הלכתי למסעדה כדי לפגוש לראשונה את ההורים של ארוסי, אך מה שעשו גרם לי לבטל את החתונה
חשבתי שהפגישה עם הוריו של ארוסי תהיה עוד שלב טבעי בדרך לחיים משותפים, אבל אותו ערב הרת אסון במסעדה גילה לי את האמת על עולמו של רפאל. בסוף אותו לילה לא נותר לי אלא לבטל את החתונה.
מעולם לא דמיינתי שאהיה מהסוג שמבטל חתונה. אבל החיים מלאים הפתעות, נכון?
תמיד הייתי כזו שמתייעצת עם המשפחה והחברות לפני החלטות גדולות. אבל הפעם פשוט ידעתי שהלב שלי כבר בחר.
אני עדיין זוכרת איך ישבתי בסלון שלי, חושבת שוב ושוב על מה שארע באותו ערב.
ידעתי שאני חייבת לבטל את החתונה, כי מה שקרה במסעדה ההיא היה דבר שלא יכולתי לשאת.
לפני שאספר על אותו ערב, הרשו לי לספר לרגע על רפאל. הכרתי אותו בעבודה, במחלקת הנהלת חשבונות, כשנכנס כמנהל צוות צעיר. משהו בו סקרן אותי מהרגע הראשון. הוא התבלט גבר נאה, גבוה, עם שיער אסתטי וחיוך מחמם לב. והומור איך הוא ידע לגרום לכולם לצחוק. במהירות הפך לאהוב המשרד, ולא עבר זמן עד שהתחלנו לדבר בקפה.
כחודשיים אחרי שהצטרף, הזמנתי ללכת איתי לסרט, ומאז כבר לא נפרדנו. הוא היה כל מה שחלמתי למצוא בבן זוג בטוח בעצמו, רגיש, אחראי ויודע לפתור כל בעיה. אני, שתמיד הייתי קצת מגושמת, הרגשתי שמצאתי את המקום שלי איתו.
הקשר שלנו התקדם מהר מהיר מדי, אם לומר את האמת בדיעבד. רפאל הציע לי נישואין שישה חודשים אחרי שהתחלנו לצאת, ובאותו הרגע הרגשתי בעננים והסכמתי כמעט בלי מחשבה.
הכול היה כמעט מושלם פרט לדבר אחד: עדיין לא פגשתי את הוריו. הם גרו בצפון, ורפאל תמיד מצא סיבות למה לא נוכל לנסוע לבקרם. אבל עם ההודעה על האירוסין, התעקשו שניפגש.
“את הולכת לכבוש אותם,” רפאל חייך ולחץ את ידי. “הזמנתי שולחן במסעדה חדשה במרכז, שישי בערב.”
הימים הבאים עברו עליי בחרדה מה אלבש? מה אם לא יחבבו אותי? מה אם יגידו לרפאל שזה לא מתאים?
אני לא צוחקת כשאני אומרת שמדדתי שמונה שמלות לפני שבחרתי בשמלה שחורה פשוטה ואלגנטית. רציתי להיראות מכבדת, אך לא מתאמצת מדי.
בערב שישי חזרתי מוקדם מהעבודה והתארגנתי. ללא איפור כבד, נעלי עקב שחורות קטנות, תיק יד צנוע ותסרוקת טבעית. רפאל הגיע מיד לאחר מכן.
“את נראית מדהים, נועה!” אמר בחיוך ההוא שאני כל כך אוהבת. “את מוכנה?”
הנהנתי, זורקת תפילה קטנה שהיאזר בכוח מול הפגישה.
“בטח שיאהבו אותך, מתוקה,” חיבק אותי. “יש לך כל מה שמבקשים בבת זוג לילד שלהם.”
באותו רגע נרגעתי מעט, אבל לא ידעתי כמה שזה רחוק מהסיוט שיגיע.
נכנסנו למסעדה מקום מרהיב. נברשות בדולח השתלשלו מהתקרה, מוזיקת פסנתר קלה ליוותה את השולחנות. אפילו הכוסות מים נראו יוקרתיות במיוחד.
הבחנתי בהוריו של רפאל יושבים בשולחן סמוך לחלון. אימו, שולמית, אישה דקה ומוקפדת לעילא, קמה מיד ברגע שראתה אותנו. אביו, בנימין, ברוך פנים אך נוקשה משהו, נשאר לשבת.
“אוי, רפאלי!” קראה אמו, מתעלמת ממני. היא חיבקה אותו חזק ואז בדקה אם רזה, אם הוא אוכל מספיק
עמדתי בצד עד שרפאל נזכר שיש גם בי.
“אמא, אבא תכירו, נועה, הארוסה שלי.”
אמא שלו סקרה אותי בקור מקרקפת עד כף רגל.
“אה, שלום יקירה,” חייכה חיוך שלא הגיע לעיניה.
אבא שלו רק השמיע נהימת ברכה.
ישבנו. ניסיתי לשבור את הקרח: “נעים לי סוף-סוף להכיר, רפאל דיבר עליכם המון.”
לפני שהספקתי לקבל תשובה הופיע המלצר עם התפריטים. כשדפדפנו, אימו של רפאל רכנה לעברו:
“מותק, שאתה רוצה שנסדר לך את ההזמנה? אני יודעת שיש ריבוי אפשרויות שמבלבל אותך.” אמרה בקול רם מדי.
רפאל, בן שלושים, נתן לה לבחור במקומו. הייתי משוכנעת שימחה לה שתפסיק, אך להפתעתי פשוט הניד בראשו. “תזמיני, אמא, את יודעת מה אני אוהב.”
החזקתי את המבט שלו, אך היה מרוכז באמו. היא מיד הזמינה עבור שניהם את המנות היקרות ביותר בתפריט. לובסטר, סטייק ובקבוק יין שעולה 700 שקלים.
אני הזמנתי פסטה פשוטה. התיאבון נעלם כליל.
בינתיים, אביו פנה סוף סוף אליי.
“כן, נועה מה הכוונות שלך כלפי הבן שלנו?” קולו היה רציני.
“כ-כוונות?” שאלתי משתוממת.
“ובכן, את מתכננת להתחתן אתו, נכון? איך תדאגי לו? את יודעת שהוא מוכרח בגדים מגוהצים, שהוא ישן רק עם הכרית המיוחדת שלו?”
הבטתי ברפאל בתקווה שיעצור אותו, שיסביר לו שזה לא לעניין, אבל הוא שתק.
“לא בדיוק חשבנו עדיין על הפרטים,” מלמלתי.
“את חייבת ללמוד מהר, חמודה,” נכנסה אמו לדבריו. “רפי מאוד בררן. צריך ארוחת ערב ב-18:00 בדיוק, והוא לא אוכל ירקות אל תנסי בכלל להציע.”
זה כבר היה לי יותר מדי. למה רפאל לא אומר מילה? למה נותן שיתייחסו אליו כאל ילד?
המלצר הביא את האוכל והציל אותי לרגע. ההורים שלו המשיכו לפנק אותו. עיניי נפערו כשראיתי את אמא שלו חותכת לו את הסטייק, ואבא מזכיר לו להשתמש במפית. לא האמנתי.
איבדתי כל תיאבון ופשוט גרדתי לכאורה בפסטה. פתאום הבנתי למה רפאל תמיד דחה ביקורים אצל הוריו. כל התירוצים שלו קיבלו עכשיו משמעות כואבת.
לקראת סוף הערב, נשמתי לרווחה, חשבתי ששרדתי ואז הגיעה ההפתעה הגדולה.
המלצר הביא את החשבון. לפני שמישהו הספיק להושיט יד שולמית הרימה את הפתק. הייתי בטוחה שהיא לא רוצה שאשלם. אבל אז אמרה, “נו, מאמי, נראה לי שתהיי הוגנת ותשלמי חצי חצי, נכון? בכל זאת, משפחה אנחנו.”
הם אכלו מנות בשווי מאות שקלים, אני פסטה זולה. ועכשיו אני אמורה לשלם חצי? לא ולא.
המומה, התבוננתי ברפאל, מצפה שיגבה אותי. שיסביר לאמו עד כמה זו דרישה מגוחכת. אך הוא רק ישב בשתיקה, לא העז להסתכל לי בעיניים.
ברגע הזה הכול התבהר. לא היה זה רק עניין של חשבון. זו הולכת להיות המציאות שלי אם אנשא לו. אנשא גם להוריו.
אז נשמתי עמוק, קמתי ועשיתי משהו שמעולם לא העזתי לעשות.
“בעצם,” אמרתי בשקט, “אני מעדיפה לשלם רק על מה שאכלתי.”
כולם ננעצו בי, כששלפתי שטרות ושמתי על השולחן סכום מתאים הפסטה ואת הטיפ.
“אבל,” ניסתה שולמית למחות, “משפחה אנחנו!”
“לא, איננו,” הבטתי לה בעיניים. “ולא נהיה.”
פניתי לרפאל, ששפתיו רטטו בתימהון. הוא נראה אבוד.
“רפאל,” לחשתי, “אני באמת אוהבת אותך. אבל זו לא הדרך. אני מחפשת שותף, לא ילד לטפל בו. ואני לא חושבת שאתה מוכן לזה.”
הסרתי את טבעת האירוסין והנחתי אותה במרכז השולחן.
“אני מצטערת, אבל החתונה מבוטלת.”
יצאתי מהמסעדה לאוויר הלילה הקר, והרגשתי שמעולם לא נשמתי כל כך בקלות. כן, זה כאב. כן, זה יהיה מוזר בעבודה. אבל ידעתי עשיתי את המעשה הנכון.
למחרת בבוקר החזרתי את שמלת הכלה לחנות.
המוכרת שאלה בדאגה: “הכול בסדר?”
חייכתי לראשונה מזה חודשים. “את יודעת מה? כן, עכשיו באמת בסדר.”
ורק אז הבנתי: לפעמים, הדבר הכי אמיץ שאפשר לעשות הוא להתרחק ממה שלא נכון בשבילך. זה לא קל, אבל זה נכון.
מה דעתך?
