מבחן
– נמאס לי! די כבר! אם את לא מפסיקה ללעוס לי את המוח, אני בכלל לא אגש למבחן! פשוט לא אבוא! תראי מה תעשי אז! הא?! יערה זרקה את התיק לפינה של הכניסה והסירה את הכובע מהראש.
אמא שלה לא ענתה לה. רק נענעה בראשה והלכה למטבח.
יערה פשטה את המעיל ועמדה כבר לזרוק אותו יחד עם התיק, אבל התחרטה. פתחה את הארון, תלתה בעדינות את המעיל על המתלה ונאנחה.
שוב ריב ושוב על כלום!
למה אמא תמיד חייבת להידחף עם שאלות ועצות? מה, היא ילדה קטנה? או אולי טיפשה?
ברור שהיא זוכרת שיש לה היום שיעור עם המורה הפרטית החדשה. לא צריך להזכיר לה כל חצי שעה!
בטח, יערה הגזימה. אמא שלה לא הציקה לה כל הזמן. היא רק שאלה אם יערה זוכרת שפוגשת היום כבר מורה שלישית השנה ללשון וספרות. אבל יערה כבר כל כך היתה רגילה לכל ניסיון של אמא לשלוט בה, שדם עלה לה לראש בכל פעם, גם כשהעניין לא באמת מצריך כעס.
היא שטפה ידיים והביטה בעצמה במראה מעל הכיור.
יפה, איזו בדיחה פצעונים, אף תפוח כמו של אבא, ותלתלים ג’ינג’ים עבותים כמו של אמא. כמה פעמים היא התחננה שאמא תיתן לה לצבוע אבל אין סיכוי! “יופי בא עם השנים, עוד תודה לי”, היא חוזרת.
כן בטח! הריצה יערה להגיד תודה כולם רגילים, רק היא תקועה עם הצמות המגוחכות שלה! מי בכלל עושה היום צמות?
יערה חייכה פתאום, נזכרת איך אמא שלה כמעט בכתה כשראתה את הצמות שחתכה כמעט עד הראש במספריים הקהות משק היצירה הישן פשוט כי לא מצאה אחרות. עצמה עיניים, חשקה שיניים וחתכה את התלתלים, מדמיינת את אמא מזדעקת:
– יערהל’ה, למה?!
כי נמאס! כל אחד חייב לפקד! זאת החיים שלה, והיא תעשה מה שתרצה!
כולם מדברים על “זהירות” ו”לשמוע בקול”. אבל למה? מה אכפת לה מהכללים הישנים שלהם? היא חיה במציאות שאף אחד מהם לא מבין! הרי כשהיו בגילה לא היה בכלל אינטרנט איך אנשים חיו ככה? ואף פעם אי אפשר להסביר להם שהיום הכול שונה! מי צריך לשבת שעות עם ספרים, אם בלחיצת כפתור מקבלים כל פרט מידע תוך שלוש שניות? אמא אמנם אומרת שזה לא ניתן להחלפה, אף אינטרנט לא ילמד לנהל קשרים אנושיים, אבל מה היא כבר יודעת? עדיף שתראה איזה סדנה כיצד מדברים עם מתבגרים
יערה קילפה גלד מפצע נוסף ועיוותה את פניה. טוב שאמא לא רואה. היתה עולה פה צעקה! כל הזמן לוקחת אותה לרופא כדי שלא יישארו לה “צלקות”, אבל ליערה כבר לא אכפת. הרי מה שחשוב זה מה שיש בפנים. איך אפשר להסביר את זה לאמא?
היא גיחכה לעצמה: “הורה”… זו לא בעלות! יערה לא רכוש של אף אחד, שיתייחסו אליה אחרת!
יערה חייכה למראה.
אז אכלה אותה, אמא? מי אמר שהיית צריכה לרוץ איתי מרפאתורים?! ולמה להכתיב לי מקצוע? אני כבר מכירה את החוק יותר טוב מכל אחד פה אם רק היו ההורים שלה חכמים כחצי ממנה, אולי היו מתגרשים כמו שצריך ולא כמו מה שזה נהיה.
לאמא אין גאווה או אמביציה! לא מספיק שאבא עזב לטובת מישהי צעירה והשאיר את אמא עייפה גם את הדירה חילק בדיוק איך שנח לו, והיא לא התווכחה. כן, הדירה רשומה על יערה, כמו שסבתא הורישה אבל זה מתקבל על הדעת. ומה עם אמא? מזונות? וזהו? ולפצות על חיים מתבזבזים? יערה הרי לא תמימה. היא ראתה הכל והבינה הכל!
היא זכרה את השנאה השקטה במבט של אמא כשהניחה צלחות בערב, ואיך אבא היה מפטיר תודה קפואה על הארוחה. הספה בפינה של החדר עבודה, שאפילו לא היה בו ארון, אז אבא בא בכל בוקר לאסוף בגדים מהחדר שלה… השעון המעורר שאמא שמה כדי שהוא לא יראה אותה ישנה שם וכמה הקלה שחוו כולם כשיערה בת הארבע עשרה אמרה להם כבר להיפרד וזהו.
מבוגרים מוזרים. כל הזמן “אנחנו חיים בשבילך” ו”את טעם חיינו”.
שקר! אנשים חיים לעצמם. שמים פס על כולם. רק מה שנוגע להם חשוב באמת. ואפשר למצוא מספיק דוגמאות שמוכיחות את זה.
ולגבי הדירה זו הדירה שחולקו בה הכוחות, ומי שנשאר עם אמא היה “בולם זעזועים” לכל צד.
יערה החרישה ולקחה את המשחה שהרופא הביא. הרי זה שעוזר לא אומר שאמא צדקה. פשוט עובד. היום היא צריכה כי הערב, כי הגג
הגג הופיע רק לאחרונה בחיים שלה. לפני כמה חודשים, כשגל, החתיך של השכבה, שלח הודעה: “נפגשים?”. היא בכלל חשבה שזו מתיחה. כולם ידעו שהיא דלוקה עליו, אבל בלי רשעות. אהבו אותה: יערה תמיד עוזרת, תמיד מגנה על החלשים בשיעור.
– יערה, שאלתי אותך כבר! למה את מנסה לענות שוב?
– דקלה, סתם, הנושא מסקרן, אולי מנחם בגין היה באמת טיראן? היה לו שלטון טוטליטרי?
– מאיפה הבאת את זה? מורת ההיסטוריה הכי קשוחה נשאבה לדיון, וכל הכיתה נושמת לרווחה, יודעים שלא תהיה היום בחינה בעל פה.
יאהב אופיר חברה “לנצח יריבה” זלזלה:
– אז? מה את נלחצת?
– זה ממנו?!
– יערה, מה את חיה בסרט? פשוט תשאלי אותו. בנות היום מציעות דייטים לבד, את מפחדת לשאול אם זו ההודעה שלו?!
יערה לא ענתה. לא ממש ידעה להסביר את הסערה שהרגישה אחרי שקראה שוב ושוב את ההודעה מגל.
היא באה למקום המפגש. ומאז הכול השתנה.
הגג של הבניין הנטוש, הידוע בקרב צעירים, היה מסוכן ברור, אבל כל פעם שגל החזיק לה את היד ואמר “זהירות”, היא שכחה לנשום וספרה בלב מדרגות.
הגג היה המקום הראשון שבו חיבק אותה, בפומבי, ואמר בשקט: “זאת החברה שלי”.
איש לא התנגד, רק בנות מכיתות אחרות הסתכלו לא יפה. גל הכיר אותן מהגן, אבל בחר דווקא בה.
שם, לראשונה, גם נישק אותה
באותו ערב, נשארו לבד, כל החברים הלכו לסרט. גם לה היה מתחשק ללכת, אבל כשגל לחש לה באוזן שיילכו יחד לבד בפעם אחרת, הסכימה להישאר, בטוחה שהערב לא יישכח.
וכך היה באמת. לפעמים, באמצע שום דבר, היא עוצמת עיניים כדי לזכור
– יערה, את מוצאת חן בעיניי מאוד. אני לא טוב במילים, אבל חשוב שתדעי לא פגשתי אף אחת טובה ממך אפשר שאני
והשפתיים החמימות עדינות ולא מוכרות
ושוב עיניה נעצמו, ולפתע דפיקה עדינה בדלת
– יעלה, תאחרי, האוכל על השולחן
יארה רותחת. כמה אפשר!
היא יצאה מהשירותים כסערה, פנים חמוצות, כמו באימוגי שראתה, דמות מכונפת צורחת.
– מה את רוצה ממני עכשיו?! אני יודעת הכול! תפסיקי להציק! גם את אבא הוצאת מדעתך, נכון? עזב אותך, ועכשיו רק אני נשארתי? גם אני אלך! לאבא! אבוא לגור איתו! שמעת? תמשיכי ככה
היא לא הספיקהלסיים. אמא שלה נשפה בסבלנות, ובלי לומר מילה, הכתה אותה על הלחי.
– תלכי! כשתחזרי תזכרי שמחר יש מבחן בלשון. צריכה לישון.
יערה קפאה. אמא אף פעם לא הרימה עליה יד. לא ברור שנפגעה, אבל עצם העובדה שאמא הפסיקה לספוג הכול הדהימה אותה.
אבל להיכנע בלי קרב? זה לא באופי של יערה. תיק, מעיל, אוזניות רצתה לטרוק את הדלת חזק, אך התאפקה. שלא יחשבו שהיא היסטרית.
יארה יצאה לרחוב. העיפה מבט בשעון. שעתיים עד שהיא תסיים עם המורה ותפגוש את גל. יופי אמא תירגע, תדאג קצת זה טוב לה. לאביה כבר אין סבלנות לשיחות עם אמא, אז יהיה לה זמן לחשוב עם גל. אולי הוא ייתן עצה? אצל גל ההורים בכלל לא מתערבים. יש לו כרטיס אשראי משלו עם הגבלת הורים, בגדים הכי טובים, אבל בלי שום פיקוח. אמא שלו עסוקה, אבא אומר בגיל שש עשרה פורשים כנפיים לבד. נותנים לבחור עתיד לבד.
כאלה חכמים יש בעולם.
לא כמו אמא שלה
אבא שלה התקשר בדיוק כשהגיעה לדירה של המורה.
– מה עכשיו? אמא אומרת שאת עוברת אליי?
– אבא, באמת למה לסחוב אותי לבלגן שלך? אשתך למדה ללדת, ומה אתי? אני לא אהיה בייביסיטר של תינוק! יש לי חיים!
– טוב, אבל אל תריבי עם אמא. אני גם אקצץ לך תקציב, זה ברור?
– זו הגדולה שלך, אבא, אתה תמיד ברור. שמעתי!
– מצוין. ודי כבר עם העצבים. אמא שלך לא אשמה.
הוא ניתק, ויארה נשפה. תמיד יחד, תמיד מגינים אחד על השני מול הילדה. מוזר כל העניין
המורה החדשה ליערה לא נראתה חביבה. לא התרשמה מכל הידע שלה, רק דחפה לה ספר עם כמה סימונים לקרוא לשיעור הבא. יערה כעסה, אבל אחרי כמה דוגמאות, הבינה שזה בסדר.
היא לא רצתה להיראות טיפשה. גל חכם היא צריכה להתאים לרמה. בכל הסרטונים על זוגיות: “בת צריכה להיות חכמה ועצמאית!”. על עצמאות מוקדם לדבר, אבל חכמה בדיוק מה שאמא תמיד טענה. בסוף, צדקה
אמא שלה פרשה מהאוניברסיטה כשנולדה יערה, חזרה רק שנים אחר כך, למדה בערבים והקימה עסק קטן לארגון אירועים. יערה אהבה את מה שאמא עשתה היה בזה משהו יפה, נשי. ובעבודה אמא היתה מנהלת, חזקה, אחרת מ”מרימת העוגה” בבית. ראתה בה את הכוח שרצתה גם בעצמה.
ועם זאת, שליטה אימהית היא משהו שמעצבן עד מוות. היא חינכה את אמא להיכנס לחדר רק עם דפיקה, אבל בכל זאת הצליחה לעקוב אחרי כל מעשיה לא באיומים, אלא בשקט, דאגה: “מה איתך, יעל’ה? אכלת? מה בתכנון?”.
זה שגע אותה עד שבא לה לצעוק: “די כבר! אני לא תינוקת!”
לפעמים באמת צעקה. ואמא שלה עדיין ראתה בה ילדה מתבגרת.
יארה רצה מהשיעור למקום המפגש עם גל, חולמת להיטמע בחיבוק שלו ולברוח מהעולם לכמה שעות. אבל ליד שער בית הספר גל לא חיכה. שלחה הודעה אין תגובה. זה לא קרה בעבר. דאגה.
היא עלתה לגג לבד הפעם, מתרגשת, פוחדת, מדרגות שנראו לה פתאום כמו הר. כשנכנסה, נשבה רוח ירושלמית קרירה, דממה.
לא היו שם חברים. לא אף אחד
היא כמעט הלכה, כבר שלפה את הטלפון להדליק פנס, ואז משהו זז בקצה הגג. יערה קפאה, חיכתה, ונרגעה רק כשראתה את הצל.
– גל
הוא ישב בקצה, רגליים מעבר למעקה, כתפיים שמוטות. למרות שכירה אותו זמן קצר, יערה הבינה מה היא רואה: כאב עמוק שפורש גופו. משהו קרה, משהו נורא.
הפחד שמשהו רע עומד לקרות דחף אותה לפעולה. היא הניחה בשקט את התיק, התקרבה לגג, ונשענה על המעקה, מבלי להביט למטה פחד גבהים תמיד היה לה, אבל עכשיו לא חשבה עליו.
– היי
היא ישבה לידו, רגליים על הגג, לא מעזה לשבת כמוהו. חיפשה את ידו ולחצה אותה. קפואה.
– אתה קפוא
– מה? מבט של גל היה ריק, שונה לחלוטין ממה שהכירה ממנו, ומפחיד פתאום וגם מושך.
אולי באותו רגע קלטה לראשונה מה אמא שלה מרגישה כשהן רבות. הפחד הלב מתהפך להבין שלא מצליחים להגיע לליבו של מי שאוהבים
כך זה קרה, כשראתה את יד גל, חסרת חיים פתאום. לא חמה, לא זזה.
– איך אתה?
היא שמעה את עצמה אותו טון אכפתי של אמא אותה דאגה
“ספר לי! ספר! מה עבר עליך? אני רוצה לדעת כי אני אוהבת!”
וזה עזר.
– רע והפעם לחץ קל את ידה. אני רע, יערה
– קרה משהו.
היא לא שאלה הצהירה. גם זה עבד.
– כן.
– תרצה לשתף? אני יודעת שאנחנו לא שנים יחד, אבל אולי
הוא הרים את ראשו, מבט מוזר, והלב שלה שוב פעם החסיר פעימה.
– את חושבת שאנחנו לא קרובים?
– לא. פשוט אני מרגישה אותך הכי קרוב אלי, לא בטוחה שאצלי אתה מרגיש אותו דבר.
– למה את אומרת? אין לי אף אחת חוץ ממך, בעולם.
הלב שלה דפק כל כך שגם הוא יכול לשמוע. למה אין? מה עם ההורים?
– הם לא ההורים שלי! התפרץ. היום אמא נתנה לי את התעודות והסבירה איך הגעתי אליהם. אני מאומץ! כל הזמן חשדתי, היום זה ברור. כל חיי חייתי מישהו אחר. לא את החיים שלי, מישהו אחר.
הוא כמעט צעק, והיא התחננה בל”ב פנימה שלא יעשה שום דבר. הבינה, בלי סודה, מה הוא תכנן על הגג הזה.
– גל, אני מפחדת! היא נשברה בבכי, מה שגרם לו להתעשת מעט.
– למה את בוכה? חיבק אותה, והיא התחפרה בו, חזקה.
– אל תעז! גם אם הם דחו אותך, אני אני לא אוותר לעולם, אתה יקר לי מכל דבר, גל!
– אני לא גל קולו חרד. קראו לי אחר
– מה? איך?
– נדב. וגם שם אחר.
– זה לא משנה! אתה אותו אדם בשבילי! חשוב לי אתה, לא איך קוראים לך!
– נכון, אבל זה משנה. מה אעשה עכשיו? לאן אלך?
– אי אפשר לחזור הביתה?
– אמא בכתה וביקשה. אבא הרבצתי לו
– למה?
– ניסה לסגור אותי בדלת, לא לתת לי לצאת. צרח שלא הבנתי כלום
– אתה באמת מבין הכל? בטוח שלא חסר פרט?
– מה כבר אפשר להבין, יערה?! קווי הכאב שוב נמתחו.
– למה הם גילו לך דווקא עכשיו?
הרוח נשאה את שאלתה, והשקט נמשך. לבסוף, הודה:
– אני לא יודע
והיה פה פתח השאלה נכנסה במקום הייאוש.
– רוצה שנלך יחד?
– לאן?
– אליהם נבקש תשובה. אחר כך, אם תרצה, נחזור. תעשה מה שתחליט, ולא אפריע.
המבט שלו היה נדהם. היא הידקה את היד עליו. בוא!
הוא פנה חזרה פנימה, ירד מהמעקה, הלך לידה. היא חיבקה אותו משם אל מציאות חדשה.
– אני חלש
– שקר! היא נהמה, מושכת אותו אל המדרגות. כל אחד היה מאבד את זה אם היה מגלה מה שגילית. כל אחד!
היא נגחה במדרגה, הוא תמך בה, שלא תיפול.
– זהירות!
– מי מדבר אתה! צחקה והדליקה את הפנס. בוא! יש עוד הרבה להספיק.
הלילה הזה נחקק להם בלב.
שיחה עם הוריו של גל, משא כבד כל כך.
השלמה, רגע שקורים בו דברים גדולים. גילוי שהאב הביולוגי שלו משתחרר מהכלא ומאיים לספר את האמת.
ובכי האישה שגידלה אותו שלקחה תינוק של חברת נפש, שמת אביו עשה לה נורא, ולא יכלה להציל.
– אמא האמיתית שלך
– אבא עשה את זה?
– כן, גל. אביך עשה לה את ועכשיו משוחרר. רצינו שתדע את האמת מאתנו, לא ממנו. מצטערים על התזמון, לא צפינו את הקדמת השחרור שלו.
– אני לא רוצה לראות אותו.
– זו זכותך. תמיד נעמוד מאחוריך.
דיברו, דיברו, ויערה ידעה: אל הגג הזה לא יחזרו. משהו אחר החל בלבם.
לקראת חצות, חזרה יערה לביתה. פתחה מפתח, ונכנסה על קצות אצבעות למטבח החשוך. אמא עמדה שם, ליד החלון. יערה חיבקה אותה, מניחה ראש בין התלתלים, שואפת ריח בושם מוכר, ולחשה את המילה שתשנה את הכול:
– סליחה
והתגובה חבקה את לבה:
– גם את רעבה?
– לא, אמא. תודה. אמא אני חושבת שהיום עברתי מבחן.
– איזה מבחן, ילדה? יש עוד שבועות
– לדעתי הכי חשוב. נספר לך בהמשך.
– למה לא עכשיו?
– כי מחר מבחן וצריך לישון
בלב שלם, יערה ידעה: יש בחיים שאלות שאין עליהן תשובות פשוטות, ולפעמים הבחירה להעז לשאול היא המבחן הגדול מכולם.
