמא שלי התחילה להגיע בלי להודיע. לסדר “יותר טוב”. לתת עצות שלא ביקשו ממנה. אשתי נסגרה. חייכה פחות. דיברה פחות. “תגיד משהו,” לחשה לי פעם כשאמא שלי יצאה. “אני לא רוצה לריב,” עניתי. האמת? פחדתי. לא לפגוע באמא שלי. לא להיראות כפוי טובה. לא לבחור. וכשהמשכתי לשתוק, הן התחילו לדבר במקומי. אמא שלי ראתה בשתיקה שלי הסכמה. אשתי – בגידה. יום אחד חזרתי מאוחר. הדירה הייתה שקטה, שקט מדי. התיק של אשתי לא היה שם. בארון היה מקום ריק. על השולחן חיכתה לי פתקית. “לא רציתי לגרום לך לבחור. בגלל זה אני הולכת.” התקשרתי. לא ענתה. שלחתי הודעה. אין תשובה. הלכתי לאמא שלי. “היא עושה עניין מכלום,” אמרה. “אני רק רציתי בשבילך את הכי טוב.” בפעם הראשונה, לא האמנתי לה עד הסוף. ישבתי ברכב ולא הדלקתי אותו הרבה זמן. ההבנה הגיעה לאט וכואב. לא שמרתי על השלום. הרסתי אותו. כי שתיקה היא לא נייטרלית. היא תמיד בוחרת צד. אבל אף פעם לא את הצד של האהבה. עכשיו הבית שקט. באמת שקט. בלי ריבים. בלי מתיחות. בלעדיה. ורק עכשיו אני מבין: לפעמים הטעות הכי גדולה היא לא מה שאמרת… אלא מה שלא העזת לומר. ואתה? מאמין ששקט מציל… או סתם דוחה את האובדן?

בין אמא שלי לאשתי בחרתי בשתיקה וזאת נהפכה לטעות הכי

011

Me convertí en la sirvienta de la familia: Cuando Alina anunció que iba a casarse, su hijo y nuera se quedaron en shock y no supieron cómo reaccionar. – ¿Estás segura de que quieres cambiar radicalmente tu vida a esta edad? – preguntó Catalina, mirando a su marido. – Mamá, ¿de verdad hacen falta decisiones tan drásticas? – se ponía nervioso Rubén. – Entiendo que llevas muchos años sola y dedicaste tu vida a criarme, pero ahora casarte parece un disparate. – Sois jóvenes, por eso pensáis así – le contestó tranquila Alina. – Tengo sesenta y tres años, y nadie sabe cuánto tiempo queda. Pero tengo todo el derecho a vivir lo que me queda junto a la persona que amo. – Entonces, no te precipites con la boda – intentaba hacerla entrar en razón Rubén. – Solo conoces a Julio desde hace unos meses y ya quieres cambiarlo todo. – A nuestra edad hay que aprovechar el tiempo y no hay que desaprovechar las oportunidades – razonaba Alina. – Además, ¿qué más necesito saber? Es dos años mayor que yo, vive con su hija y su familia en un piso de tres habitaciones, cobra buena pensión y tiene una casa en el campo. – ¿Y dónde vais a vivir? – no entendía Rubén. – Vivimos juntos y no hay sitio para una persona más aquí. – No os preocupéis, Julio no pretende ocupar nuestro espacio, así que yo me iré a vivir con él – explicaba Alina. – Su piso es grande, ya me llevo bien con su hija y su familia, todos son adultos, así que no habrá problemas de convivencia. Rubén se preocupaba, y Catalina intentaba convencerle de que aceptara la decisión de su madre. – Quizás solo somos unos egoístas – reflexionaba ella. – Claro que es cómodo que tu madre nos ayude y cuide a Clara a menudo, pero tiene todo el derecho de rehacer su vida. Si le ha salido la oportunidad, no deberíamos impedirlo. – Si solo vivieran juntos, pero ¿casarse? – seguía sin entender Rubén. – Ya solo nos faltaba verla de novia con vestido blanco y organizar una boda con juegos. – Son personas a la antigua, quizá les da seguridad y tranquilidad hacerlo así – intentaba justificar Catalina. Finalmente, Alina se casó con Julio, con quien se conoció por casualidad en la calle, y pronto se mudó a su piso. Al principio todo era normal: la familia la aceptó, el esposo no la maltrataba y Alina creyó que por fin tenía derecho a ser feliz. Solo que pronto empezaron a aparecer los primeros roces de la convivencia. – ¿Podrías preparar un asado para cenar? – se interesaba Inés. – Yo lo haría, pero el trabajo me tiene ocupada, y tú tienes más tiempo libre. Alina captó el mensaje y se encargó de cocinar y, de paso, hacer la compra, limpiar la casa, lavar la ropa e incluso ir a la casa del campo. – Desde que estamos casados, la finca es terreno común – decía Julio. – Mi hija y su marido trabajan y solo nosotros podemos encargarnos. Alina no discutía, le gustaba formar parte de una familia amplia y unida. Su primer marido no le había dado esa felicidad: era vago y astuto, y luego la abandonó cuando Rubén tenía diez años. Nadie supo nada de él después. Veinte años más tarde, todo parecía por fin correcto: las tareas no le pesaban, y el cansancio no le irritaba. – Mamá, ¿de verdad puedes trabajar en la finca? – intentaba opinar Rubén. – Después de cada viaje te sube la tensión, ¿te merece la pena? – Claro que sí, me gusta hacerlo y disfrutamos juntos – razonaba Alina. – Este año cultivaremos muchísimo y habrá para todos, os daremos también. Pero Rubén tenía dudas porque, después de varios meses, nadie los invitó nunca a pasar por casa, ni siquiera para conocerlos. Ellos sí invitaron a Julio, pero siempre estaba ocupado o cansado. Dejaron de insistir, aceptando que la nueva familia no tenía mucho interés en mantener la relación. Lo único que querían era saber que su madre era feliz. Al principio así fue, las tareas le provocaban alegría, pero cada vez eran más y eso empezaba a preocuparle. En la finca, Julio solía quejarse de dolor de espalda o de corazón y Alina sola recogía ramas, barría hojas y sacaba basura. – ¿Otra vez sopa? – se quejaba Antonio, el yerno de Julio. – Ayer ya la comimos, pensaba que hoy tocaba otra cosa. – No me ha dado tiempo a cocinar nada más, y tampoco pude ir a comprar – pedía disculpas Alina. – He estado lavando cortinas todo el día y me he tenido que tumbar a descansar. – Lo entiendo, pero no me gusta la sopa – apartaba el plato el yerno. – Mañana Alinita nos hará un banquete – respondía Julio. Y en efecto, al día siguiente Alina pasaba todo el día cocinando, y luego lo recogían todo en un suspiro. Después de cenar, tocaba limpiar la cocina y, así, día tras día. Ahora la hija y el yerno se quejaban por cualquier cosa, y Julio se ponía siempre de su parte y la hacía a ella responsable. – Pero yo también me canso y no entiendo por qué tengo que hacer todo sola – se quejó ella tras uno de aquellos episodios. – Eres mi esposa, debes encargarte del orden en la casa – le recordaba Julio. – Como esposa, tengo derechos además de deberes – decía Alina llorando. Después se calmaba y seguía intentando agradar y mantener la paz en casa. Pero un día no aguantó más. Ese día Inés y su marido iban de visita con amigos y quisieron dejar a su hija con Alina. – Que la niña se quede con el abuelo, o que vaya con vosotros, porque yo hoy tengo que visitar a mi nieta – explicó la mujer. – ¿Por qué todos debemos adaptarnos a ti? – protestó Inés enfadada. – No tenéis por qué, pero tampoco os debo nada – les recordó Alina. – Hoy es el cumpleaños de mi nieta y os lo avisé el martes. Nadie ha hecho caso y ahora quieren tenerme atada aquí. – No es justo, de verdad – se enfadó Julio. – Ahora Inés se queda sin plan y tu nieta es muy pequeña, puedes felicitarla mañana. – No pasa nada si vamos ahora los tres a visitar a mis hijos, o tú te quedas con tu nieta – insistió Alina. – Yo sabía que esta boda no iba a traer nada bueno – apuntó Inés. – Cocina normal, no mantiene la casa limpia y solo piensa en sí misma. – ¿De verdad piensas eso después de todo lo que he hecho aquí estos meses? – preguntó Alina a Julio. – ¿Buscabas una esposa o una criada para todos vuestros caprichos? – Ahora me estás culpando sin razón – se defendía Julio. – No busques problemas donde no los hay. – Solo quiero una respuesta clara – insistía la mujer. – Si hablas así, haz lo que quieras, pero aquí eso no se permite – sentenció Julio. – Pues entonces, me despido – dijo Alina y fue a recoger sus cosas. – ¿Me aceptáis de vuelta, aunque mi aventura fallara? – les dijo arrastrando su maleta y el regalo para su nieta. – Me casé, vuelvo, no preguntéis nada, solo decidme: ¿me aceptáis, sí o no? – Por supuesto – corrieron a abrazarla Rubén y Catalina. – Tu habitación te espera y nos alegra verte de vuelta. – ¿De verdad es por alegría? – quiso Alina asegurarse. – ¿Por qué si no uno se alegra de que vuelva la familia? – respondía Catalina. En ese momento, Alina supo que ahí no sería la sirvienta. Claro que ayudaba en la casa y a cuidar a su nieta, pero su hijo y nuera nunca abusaron de ella, ni se aprovecharon. Con ellos era madre, abuela, suegra, miembro de la familia y no la criada. Alina volvió a su hogar, pidió el divorcio y procuró no recordar nunca más lo vivido.

Me convertí en criada Diario de Ángela Pérez Cuando

00

בין אמא שלי לאשתי בחרתי בשתיקה – וזו הפכה להיות הטעות הכי גדולה שלי לא עמדתי לצד אף אחת, או לפחות כך חשבתי. כשאמא שלי התחילה לבקר את אשתי – בהתחלה בצחוק, אחר כך בגלוי – שתקתי. חייכתי במבוכה. שיניתי נושא, ואמרתי לעצמי שעדיף לא להדליק אש. “אמא שלי פשוט כזאת,” הסברתי לאשתי. “אל תקחי ללב,” אמרתי לאמא שלי. שתיהן הנהנו, ושתיהן יצאו לא מרוצות. השתיקה נראתה לי כמו פשרה, כמו בגרות, כמו גבריות. האמנתי שאם לא אבחר צד, המתח יחלוף לבד. רק שהוא לא נרגע. אמא שלי התחילה להפתיע בביקורים, לסדר “יותר טוב”, לתת עצות שלא ביקשו ממנה. אשתי נסגרה. חייכה פחות. דיברה פחות. “תגיד משהו,” לחשה לי פעם אחת אחרי שהיא הלכה. “אני לא רוצה לריב,” עניתי, אבל בפנים פחדתי. פחדתי לפגוע באמא. פחדתי להיראות כפוי טובה. פחדתי לבחור צד. ודרך השתיקה, שתיהן התחילו לדבר בשבילי. אמא שלי ראתה בהשתיקה שלי הסכמה. אשתי – בגידה. לילה אחד חזרתי מאוחר מהעבודה. הדירה הייתה שקטה להפליא. התיק של אשתי לא היה במקום. בארון היה חלל ריק. הייתה פתק על השולחן: “תמיד רציתי שלא תצטרך לבחור. בגלל זה אני עוזבת.” התקשרתי אליה – לא ענתה. שלחתי הודעות – לא חזרה. נסעתי לאמא שלי. ” היא מגזימה,” אמרה, “רציתי רק את הכי טוב עבורך.” לראשונה לא האמנתי לה לגמרי. ישבתי באוטו, ולא התנעתי זמן ארוך. ההבנה ירדה לאט וכואב. לא שמרתי על השקט. הרסתי אותו. כי שתיקה היא אף פעם לא ניטרלית – היא תמיד בוחרת צד. רק שלעולם לא את הצד של האהבה. עכשיו הדירה שקטה באמת. בלי מריבות. בלי מתח. אבל גם בלי אשתי. ורק עכשיו אני מבין שלפעמים, הטעות הגדולה ביותר היא לא במה שאתה אומר – אלא במה שאתה בולע. האם גם אתה חושב ששקט מציל… או רק דוחה את האובדן?

בין אימא שלי לאשתי בחרתי בשתיקה וזאת הפכה לטעות הכי

04