בין אמא שלי לאשתי בחרתי בשתיקה – וזו הפכה להיות הטעות הכי גדולה שלי לא עמדתי לצד אף אחת, או לפחות כך חשבתי. כשאמא שלי התחילה לבקר את אשתי – בהתחלה בצחוק, אחר כך בגלוי – שתקתי. חייכתי במבוכה. שיניתי נושא, ואמרתי לעצמי שעדיף לא להדליק אש. “אמא שלי פשוט כזאת,” הסברתי לאשתי. “אל תקחי ללב,” אמרתי לאמא שלי. שתיהן הנהנו, ושתיהן יצאו לא מרוצות. השתיקה נראתה לי כמו פשרה, כמו בגרות, כמו גבריות. האמנתי שאם לא אבחר צד, המתח יחלוף לבד. רק שהוא לא נרגע. אמא שלי התחילה להפתיע בביקורים, לסדר “יותר טוב”, לתת עצות שלא ביקשו ממנה. אשתי נסגרה. חייכה פחות. דיברה פחות. “תגיד משהו,” לחשה לי פעם אחת אחרי שהיא הלכה. “אני לא רוצה לריב,” עניתי, אבל בפנים פחדתי. פחדתי לפגוע באמא. פחדתי להיראות כפוי טובה. פחדתי לבחור צד. ודרך השתיקה, שתיהן התחילו לדבר בשבילי. אמא שלי ראתה בהשתיקה שלי הסכמה. אשתי – בגידה. לילה אחד חזרתי מאוחר מהעבודה. הדירה הייתה שקטה להפליא. התיק של אשתי לא היה במקום. בארון היה חלל ריק. הייתה פתק על השולחן: “תמיד רציתי שלא תצטרך לבחור. בגלל זה אני עוזבת.” התקשרתי אליה – לא ענתה. שלחתי הודעות – לא חזרה. נסעתי לאמא שלי. ” היא מגזימה,” אמרה, “רציתי רק את הכי טוב עבורך.” לראשונה לא האמנתי לה לגמרי. ישבתי באוטו, ולא התנעתי זמן ארוך. ההבנה ירדה לאט וכואב. לא שמרתי על השקט. הרסתי אותו. כי שתיקה היא אף פעם לא ניטרלית – היא תמיד בוחרת צד. רק שלעולם לא את הצד של האהבה. עכשיו הדירה שקטה באמת. בלי מריבות. בלי מתח. אבל גם בלי אשתי. ורק עכשיו אני מבין שלפעמים, הטעות הגדולה ביותר היא לא במה שאתה אומר – אלא במה שאתה בולע. האם גם אתה חושב ששקט מציל… או רק דוחה את האובדן?

ויתרתי על האושר שלי כדי לרצות את המשפחה – ובסוף דווקא הם היו הראשונים שהפנו לי גב כשהגעתי לדירה שלי כמעט בחצות, הדליקה אותי אותה מנורה ישנה בקורידור שאמא שלי תמיד מתעקשת להשאיר – “היא עוד עובדת.” הורדתי לאט את הנעליים והרגשתי שוב את הכובד בחזה שמחכה לי כל ערב. במטבח חיכתה לי פתק: “תחזרי אליי. דחוף.” אמא. בלי לשאוף ליותר מדי, פשוט התקשרתי. החיים שלי שוב חיכו בצד. “איפה היית עד עכשיו?” קולה של אמא, לא שואלת אם אני בסדר. “בעבודה.” “את יודעת שמחר את חייבת לבוא. אבא לא מרגיש טוב. ואחותך – שוב לא יכולה.” ברור שהיא לא יכולה. אחותי אף פעם לא יכולה. ואני תמיד יכולה. לפני שנים הציעו לי עבודה בעיר אחרת – שכר טוב, התחלה חדשה, אפשרות להיות משהו מעבר ל’הבת שאפשר לסמוך עליה’. אמא בכתה, אבא שתק, ואחותי אמרה: “את לא יכולה לחשוב קצת גם עלינו?” חשבתי. וויתרתי. אחר כך התחתנתי. לא כי הייתי מאוהבת – כולם אמרו שזה הזמן. בעלי היה “מתאים”, כמו שאמרו הקרובים. מתאים, אבל רחוק. לאט-לאט הפכנו לשותפים לדירה שמדברים רק על חשבונות וחובות. כשנפרדנו, אף אחד לא תמך בי. “אשמתך לבד,” אמרה אמא. “היית צריכה לוותר,” הוסיף אבא. בלעתי שוב. המהלומה האמיתית הגיעה כשחלה אצלי משבר בריאותי – התעלפויות, תשישות, כאבים שנשארים. הרופא אמר: להוריד הילוך, לדאוג לעצמי, לא לסחוב עליי הכול לבד. בערב שיתפתי בבית. “אז מחר לא תבואי?” אמא שלי שואלת. “לא יכולה. לא מרגישה טוב.” הייתה דממה. ואז הקול שלה התקרר: “טוב, אם גם את מתחילה לחשוב רק על עצמך…” אחר כך לא התקשרו ימים. ואחר כך שבועות. כשבסוף באתי אליהם, אחותי פתחה את הדלת בחיוך לא בטוח: “לא ידענו אם תבואי בכלל.” נכנסתי והרגשתי שאני אורחת. לא חלק, לא משענת – בסך הכול מישהי שהעזה לא להיות זמינה. שם הבנתי: כל עוד ויתרתי על עצמי, הייתי נחוצה. כשביקשתי התחשבות, נעשיתי לנטל. יצאתי מהבית ההוא בלי טריקות דלת, בלי דמעות – רק עם החלטה: אני לא אחיה יותר חיים שלא שייכים לי רק כדי להתאים לאחרים. לפעמים לאבד את מי שעליהם הקרבת את עצמך זה לא אסון – לפעמים זה הדרך היחידה לשרוד.

הקרבתי את האושר שלי כדי לרצות את הקרובים אליי ובסופו

00

הקרבתי את האושר שלי כדי לרצות את הקרובים שלי – ובסוף הם היו הראשונים שפנו לי עורף. רגע האמת הגיע כשהבנתי: כל עוד ויתרתי על עצמי, הייתי חיונית. ברגע שביקשתי דאגה – הפכתי לנטל. היום בחרתי: להפסיק לחיות חיים שלא שייכים לי, רק כדי להיות נוחה לאחרים. לפעמים אובדן האנשים שלמענם הקרבת הכל הוא לא טרגדיה – אלא הדרך היחידה לשרוד.

הקרבתי את האושר שלי שוב ושוב כדי לרצות את המשפחה שלי

02

בין אמא שלי לאשתי בחרתי בשתיקה – והיא הפכה לטעות הכי גדולה שלי לא עמדתי בצד של אף אחת. לפחות כך חשבתי. כשאמא שלי התחילה להעביר ביקורת על אשתי – בהתחלה כאילו בצחוק, אחר כך כבר בגלוי – שתקתי. חייכתי במבוכה. שיניתי נושא. אמרתי לעצמי שעדיף לא להחריף את העניינים. “זו פשוט היא,” ניסיתי להסביר לאשתי. “אל תיקחי ללב כל כך,” אמרתי לאמא שלי. שתיהן הנהנו. שתיהן הלכו לא מרוצות. השתיקה שלי נראתה לי כמו פשרה. כמו היגיון. כמו גבריות. האמנתי שאם לא אבחר צד, המתיחות תחלוף מאליה. אבל היא לא נרגעה. אמא שלי התחילה להגיע בלי להודיע. לסדר “יותר טוב”. לתת עצות שלא ביקשו ממנה. אשתי נסגרה. חייכה פחות. דיברה פחות. “תגיד משהו,” לחשה לי פעם כשאמא שלי יצאה. “אני לא רוצה לריב,” עניתי. האמת? פחדתי. לא לפגוע באמא שלי. לא להיראות כפוי טובה. לא לבחור. וכשהמשכתי לשתוק, הן התחילו לדבר במקומי. אמא שלי ראתה בשתיקה שלי הסכמה. אשתי – בגידה. יום אחד חזרתי מאוחר. הדירה הייתה שקטה, שקט מדי. התיק של אשתי לא היה שם. בארון היה מקום ריק. על השולחן חיכתה לי פתקית. “לא רציתי לגרום לך לבחור. בגלל זה אני הולכת.” התקשרתי. לא ענתה. שלחתי הודעה. אין תשובה. הלכתי לאמא שלי. “היא עושה עניין מכלום,” אמרה. “אני רק רציתי בשבילך את הכי טוב.” בפעם הראשונה, לא האמנתי לה עד הסוף. ישבתי ברכב ולא הדלקתי אותו הרבה זמן. ההבנה הגיעה לאט וכואב. לא שמרתי על השלום. הרסתי אותו. כי שתיקה היא לא נייטרלית. היא תמיד בוחרת צד. אבל אף פעם לא את הצד של האהבה. עכשיו הבית שקט. באמת שקט. בלי ריבים. בלי מתיחות. בלעדיה. ורק עכשיו אני מבין: לפעמים הטעות הכי גדולה היא לא מה שאמרת… אלא מה שלא העזת לומר. ואתה? מאמין ששקט מציל… או סתם דוחה את האובדן?

בין אמא שלי לאשתי בחרתי בשתיקה וזאת נהפכה לטעות הכי

04

Me convertí en la sirvienta de la familia: Cuando Alina anunció que iba a casarse, su hijo y nuera se quedaron en shock y no supieron cómo reaccionar. – ¿Estás segura de que quieres cambiar radicalmente tu vida a esta edad? – preguntó Catalina, mirando a su marido. – Mamá, ¿de verdad hacen falta decisiones tan drásticas? – se ponía nervioso Rubén. – Entiendo que llevas muchos años sola y dedicaste tu vida a criarme, pero ahora casarte parece un disparate. – Sois jóvenes, por eso pensáis así – le contestó tranquila Alina. – Tengo sesenta y tres años, y nadie sabe cuánto tiempo queda. Pero tengo todo el derecho a vivir lo que me queda junto a la persona que amo. – Entonces, no te precipites con la boda – intentaba hacerla entrar en razón Rubén. – Solo conoces a Julio desde hace unos meses y ya quieres cambiarlo todo. – A nuestra edad hay que aprovechar el tiempo y no hay que desaprovechar las oportunidades – razonaba Alina. – Además, ¿qué más necesito saber? Es dos años mayor que yo, vive con su hija y su familia en un piso de tres habitaciones, cobra buena pensión y tiene una casa en el campo. – ¿Y dónde vais a vivir? – no entendía Rubén. – Vivimos juntos y no hay sitio para una persona más aquí. – No os preocupéis, Julio no pretende ocupar nuestro espacio, así que yo me iré a vivir con él – explicaba Alina. – Su piso es grande, ya me llevo bien con su hija y su familia, todos son adultos, así que no habrá problemas de convivencia. Rubén se preocupaba, y Catalina intentaba convencerle de que aceptara la decisión de su madre. – Quizás solo somos unos egoístas – reflexionaba ella. – Claro que es cómodo que tu madre nos ayude y cuide a Clara a menudo, pero tiene todo el derecho de rehacer su vida. Si le ha salido la oportunidad, no deberíamos impedirlo. – Si solo vivieran juntos, pero ¿casarse? – seguía sin entender Rubén. – Ya solo nos faltaba verla de novia con vestido blanco y organizar una boda con juegos. – Son personas a la antigua, quizá les da seguridad y tranquilidad hacerlo así – intentaba justificar Catalina. Finalmente, Alina se casó con Julio, con quien se conoció por casualidad en la calle, y pronto se mudó a su piso. Al principio todo era normal: la familia la aceptó, el esposo no la maltrataba y Alina creyó que por fin tenía derecho a ser feliz. Solo que pronto empezaron a aparecer los primeros roces de la convivencia. – ¿Podrías preparar un asado para cenar? – se interesaba Inés. – Yo lo haría, pero el trabajo me tiene ocupada, y tú tienes más tiempo libre. Alina captó el mensaje y se encargó de cocinar y, de paso, hacer la compra, limpiar la casa, lavar la ropa e incluso ir a la casa del campo. – Desde que estamos casados, la finca es terreno común – decía Julio. – Mi hija y su marido trabajan y solo nosotros podemos encargarnos. Alina no discutía, le gustaba formar parte de una familia amplia y unida. Su primer marido no le había dado esa felicidad: era vago y astuto, y luego la abandonó cuando Rubén tenía diez años. Nadie supo nada de él después. Veinte años más tarde, todo parecía por fin correcto: las tareas no le pesaban, y el cansancio no le irritaba. – Mamá, ¿de verdad puedes trabajar en la finca? – intentaba opinar Rubén. – Después de cada viaje te sube la tensión, ¿te merece la pena? – Claro que sí, me gusta hacerlo y disfrutamos juntos – razonaba Alina. – Este año cultivaremos muchísimo y habrá para todos, os daremos también. Pero Rubén tenía dudas porque, después de varios meses, nadie los invitó nunca a pasar por casa, ni siquiera para conocerlos. Ellos sí invitaron a Julio, pero siempre estaba ocupado o cansado. Dejaron de insistir, aceptando que la nueva familia no tenía mucho interés en mantener la relación. Lo único que querían era saber que su madre era feliz. Al principio así fue, las tareas le provocaban alegría, pero cada vez eran más y eso empezaba a preocuparle. En la finca, Julio solía quejarse de dolor de espalda o de corazón y Alina sola recogía ramas, barría hojas y sacaba basura. – ¿Otra vez sopa? – se quejaba Antonio, el yerno de Julio. – Ayer ya la comimos, pensaba que hoy tocaba otra cosa. – No me ha dado tiempo a cocinar nada más, y tampoco pude ir a comprar – pedía disculpas Alina. – He estado lavando cortinas todo el día y me he tenido que tumbar a descansar. – Lo entiendo, pero no me gusta la sopa – apartaba el plato el yerno. – Mañana Alinita nos hará un banquete – respondía Julio. Y en efecto, al día siguiente Alina pasaba todo el día cocinando, y luego lo recogían todo en un suspiro. Después de cenar, tocaba limpiar la cocina y, así, día tras día. Ahora la hija y el yerno se quejaban por cualquier cosa, y Julio se ponía siempre de su parte y la hacía a ella responsable. – Pero yo también me canso y no entiendo por qué tengo que hacer todo sola – se quejó ella tras uno de aquellos episodios. – Eres mi esposa, debes encargarte del orden en la casa – le recordaba Julio. – Como esposa, tengo derechos además de deberes – decía Alina llorando. Después se calmaba y seguía intentando agradar y mantener la paz en casa. Pero un día no aguantó más. Ese día Inés y su marido iban de visita con amigos y quisieron dejar a su hija con Alina. – Que la niña se quede con el abuelo, o que vaya con vosotros, porque yo hoy tengo que visitar a mi nieta – explicó la mujer. – ¿Por qué todos debemos adaptarnos a ti? – protestó Inés enfadada. – No tenéis por qué, pero tampoco os debo nada – les recordó Alina. – Hoy es el cumpleaños de mi nieta y os lo avisé el martes. Nadie ha hecho caso y ahora quieren tenerme atada aquí. – No es justo, de verdad – se enfadó Julio. – Ahora Inés se queda sin plan y tu nieta es muy pequeña, puedes felicitarla mañana. – No pasa nada si vamos ahora los tres a visitar a mis hijos, o tú te quedas con tu nieta – insistió Alina. – Yo sabía que esta boda no iba a traer nada bueno – apuntó Inés. – Cocina normal, no mantiene la casa limpia y solo piensa en sí misma. – ¿De verdad piensas eso después de todo lo que he hecho aquí estos meses? – preguntó Alina a Julio. – ¿Buscabas una esposa o una criada para todos vuestros caprichos? – Ahora me estás culpando sin razón – se defendía Julio. – No busques problemas donde no los hay. – Solo quiero una respuesta clara – insistía la mujer. – Si hablas así, haz lo que quieras, pero aquí eso no se permite – sentenció Julio. – Pues entonces, me despido – dijo Alina y fue a recoger sus cosas. – ¿Me aceptáis de vuelta, aunque mi aventura fallara? – les dijo arrastrando su maleta y el regalo para su nieta. – Me casé, vuelvo, no preguntéis nada, solo decidme: ¿me aceptáis, sí o no? – Por supuesto – corrieron a abrazarla Rubén y Catalina. – Tu habitación te espera y nos alegra verte de vuelta. – ¿De verdad es por alegría? – quiso Alina asegurarse. – ¿Por qué si no uno se alegra de que vuelva la familia? – respondía Catalina. En ese momento, Alina supo que ahí no sería la sirvienta. Claro que ayudaba en la casa y a cuidar a su nieta, pero su hijo y nuera nunca abusaron de ella, ni se aprovecharon. Con ellos era madre, abuela, suegra, miembro de la familia y no la criada. Alina volvió a su hogar, pidió el divorcio y procuró no recordar nunca más lo vivido.

Me convertí en criada Diario de Ángela Pérez Cuando

00

הבן האמיתי – לֵן, את לא מבינה! אני ומָטֵיי מחליטים לטוס שוב לטורקיה בשנה הבאה! – החיוך של ארתור, אבא החורג, האיר את פניו – הוא אומר שחייבים את אותו מלון שמשקיף לים. מה אני אעשה, זה הבן האמיתי שלי… איך שהוא הדגיש בלי לשים לב – שזה “הבן האמיתי”. – אני שמחה בשבילכם, – ענתה לֵנה, תוך שהיא נזכרת כמה טוב היה עד שמָטֵיי הופיע בחייהם – הבן האמיתי… ותמיד אמרת לי שאנחנו משפחה. שאין הבדל בין בן אמיתי למאומץ. כך אמר. שהיא הבת שלו, ולא משנה מה. – שוב את עם זה… מה פתאום, לֵן! את הבת שלי, אין על מה לדבר! את יודעת שאני אוהב אותך כאילו היית שלי. אבל מָטֵיי… הוא אפילו לא שם לב שאישר את דבריה. – מָטֵיי הוא בן. ואני כנראה רק מכרה. – לֵן, מה פתאום? את בשבילי כמו בת אמיתית! – כמו בת… פעם לקחת אותי לים? בכל חמש-עשרה השנים האחרונות שאתה קורא לעצמך אבא שלי? לא. ארתור תמיד חזר ואמר שאין שום הבדל בינה לבין מָטֵיי, אבל לֵנה, כששמעה כמה ארתור עושה למען הבן, ידעה – יש הבדל עצום. – לא הסתדר, לֵן. את יודעת שבעבר לא היה פשוט עם כסף. את הרי בוגרת, יודעת כמה עולות שבועיים במלון חמישה כוכבים… יקר. – אני מבינה, – הנהנה לֵנה – הוצאות. יקר לקחת אותי לשם. אבל בשביל מָטֵיי, שגילית עליו רק לפני חצי שנה, אתה כבר מתכנן לקחת משכנתא כדי “שתהיה לו דירה להביא את אשתו”. זה, אני מניחה, לא הוצאה רצינית כשמדובר בבן אמיתי? – אני לא לוקח שום דירה. מי אמר לך? – אנשים טובים. – תמסרי לאותם אנשים שלא יפיצו שמועות. לֵנה חייכה חיוך קטן. – באמת לא לוקח? – בטח שלא. אה, דרך אגב! תנחשי לאן יוצאים בשבת? – ומיד ענה בעצמו – קארטינג! במכללה הוא אפילו השתתף בתחרויות, ואני – ככה, בשביל הכיף. – קארטינג, – חזרה לֵנה, – נשמע מגניב. – ועוד איך! – אפשר להצטרף אליכם? – המילים יצאו לפני שחשבה. ארתור, שלא רצה שתבוא, גמגם: – אממ… לֵן… משעמם לך שם. באמת. זה… כזה של גברים. אני ומָטֵיי נדבר על העניינים שלנו, של אבא ובן. כמה זה כאב… – זאת אומרת… לך זה יכול לעניין, ולי – לא? – לא בדיוק… – ארתור התפתל – אנחנו מנסים להשלים שנים שהלכו לאיבוד. פשוט רוצים ללכת שנינו. תביני? הבנת. ה”תביני” הזה היה הפזמון הכי משפיל לאחרונה. צריך להבין שאת המאומצת, והוא – האמיתי. שאת נשארת להשקיף מבחוץ. מָטֵיי באמת היה בחור מוצלח. גדל בלי אבא, אמא שלא רצתה לספר לארתור על הילד, ובכל זאת הצליח יפה – חכם, יפה, טוב לב. – אבא, עזרתי פה בכלבייה, תיקנתי כלובים. – אבא, יש לי תואר ראשון בהצטיינות. – אבא, תיקנתי לך את הטלפון! הוא לא רק הבן. הוא היה הבן המושלם. באותו ערב, אחרי שארתור נפרד ובילה זמן קצר אצל לֵנה, היא התכרבלה במיטה ובחנה תמונות ישנות… חתונה של ארתור ואמא שלה (שנפטרה לפני חמש שנים, והשאירה אותם לבד). הנה הם בצימר… הנה לֵנה בסיום הלימודים… לא יהיה יותר כמו שפעם. *** – לֵן, לא ישנה? צריך להתייעץ – ארתור הגיע אליה כבר בשמונה בבוקר. – מה בוער? לֵנה סידרה את השיער והפעילה את מכונת הקפה. – בקשר לדירה של מָטֵיי. – אז זה נכון? – נשפה. – סליחה, אבל כן… נכון. – ושיקרת לי. – לא רציתי להעציב אותך. אבל אני צריך עצה! לדעתי כדאי למהר. הוא בטח יתחתן מתישהו. כשהוא צעיר, צריך שיהיה לו קן משלו. אחרת תראי איך אני הסתדרתי… – אז תיקח משכנתא, – לחשה לֵנה שלא רצתה לדבר על הדירה של מָטֵיי. נוח לו, המָטֵיי הזה! – כן, אני יודע. אבל את מכירה את ההיסטוריה שלי עם הבנקים… מָטֵיי צריך עזרה. מגיע לו שאבא שלא היה לו, יקנה דירה. – לאן אתה חותר? – תעזרי לי? בבקשה? – במה? – אסביר. יש לי שני מיליון שקל. זה מספיק להון עצמי. אבל הבנק לא יאשר לי משכנתא. לך יאשרו, את נקייה. נעביר על שמך, את תיקחי את ההלוואה. אני משלם. ברור מאליו. הסיפור ש”אין הבדל” קרס סופית. יש הבדל. לא מעלים את מָטֵיי לקרבן. – אז מָטֵיי מקבל דירה, ואני חוב? ככה זה יוצא? ארתור הניד ראש בהעלבה, כאילו היא זו שהציעה. – מה את אומרת! אני משלם… אף אחד לא מבקש שתשלמי. רק צריך מישהו שיחתום. תחשבי על זה… – אתה יודע, ארתור, לא על זה אני חושבת. אני חושבת על זה שאתה כבר לא רואה בי בת. יש לך עכשיו בן. שאתה מכיר חצי שנה, ואני – חמש-עשרה שנה, אבל מבחינתך זה לא חשוב, רק שהוא הבן האמיתי. – לא נכון! – התפרץ – אוהב אתכן אותו דבר! – לא. לא אותו דבר. – לֵן, זה לא הוגן! הוא הרי בן אמיתי… סוף. היא כבר לא הייתה בת שלו. רק סוג של נוחה, מוסכמת, עד שהגיע האמיתי. – ברור, – ניסתה לנה להיות אדיבה, – לא יכולה, ארתור. גם לי צריך לקנות פעם דירה. לא אוכל לקבל עוד משכנתא. פתאום ארתור כאילו נזכר שגם לה אין דירה. – נכון, גם את צריכה… – סידר את השעון – אבל עכשיו, לפני שאת קונה, את כן יכולה לעזור. יש לי שני מיליון. צריך להוסיף לא הרבה. זה רק לכמה שנים. – לא. לא אחתום על כלום. היא לא ציפתה שיבין. – טוב, – אמר – אם את לא יכולה לעזור לי כבת… אז לא צריך. אסתדר לבד. האם אי פעם באמת ראה בה בת? עכשיו כבר לא משנה. עכשיו היא רואה אותו רק בתמונות. יום אחד ראתה את זה. תמונה בנתב”ג. ארתור ומָטֵיי. שניהם בג’קטים בהירים. ארתור מניח יד על כתפו של מָטֵיי. ומתחת לתמונה הכיתוב – “טסים עם אבא לדובאי. משפחה זה כל הסיפור” משפחה. לֵנה הניחה את הסמרטפון. ואז נזכרה ברגע מילדותה, הרבה לפני שארתור נכנס לחייה. הייתה בת חמש. חיו בקושי, והבובה שסבתא נתנה לה נשברה. היא בכתה, ואביה הביולוגי אמר לה: “לֵן, מה את בוכה על שטויות? אל תפריעי לי!” אותו לא היה אפשר להפריע. הבקבוק עניין אותו. אי אפשר לומר שהיה לה אבא. והיא חשבה שארתור יחליף אותו… לא הרבה אחרי, ארתור ניסה שוב לשכנע. – לֵן, צריך לטפל בחוסר האמון שלך… – איזה חוסר אמון, ארתור? אמרתי לך: לא. – את פשוט לא מבינה. מָטֵיי… לא ידע ממני. לא היה לו אבא. צריך לפצות אותו. הוא כבר מבוגר. צריך בית. וממך רק נוכחות, את לא משלמת כלום, אני הולך איתך יד ביד. – מי יפצה אותי… ופתאום התרגז. – לֵנה, די! לא רוצה ויכוחים. אני אוהב אותך, באמת! אבל תביני… מָטֵיי – זה המשפחה האמיתית שלי. כשיהיו לך ילדים, תביני. כן, אני אוהב אתכן שונה, אבל זה לא אומר שאת לא חשובה לי. – חשובה. כמו משאב. – לֵן, תירגעי! את מגזימה. – עברת אליו בחצי שנה, ארתור – אמרה לֵנה – אני לא מבקשת שתחליט. ובכלל, ההחלטה ברורה. אמרת את האמת: מָטֵיי הבן האמיתי. ואני… אף פעם לא הייתי. עברו שישה חודשים. ארתור לא התקשר. אפילו לא פעם. פעם, תוך כדי גלילה בפיד, ראתה עוד תמונה. ארתור ומָטֵיי. על רקע ההרים. על ארתור ציוד סקי יוקרתי. הכיתוב: “מלמד את אבא סנואובורד! מבוגר לגיל הזה, אבל עם הבן – הכול אפשרי!” לֵנה הביטה בתמונה זמן רב. שלחה יד למחשב להתחיל לעבוד, ואז בום – הודעה ממספר לא מוכר. “היי לֵנה. זה מָטֵיי. אבא נתן מספר, אבל מתבייש להתקשר. ביקש להגיד שמצא פתרון לדירה בלי העזרה שלך, ודואג לך. וגם רוצה שתבואי אלינו בחג. לא יודע להסביר – אבל ממש מבקש”. הרכיבה תשובה, מחקה וכתבה מחדש. “היי, מָטֵיי. תמסור לארתור שאני שמחה בשבילו. שגם אני חושבת עליו. אבל לא אגיע. יש לי תוכניות. אני נוסעת לים” לא ציינה שכרטיסים לים קנתה לעצמה, ושהים הוא לא בטורקיה, אלא באילת. והיא נוסעת עם חברה. לֵנה לחצה “שלח”. וחשבה, שאולי סוף סוף תהיה מאושרת – גם בלעדיו.

– אילנה, את לא מאמינה! אני וברק החלטנו לטוס שוב

01

שתים-עשרה שנה אחר כך: “אני מתחננת, עזרו לי למצוא את הבן שלי!” האם המזועזעת מופיעה באולפן טלוויזיה ירושלמי ומגוללת את סיפורה – יחסים שהתפוצצו, בן שהתרחק ונעלם, משטרה שלא מוכנה לחפש, אהבה ראשונה שתפסה את הבן בזרועותיה והותירה אמא בודדה. עכשיו, אחרי שמועות שנצפה בתל אביב וחיי פאר שיצר לעצמו בארץ אחרת, האם מבקשת סליחה ומבקשת את עזרתכם – האם יימצא הקשר מחדש, או שמא השבר שלא יירפא לעולם?

שתים עשרה שנה אחרי בבקשה, תעזרו לי למצוא את בני!

02

בין אמא שלי לאשתי בחרתי בשתיקה – והיא הפכה לטעות הכי גדולה שלי לא עמדתי בצד של אף אחת. לפחות כך חשבתי. כשאמא שלי התחילה להעיר לאשתי – בהתחלה בצחוק, אחר כך באופן גלוי – שתקתי. התביישתי, שיניתי נושא. ניסיתי לא להעצים את המצב. “אמא שלי כזאת,” הסברתי לאשתי. “אל תיקחי ללב,” אמרתי לאמא שלי. שתיהן הנהנו, אבל שתיהן נשארו מאוכזבות. השתיקה שלי נראתה לי פשרה. הגיונית. גברית. האמנתי שאם לא אבחר צד, המתח יירד מעצמו. אבל הוא לא ירד. אמא שלי התחילה לקפוץ בלי להודיע, לסדר “יותר טוב”, לתת עצות שלא התבקשו. אשתי נסגרה. חייכה פחות. דיברה פחות. “תגיד משהו,” לחשה לי פעם אחרי שאמא שלי הלכה. “אני לא רוצה לריב,” עניתי לה. הפחדתי. לפגוע באמא. להיראות כפוי טובה. לבחור בכלל. ובזמן ששתקתי, הן דיברו במקומי. אמא שלי ראתה את השתיקה כהסכמה. אשתי – כבגידה. יום אחד חזרתי מאוחר. הבית היה דומם. התיק של אשתי לא היה. בארון היה רווח שלא הכרתי. על השולחן חיכתה לי פתקה: “לא רציתי להכריח אותך לבחור. לכן אני הולכת.” התקשרתי. לא ענתה. שלחתי הודעה. לא חזרה. הלכתי לאמא שלי. “היא מגזימה,” אמרה. “רק רציתי את הכי טוב בשבילך.” לראשונה לא האמנתי לה עד הסוף. ישבתי באוטו. לא התנעתי. ההבנה ירדה עליי לאט וכואב. לא שמרתי על שקט. הרסתי אותו. כי שתיקה היא לא ניטרלית – היא תמיד לוקחת צד. רק שלא של האהבה. עכשיו הבית שקט. באמת שקט. בלי ויכוחים. בלי מתח. בלעדיה. ולראשונה אני מבין: לפעמים הטעות הכי גדולה היא לא מה שאמרת… אלא מה שלא העזת לומר. ואתה – מאמין ששתיקה מצילה, או שרק דוחה את הסוף?

בין אמא שלי לאשתי בחרתי בשקט וזאת הייתה הטעות הכי גדולה

06

הבן האמיתי – לֵן, את לא מבינה! אני ומָטֵיי מחליטים לטוס שוב לטורקיה בשנה הבאה! – החיוך של ארתור, אבא החורג, האיר את פניו – הוא אומר שחייבים את אותו מלון שמשקיף לים. מה אני אעשה, זה הבן האמיתי שלי… איך שהוא הדגיש בלי לשים לב – שזה “הבן האמיתי”. – אני שמחה בשבילכם, – ענתה לֵנה, תוך שהיא נזכרת כמה טוב היה עד שמָטֵיי הופיע בחייהם – הבן האמיתי… ותמיד אמרת לי שאנחנו משפחה. שאין הבדל בין בן אמיתי למאומץ. כך אמר. שהיא הבת שלו, ולא משנה מה. – שוב את עם זה… מה פתאום, לֵן! את הבת שלי, אין על מה לדבר! את יודעת שאני אוהב אותך כאילו היית שלי. אבל מָטֵיי… הוא אפילו לא שם לב שאישר את דבריה. – מָטֵיי הוא בן. ואני כנראה רק מכרה. – לֵן, מה פתאום? את בשבילי כמו בת אמיתית! – כמו בת… פעם לקחת אותי לים? בכל חמש-עשרה השנים האחרונות שאתה קורא לעצמך אבא שלי? לא. ארתור תמיד חזר ואמר שאין שום הבדל בינה לבין מָטֵיי, אבל לֵנה, כששמעה כמה ארתור עושה למען הבן, ידעה – יש הבדל עצום. – לא הסתדר, לֵן. את יודעת שבעבר לא היה פשוט עם כסף. את הרי בוגרת, יודעת כמה עולות שבועיים במלון חמישה כוכבים… יקר. – אני מבינה, – הנהנה לֵנה – הוצאות. יקר לקחת אותי לשם. אבל בשביל מָטֵיי, שגילית עליו רק לפני חצי שנה, אתה כבר מתכנן לקחת משכנתא כדי “שתהיה לו דירה להביא את אשתו”. זה, אני מניחה, לא הוצאה רצינית כשמדובר בבן אמיתי? – אני לא לוקח שום דירה. מי אמר לך? – אנשים טובים. – תמסרי לאותם אנשים שלא יפיצו שמועות. לֵנה חייכה חיוך קטן. – באמת לא לוקח? – בטח שלא. אה, דרך אגב! תנחשי לאן יוצאים בשבת? – ומיד ענה בעצמו – קארטינג! במכללה הוא אפילו השתתף בתחרויות, ואני – ככה, בשביל הכיף. – קארטינג, – חזרה לֵנה, – נשמע מגניב. – ועוד איך! – אפשר להצטרף אליכם? – המילים יצאו לפני שחשבה. ארתור, שלא רצה שתבוא, גמגם: – אממ… לֵן… משעמם לך שם. באמת. זה… כזה של גברים. אני ומָטֵיי נדבר על העניינים שלנו, של אבא ובן. כמה זה כאב… – זאת אומרת… לך זה יכול לעניין, ולי – לא? – לא בדיוק… – ארתור התפתל – אנחנו מנסים להשלים שנים שהלכו לאיבוד. פשוט רוצים ללכת שנינו. תביני? הבנת. ה”תביני” הזה היה הפזמון הכי משפיל לאחרונה. צריך להבין שאת המאומצת, והוא – האמיתי. שאת נשארת להשקיף מבחוץ. מָטֵיי באמת היה בחור מוצלח. גדל בלי אבא, אמא שלא רצתה לספר לארתור על הילד, ובכל זאת הצליח יפה – חכם, יפה, טוב לב. – אבא, עזרתי פה בכלבייה, תיקנתי כלובים. – אבא, יש לי תואר ראשון בהצטיינות. – אבא, תיקנתי לך את הטלפון! הוא לא רק הבן. הוא היה הבן המושלם. באותו ערב, אחרי שארתור נפרד ובילה זמן קצר אצל לֵנה, היא התכרבלה במיטה ובחנה תמונות ישנות… חתונה של ארתור ואמא שלה (שנפטרה לפני חמש שנים, והשאירה אותם לבד). הנה הם בצימר… הנה לֵנה בסיום הלימודים… לא יהיה יותר כמו שפעם. *** – לֵן, לא ישנה? צריך להתייעץ – ארתור הגיע אליה כבר בשמונה בבוקר. – מה בוער? לֵנה סידרה את השיער והפעילה את מכונת הקפה. – בקשר לדירה של מָטֵיי. – אז זה נכון? – נשפה. – סליחה, אבל כן… נכון. – ושיקרת לי. – לא רציתי להעציב אותך. אבל אני צריך עצה! לדעתי כדאי למהר. הוא בטח יתחתן מתישהו. כשהוא צעיר, צריך שיהיה לו קן משלו. אחרת תראי איך אני הסתדרתי… – אז תיקח משכנתא, – לחשה לֵנה שלא רצתה לדבר על הדירה של מָטֵיי. נוח לו, המָטֵיי הזה! – כן, אני יודע. אבל את מכירה את ההיסטוריה שלי עם הבנקים… מָטֵיי צריך עזרה. מגיע לו שאבא שלא היה לו, יקנה דירה. – לאן אתה חותר? – תעזרי לי? בבקשה? – במה? – אסביר. יש לי שני מיליון שקל. זה מספיק להון עצמי. אבל הבנק לא יאשר לי משכנתא. לך יאשרו, את נקייה. נעביר על שמך, את תיקחי את ההלוואה. אני משלם. ברור מאליו. הסיפור ש”אין הבדל” קרס סופית. יש הבדל. לא מעלים את מָטֵיי לקרבן. – אז מָטֵיי מקבל דירה, ואני חוב? ככה זה יוצא? ארתור הניד ראש בהעלבה, כאילו היא זו שהציעה. – מה את אומרת! אני משלם… אף אחד לא מבקש שתשלמי. רק צריך מישהו שיחתום. תחשבי על זה… – אתה יודע, ארתור, לא על זה אני חושבת. אני חושבת על זה שאתה כבר לא רואה בי בת. יש לך עכשיו בן. שאתה מכיר חצי שנה, ואני – חמש-עשרה שנה, אבל מבחינתך זה לא חשוב, רק שהוא הבן האמיתי. – לא נכון! – התפרץ – אוהב אתכן אותו דבר! – לא. לא אותו דבר. – לֵן, זה לא הוגן! הוא הרי בן אמיתי… סוף. היא כבר לא הייתה בת שלו. רק סוג של נוחה, מוסכמת, עד שהגיע האמיתי. – ברור, – ניסתה לנה להיות אדיבה, – לא יכולה, ארתור. גם לי צריך לקנות פעם דירה. לא אוכל לקבל עוד משכנתא. פתאום ארתור כאילו נזכר שגם לה אין דירה. – נכון, גם את צריכה… – סידר את השעון – אבל עכשיו, לפני שאת קונה, את כן יכולה לעזור. יש לי שני מיליון. צריך להוסיף לא הרבה. זה רק לכמה שנים. – לא. לא אחתום על כלום. היא לא ציפתה שיבין. – טוב, – אמר – אם את לא יכולה לעזור לי כבת… אז לא צריך. אסתדר לבד. האם אי פעם באמת ראה בה בת? עכשיו כבר לא משנה. עכשיו היא רואה אותו רק בתמונות. יום אחד ראתה את זה. תמונה בנתב”ג. ארתור ומָטֵיי. שניהם בג’קטים בהירים. ארתור מניח יד על כתפו של מָטֵיי. ומתחת לתמונה הכיתוב – “טסים עם אבא לדובאי. משפחה זה כל הסיפור” משפחה. לֵנה הניחה את הסמרטפון. ואז נזכרה ברגע מילדותה, הרבה לפני שארתור נכנס לחייה. הייתה בת חמש. חיו בקושי, והבובה שסבתא נתנה לה נשברה. היא בכתה, ואביה הביולוגי אמר לה: “לֵן, מה את בוכה על שטויות? אל תפריעי לי!” אותו לא היה אפשר להפריע. הבקבוק עניין אותו. אי אפשר לומר שהיה לה אבא. והיא חשבה שארתור יחליף אותו… לא הרבה אחרי, ארתור ניסה שוב לשכנע. – לֵן, צריך לטפל בחוסר האמון שלך… – איזה חוסר אמון, ארתור? אמרתי לך: לא. – את פשוט לא מבינה. מָטֵיי… לא ידע ממני. לא היה לו אבא. צריך לפצות אותו. הוא כבר מבוגר. צריך בית. וממך רק נוכחות, את לא משלמת כלום, אני הולך איתך יד ביד. – מי יפצה אותי… ופתאום התרגז. – לֵנה, די! לא רוצה ויכוחים. אני אוהב אותך, באמת! אבל תביני… מָטֵיי – זה המשפחה האמיתית שלי. כשיהיו לך ילדים, תביני. כן, אני אוהב אתכן שונה, אבל זה לא אומר שאת לא חשובה לי. – חשובה. כמו משאב. – לֵן, תירגעי! את מגזימה. – עברת אליו בחצי שנה, ארתור – אמרה לֵנה – אני לא מבקשת שתחליט. ובכלל, ההחלטה ברורה. אמרת את האמת: מָטֵיי הבן האמיתי. ואני… אף פעם לא הייתי. עברו שישה חודשים. ארתור לא התקשר. אפילו לא פעם. פעם, תוך כדי גלילה בפיד, ראתה עוד תמונה. ארתור ומָטֵיי. על רקע ההרים. על ארתור ציוד סקי יוקרתי. הכיתוב: “מלמד את אבא סנואובורד! מבוגר לגיל הזה, אבל עם הבן – הכול אפשרי!” לֵנה הביטה בתמונה זמן רב. שלחה יד למחשב להתחיל לעבוד, ואז בום – הודעה ממספר לא מוכר. “היי לֵנה. זה מָטֵיי. אבא נתן מספר, אבל מתבייש להתקשר. ביקש להגיד שמצא פתרון לדירה בלי העזרה שלך, ודואג לך. וגם רוצה שתבואי אלינו בחג. לא יודע להסביר – אבל ממש מבקש”. הרכיבה תשובה, מחקה וכתבה מחדש. “היי, מָטֵיי. תמסור לארתור שאני שמחה בשבילו. שגם אני חושבת עליו. אבל לא אגיע. יש לי תוכניות. אני נוסעת לים” לא ציינה שכרטיסים לים קנתה לעצמה, ושהים הוא לא בטורקיה, אלא באילת. והיא נוסעת עם חברה. לֵנה לחצה “שלח”. וחשבה, שאולי סוף סוף תהיה מאושרת – גם בלעדיו.

– אילנה, את לא מאמינה! אני וברק החלטנו לטוס שוב

013