נו, תראי איזה עדי!
עדי! שוב?! השתבח שמו, את ילדה או סערה מתגלגלת?! איך זה הגיוני בכל פעם מחדש!?
אמא, אני באמת לא יודעת. זה פשוט קרה…
אמא מיהרה להוריד מעל עדי את המעיל המלוכלך, מגפיים רטובים וכובע שכבר אין לו פונפון.
כל הילדים רגילים, ורק את… עדי! נו, כמה עוד צריך לסבול את זה?
עדי הסתכלה על השמלה הקרועה ויצאה אנחה כבדה.
והיא בכלל נהנתה! הרכבת שיצאה להם היתה מהממת! רק חבל שיונתן משך לה חזק מדי בשמלה, אז נקרעה. והמורה גלית אמרה שהיא לא תופרת שום דבר, שזו בעיה של אמא של עדי. היא צודקת, בטח! אז עדי נתקעה בפינת הכיתה מהצהריים עד הערב. מה, להראות תחתונים לכל הכיתה? לא ראוי, במיוחד כמו שסבתא תמיד אומרת. וגם מבינה משהו בחיים!
הרי סבתא יודעת שעדי “כזאת”. אמא פחות מאמינה, אבל לסבתא זה בא בקלות.
תפסיקי להעביר עליה ביקורת, מה זה ההרגל המוזר הזה?
אמא, את גידלת אותי בול ככה! אז למה פתאום זה לא בסדר? אם אני לא אחנך את עדי, מה יצא ממנה?
תצא חכמה ויפה כמוך! זה לא מספיק?
די, חלאס עם זה! אין לי זמן לשטויות שלך! עדי! לכי תחליפי בגדים, עכשיו!
עדי נשמה באושר וברחה לחדרה. הקרב של שתיים מהאנשים הכי יקרים לה המשיך גם בלעדיה. הן לא היו צריכות אותה באמת, רק מה שהיה צריך תירוץ.
פעם שאלה את סבתא מה זה התירוצים האלו. סבתא צחקה:
לריב סתם זה משעמם, מאמי. אבל לריב כשצריך שם העניין!
אז אני העניין שלכן?
הכי חשוב! אין עוד אחת כמוך, ברור שנדאג מי תהיי. אמא שלך בדרך אחת, ואני החומרה שלי נגמרה על האמא שלך. עליך נשאר רק ממתק, כמו עוגיה.
אבל עוגיות אני לא אוהבת!
בסדר, שיהיה שוקולד.
הרבה יותר טוב! סבתא, את חושבת שאמא שלי אוהבת אותי?
ברור! יותר מכולן בעולם! אפילו יותר ממני!
אז למה כל הזמן היא רק צועקת עלי?
דווקא בגלל זה…
איזו אהבה מוזרה… את אף פעם לא כועסת עלי… ואת גם אוהבת, לא?
ברור! אני סבתא שלך, היא אמא שלך עליה האחריות. לכן אהבה שלה שונה. מבינה?
ממש לא.
אז עוד מוקדם. תביני אחר כך.
אבל ה”אחר כך” הזה משום מה לא הגיע.
עדי חיכתה, וציפתה, ולא הבינה… עם השנים אמא שלה רק הלכה והחמירה.
מה לעשות איתך? לחכות שתביאי לי מישהו “בסוד”?
המשפט הזה היה חוזר אצלה בשגרה, אבל רק ככה לא באמת הבינה למה הכוונה. ירשה לעצמה לצחוק כשהיתה נזכרת בשמלה שנקרעה בגן. כל כך רצתה לשאול: ומה אפשר להביא בשמלה עם חור? אבל עדיף לא, אמא לא תעריך את הבדיחה. חבל להסתבך ואז לקבל על הראש שוב, בלי סיבה.
האמת, כל החששות של אמא היו מיותרות.
עדי הגיעה למסקנה שלפי המראה, היא הכי רגילה שיש. מה שסבתא אמרה, היא לא קנתה. יש מראה, והאמת שם: עיניים קטנות, קוקו בקושי מחזיק, פצעונים על האף… יופי של דימוי עצמי.
כבר מזמן קיבלה את כל זה ולא התעסקה עם בגדים אופנתיים, גם לא עם נעליים. הייתה זורמת עם סניקרס עד שחור. רק כשיוצאת לתיאטרון עם סבתא, נאלצת לשים משהו “נורמלי”.
התיאטרון תמיד הסב לה עונג, אבל הבעיה שתמיד היו חסרות שקלים חדשים לבילוי כזה. סבתא היתה חוסכת מהקצבאות, אבל לא פשוט. אז, עדי מצאה עבודה אצל אחת השכנות בייביסיטר לתאומים שובבים. היא אהבה אותם כמו אחים כי אצלה אין.
מגניב! לשחק, להאכיל, ולחזור הביתה לשקט. לא צריך לחלוק כלום, לא תיק ולא חדר. מעין פינוק קטן.
עדי הבינה כבר אז מי שרוצה לגדל אפילו שני ילדים חייב כסף. וילדים אצלם? רק היא, משכורת של אמא אחות בבית חולים וסבתא פנסיונרית. וכל זה, בלי אבא. אותו מעולם לא ראתה וגם לא שאפה.
מעולם לא שיתפה את אמא, למה להעיק? גם ככה, מספיק שבר. ובכלל, מי ישמור כל היום על סבתא כשהיא כבר לא מזהה אותנו לפעמים.
עוד טוב שסבתא סיפרה לה בזמן, לפני שהמחלה לקחה לה את הזיכרון.
אמא שלך לא עניינה אותו.
אבל למה?
הוא היה טיפוס חופשי… בליין, איך לומר. לא חסרו לו שיבולים בשדה.
ונישואין?
נו, אמא שלך התעקשה, וקיבלה חתונה, אבל זה הרי כלום. ברגע שגילה על ההריון פוף! נעלם. אפילו לא השאיר כתובת, רק פתק אחד.
ומה היה כתוב?
זה לא חשוב, יאללה. הכי עיקר, שאמא שלך חיכתה רק לך, כל ההריון מדריכות, כמו ואזה מקריסטל. פחדה לאבד אותך, וזה תמיד שורף לה בלב לכן היא קשה, לכן מחנכת… את מבינה?
נראה לי שכן… תגידי, גם על אמא שלך כעסת ככה?
ברור! ככה אמהות. מתוך פחד על הילדים יוצא לנו כל מיני שטויות, ואחר כך אנחנו אוכלות את הלב.
ולמה צריך לפחד?
אין לזה הסבר. תדעי, כשתהיי שם, ותביני.
עדי לא אמרה כלום, רק חשבה: אני לא אהיה כזאת. אני אגדל ילדים אחרים. נאיבית לחלוטין, אבל מי לא בנעורים?
האמת? רחוק משם עוד. כי היא לא האמינה שמישהו יסתכל עליה באמת. קטנה, לא יפה, וגם עקשנית אש. נתקעת? תחזיקו טוב!
אחרי הלימודים, עדי המשיכה לבית החולים שבו אמא עובדת. ושם, הכל היה “כשזה לא זה”: היא מדי מהירה, אכפתית מדי, מתמסרת כשלא צריך… אומרים שאין טעם, רק החולים מוחלפים מדי שבוע. אבל עדי לא הקשיבה, כל חולה היה חשוב.
אפילו אמא הזהירה:
מתוקה שלי, תורידי הילוך. זה לא בשבילך להיות כל כך רכה. תסתבכי סתם, מי ירוויח מזה? לנו גם ככה קשה. הסבתא שלך צריכה אותך, עדי. האחיות סיפרו לי שהמחלקה מרוצה אבל די עם הכנות יתר.
אבל אמא, הם פוגעים בחולים…
חיים קשים. לא כולם נולדים עדינים כמוך. שלוש כמוך במחלקה זה מספיק, אבל זה לא ילך בכוח. רק דוגמה טובה, לאט-לאט.
זה ייקח שנים!
עדי, למה נכנסת לי ככה? עקשנית אחת…
אולי ממך.
עדי!
כן, אמא.
היא לא ממש רצתה לריב, אבל לעשות הכול לפי רצון אמא גם לא. אולי יש בה משהו צודק, אבל בחדר מספר שלוש יש את סבתא החדשה, דווקא אליה היא מתייחסת אחרת.
וכמוה יש עוד. חולים עייפים, מבואסים מהחיים, משפחות שרבים על ירושות… עדי לא שיפטה. כל אחד והסיפור שלו.
אבל לאמא זה לא הזיז, רק רצתה שהכל יהיה “בסדר”. אפשר? כשסביבך מצוקה?
בטח לא עם כולם, אבל משהו אפשר.
ובנות במחלקה גיחכו וקראו לה “חסידה קטנה”. ושתלך למנזר כבר. אבל סבתא תמיד אמרה הקרוואן ממשיך, לא משנה מה.
ואז, הקרוואן של עדי המשיך חרק, התמלא בחול ונאבק בצמא.
כי זה מבאס שאין מי שמבין אותך. אין עם מי לחלוק מחשבות, במיוחד כשסבתא כבר לא ממש “פה”. אמא רק נאנחת, ולחץ על עדי שעליה להתחיל “לדאוג לעצמה”. וכל החברות מתחתנות, מוסרות לה בוקטים “יאללה, תקחי, גם את צריכה חתונה”.
עדי קיבלה. מה להיעלב? אבל אף פעם לא הופיע “הוא”, האחד שאמור להגיע מיד אחרי שמקבלים את הפרחים. אולי נמחק לו הכתובת? או לא קיבל זימון? אולי היא פשוט שלמה ככה לא חייבים כולם זוגיות.
ויתר לה, כמעט הפסיקה לחלום.
להיות טטיאנה לארינה מעולם לא התאים לה. אפילו לרגע לא היתה פונה ראשונה. לא היה לה למי.
הימים התחלקו בין בית החולים, מקלט בעלי חיים שבו התנדבה אצל חברה, וטיפול בסבתא, שכמעט לא זיהתה אותה.
אמא, אם את כזו לחוצה על נכדים תגידי, אני אסדר. היום קל.
עדי! את צינית פשוט…
מה לעשות, הנסיכים נגמרו ולא לכולן. זה חוק טבע. אז אל תאכלי לי את הראש. כל מה שאני רוצה, זה שתעזבי אותי בשקט. ככה טוב לי. בסדר?
ואמא נאנחה בשקט, מחפשת למי לחתן את הבת.
אבל הטבע החליט להפתיע בדרך שלא עדי ולא אמא ציפו.
זה קרה כשסבתא החדשה זו שהכי עקשנית במחלקה חזרה. שמה רבקה יצחקי, והיא היתה שם פעמיים בשנה לפחות. כל פעם מעוררת פחד בצוות, שהתחילו כבר עוד מהמדרגות לקלל יום ולילה.
שוב היא! רק תלונות! עדי, זאת הלקוחה שלך. תלכי!
רבקה היתה מאושרת כשראתה את עדי.
ילדה שלי, סוף סוף מישהו אנושי, בין כל הזומבים האלו.
נו, למה להעליב? כולם אחלה פה.
את עוד צעירה, חכי, תגלי. אל תתווכחי איתי!
בסדר, אני רק אלווה אותך לחדר. הרמת כבר את כולם על הרגליים.
טוב מאוד! זה ישרת אותם.
את ממש עקשנית, את יודעת?
יש בזה משהו, אבל לעומת החתולה שלי אני מלאך! היא בכלל אסון.
עדי שכחה מזה, וחבל, כי אי-אפשר היה להתחמק ממפגש כזה.
זה היה כשיום אחד הגיע רבקה שקטה להפליא.
לראשונה, לא רבה, לא התווכחה, לא דרשה דין וחשבון. נכנסה לחדר עם עדי, הסתובבה לקיר ושתקה. שום מילה גם לשאלה הכי דואגת של עדי.
תלכי לשלום, עדי… תביני בהמשך…
ובהמשך עדי כבר שמעה מה קרה, כולל האבחנה ולמה רבקה הגיעה מיוזמתה.
הסתבכה עם הילדים, לבד בבית, אז באה בעצמה. “מגיע לה” ככה חשבו אצלנו. מה לעשות… הילדים כבר חטפו כל מה שיכלו, והלב נשבר.
עדי לא שפטה. במשפחה, לעולם לא תדע מה באמת קורה.
כשסיימה משמרת, עדי נכנסה לבדוק מה שלום רבקה.
להביא משהו?
המבט העני מנקב, אבל כשכבר עמדה לצאת, רבקה נפתחה:
עדי, רציתי לבקש ממך… קצת מביך. לא רגילה לבקש, רק לצוות. אמא שלי לימדה אותי להיות נמרה. “רוצה תרדפי, אל תחכי”, אבל מה עושים כשכבר אי אפשר? זה לא הסבירו לי.
תשאלי, הכי נכון. אני פה.
יש לי מלא משפחה אף אחד לא באמת תומך. עבדתי קשה תמיד. פינוק לא ידעתי, רק ריצות עבור הילדים, הנכדים, גם את הדירה נתתי לאחרונה כדי שינוח להם. עכשיו שנפלה מחלה נשארה לי רק מָרוּסִיָה שלי, החתולה. זה כל העולם שלי. עדי, בבקשה תקחי אותה אליך? אני יודעת שאת אוהבת חיות…
עדי התבלבלה. מעולם לא היו לה חיות בבית כסף בקושי, לא נעים להכביד. אבל לסרב? איך אפשר למבט כזה?
הכוונה היתה לקחת רק זמנית.
אקח אותה. עד שתחזרי הביתה!
תודה, עדי.
תמיד קשוחה, הפכה פתאום לסבתא רגילה.
עדי הגיעה לבית, כשמפתח ברשותה, אבל פחדה להיכנס לבד. דפקה אצל השכנה:
הרבקה נתנה לי מפתח, אני באה לקחת את החתולה. תשמרי עלי כמה דקות?
ברור, בא בא. גם אני לא מתה על הבדידות פה.
הילד הקטן שלה מותק, בכלל לא הפריע. והמשימה? התפוצצה מיד. ברגע שפתחה את הדלת, החתולה שחורה ובהירה ברחה לסולם, ועדי רק קיללה וחיפשה בחושך. השליחים שעמדו שם רק צחקו, והצביעו:
שם, על העץ!
עדי רצה מתנשפת, רטובה מהגשם המטפטף, מתה שתחזור כבר הביתה, עטופה בשמיכה עם שוקו, ואוזניה באוזן (רק אחת, את השניה אמא זקוקה לעצות). אבל אין מה לעשות. הבטיחה.
התיק על הגב, והתחילה לטפס.
קולות השריטות של מָרוּסִיָה ששורקת לה העניקו אומץ. ואז, כשהתקרבה, החתולה כמו דינוזור קטן בשחור כמעט פגעה בפניה בציפורניים. עדי התנדנדה ונבהלה. אבל ניסתה אחרת:
מָרוּסִיָה, אני יודעת שאת חכמה… תביני, באתי לעזור.
היא חטפה את החתולה, הכניסה אותה אל מתחת למעיל. קצת חם, קצת יבש הראש הוריד.
אבל עכשיו, הבעיה הגדולה: איך בכלל יורדים? זאת עדי שכחה. אף פעם לא אהבה גבהים, והעץ הזה? גבוה פי שתיים ממה שנראה ממבט ראשון…
מנסה להביט, סוגרת עיניים, קופאת.
הנייד רוטט בלי סוף, אבל היא לא רוצה לזוז. מה תבקש עזרה? שייחשבו שהיא ממש חוסר אחריות?
היי! נוח לך שם למעלה?
קול גברי, ציני וחם.
כן! תודה ששאלת… מתעקשת על סרקזם.
חכי רגע! אל תזוזי!
הוא בערך בגילה. חוזר אחרי רגע עם סולם ביד. עוזר לה לרדת, מחבק בעדינות (יחסית לחתול ולטיפוס כזה).
יורדים לאט. אני כאן.
עדי הרגישה מטופשת, נגשה להחזיק את מָרוּסִיָה טוב-טוב, כדי שלא תברח שוב, ונבהלה שהתנהגה לא יפה.
תודה, באמת, ממש הצלת אותי.
למה עלית בכלל?
בשביל החתולה… אמא מחכה לי.
קוראים לי רן, אחרי כל הבוץ הזה אפשר שנעבור ל”דווקא”? אגיע איתך עד הבית אם את רוצה.
עדי הופתעה, ענתה ב”רק אם לא קשה לך”.
פתאום חום זרם בה, ואפילו החתולה ישבה בשקט, מרוב שהתנגנה השלווה.
רן ליווה אותה עד הדלת. מחר כבר יחכה לה במחלקה. יקנה ביחד אוכל לחתולה, כי מָרוּסִיָה לא מסתפקת במה שיש יש לה טעם!
עדי טיפלה במָרוּסִיָה שבוע, עד שבתה של רבקה באה לקחת אותה.
אמא מתגעגעת, תיסלחי…
לוקחת גם את רבקה?
ברור! עם אמא שלי לא רבים.
וכך עדי מסיימת בידוד חדש. תוהה בלב: מה יש במערכות יחסים, כמה דברים שאנחנו לא יודעים. מי אנחנו שנשפוט?
ואם אפילו בשביל חתולה שווה לחזור לאמא, כל דבר אפשרי.
ובעיקר צריך לבנות את הבית שלך בעצמך, במיוחד אם יש עם מי. אז זה בכלל לא משנה מי יגיד “אני אוהב ראשון” מה שחשוב זה שמי שראוי יהיה שם בדיוק כשצריך, גם אם זה מושיט לך סולם, ומעולם לא יאמר שאת “לא מתאימה”. כי בשבילו? אין עוד מישהי כמוך בעולם.
