יומן מלאך פרוותי
היום הלכתי בשדרות רוטשילד בתל אביב בשעת ערב, השמש כבר שקעה, והרחוב היה מואר באור פנסים חיוור. לא הייתי רגוע ליבי דפוק, גופי מתוח. מולי, ממש באמצע המדרכה, ישב כלב ענק ומרשים פרווה ארוכה, עבה, מסובכת לגושים כהים, עיניים חכמות ודריכות. ניסיתי לא להבהיל אותו ולא להתעצבן בעצמי, ממלמל בשקט: כלב טוב… כלב טוב… ומתקדם אחורה, רגל מול רגל.
אני פוחד מכלבים מאז שהייתי ילד קטן. גדלתי בחולון, וזוכר מקרה שלא אשכח: כשהייתי בן ארבע באנו ההורים ואני לביקור אצל סבתא בקיבוץ בדרום. אצל השכנים היתה להקת כלבים, ואני הילד הסקרן רציתי כמובן ללטף ולשחק עם גורים שמצאתי בגינה. אבל בדיוק אז הופיעה פתאום האם כלבה גדולה שחסמה לי את הדרך, גילתה שיניים ושמרה על הגור שלה. לא תקפה, רק נהמה. אבל הרגע הזה נחרט בי כמו בקליעה פחד, קיפאון, ואין מי שיעזור.
מאז התמדתי להחמיץ כל עימות עם כלב קטן או גדול. ותמיד נשאר בתוכי אותו חוסר ביטחון. והיום שוב הלב דופק, הפחד מתעורר במיוחד מול כלב גדול שכזה, ששום דבר לא מזיז לו.
נשמתי עמוק והתחלתי להתרחק, מעדיף להסתובב ולעשות עיקוף. פתאום הוא קצת קם, מסתכל עלי, והולך אחרי. לא רץ, לא מנסה להתקרב מדי, רק מלווה אותי בקצב איטי, כאילו יודע בדיוק כמה פחד יש בי ושהוא לא רוצה לאיים. משהו בו שידר הבנה.
כל פעם שאני זורק מבט לאחור הוא איתי, מרחק של כמה צעדים, לא דוחף, רק נוכח.
“כלב חכם,” מלמלתי לעצמי, מופתע מהעדינות שבשפת גופו. איפה הבעלים שלו? למה הוא בכלל בוחר ללוות אותי? מאות שאלות רצות בראש.
כשהבניין שלי מתקרב באופק אני ממהר, מניח את ידית הדלת,ועדיין מביט אחריו. הוא לא מנסה לעבור את סף החצר, רק נשאר שם, יושב אל מול הדלת, בוחן אותי בעיניים עמוקות, מביט כיצד היא נסגרת ביני לבינו.
נשענתי על הדלת רגע, מנסה להאזין הכל דומם. תל אביב מחוקה ברקע, אבל בחדרי ליבי הנביחות החרישיות עוד מהדהדות. ניגשתי לחלון: הכלב המוכר עדיין שם למטה, יושב, ואז מניף פרווה וזנב, ונעלם בצעדים שקטים.
בערבים הבאים הפך הכלב הענק, חסר השם לחלק בלתי נפרד משגרת הדרך הביתה. כל יום הופיע פתאום, עקב אחרי בשקט עד פתח הבית. מרחוק, ואז לאטלאט מתקצר המרחק עשרה צעדים, חמישה, שלושה, ובסוף צמוד אלי, לא חודר, לא נוגע, רק נמצא. והפחד בנסיגה במקום רעד של אימה, משהו בין דריכות לסקרנות.
דמותו המגושמת חצתה איתי את העיר העמוסה. לא נבח, לא התקרב להטריד. לפעמים נזכרתי רגעותהוא בילדות, ופניו גרמו לי בכל זאת לנשום קצת יותר בקלות. היו רגעים שכבר הרגשתי כמעט בטוח; אפילו חשבתי לקרוא לו בשם כאילו חשוף רק כדי שיהיה פחות מאיים.
אריאל, לחשתי אולי בשל המראה העל-מציאותי, אולי סתם כי התאים. הפעם, כשקראתי “אריאל!”, סובב את ראשו וקימט גבות כאומר “הבנתי”. זה גרם לי לחייך.
אני עובד כאיש שיווק במשרד קטן בדיזנגוף בלאגן של לקוחות, פגישות, להט מחירים בשקלים, מיילים ושיחות אין קץ. בסוף יום רק רציתי להוריד נעליים, להכין תה ולשכוח הכל עד הבוקר. אבל בזכות אריאל, הדרך חזרה קיבלה משמעות אחרת היה בה רוגע לא מוסבר. הוא רק הלך בצד, בלי להטריד, בלי לב לבקש ליטוף, מגלה סבלנות אינסופית, כאילו מבין שבעבורי די פשוט להרגיש נוכחות שקטה.
ערב אחר ערב, הפחד הלך ופינה מקום לתחושת ידידות פשוטה. הידיעה שהוא מחכה לי בפינה, עיניו מביעות שקט, גרמה לי לחום שבלב. לפעמים עצרתי, הבטתי בו אריאל, רגוע, מחזיר לי מבט בלי איום, מזמין אמון שצומח לאט.
יום אחד בסוף ספטמבר נשארתי בעבודה עד מאוחר לחץ מצגת לא קל, ים דיונים, הצקות של לקוחות. בסוף יצאתי מהבניין כמעט בשמונה, עייף, כשהעיר כבר קרירה ושקטה.
אבל באותו ערב, לראשונה, הכלב לא הופיע. לא מהסמטה, לא מהספסל הקבוע לא מהכיכר. הליכה לבד נראתה מורטת עצבים, כאילו תל אביב הפכה ריקה ומאיימת. ליבי דאג לו אולי חלה? אולי סוף־סוף אספו אותו? או שמאס? הכאב עלה בלי שליטה.
החושך ירד טרם הזמן, והרחוב לא סימפטי. כשהגעתי לרחוב צדדי, קול גס וזר קרא אלי ממדרכה חשוכה: “הילה־לה, יפה שלי, באי רגע להכיר מישהו…”
קפאתי. הגבר צעד אחרי, והצעדים נעשו מהירים. היד שלו לפתע חטפה לי את הזרוע. הריח של אלכוהול כמעט סנוור, והפה הענק לחש קרוב מדי: “לא אוהב שמתחמקים ממני”. היד אחזה בי בחוזקה, ודופק הלב שלי טיפס.
הספקתי לראות ברק מתכת להב סכין נוצץ ליד החולצה. פחד עיוור מילא אותי ידעה שצעד אחד לא נכון והכל יתדרדר.
ואז מהחשכה, פרץ נביחה עוצמתית של כלב. האיש השתחרר בעווית, הסכין עפה מידו, ואריאל מלאך פרוותי, התנפל עליו. השיניים החזקות אחזו ביד הגבר, וזה צרח: “עזוב, יא כלב עזוב!”. זרקתי ברגל את הסכין לאחד השיחים הכי רחוקים.
“בסדר, אריאל, רק תשגיח עליו”, לחשתי לו ברעד, ובעודי מתקשרת למשטרה, כלב נאמן יושב ליד החשוד, עיניו לא מסיטות ממנו לרגע.
השוטרים באו במהירות והובילו את האיש אזוק. אריאל התרחק ברוגע, התקרב אלי ושם ראשו על ברכי. פתאום עולות לי הדמעות אולי משוק, אולי מהקלה, אולי מתוך תודה. ליטפתי את ראשו בשקט, ולחשתי: “תודה, שהיית כאן”.
מאותו ערב שום דבר לא חזר להיות כשהיה. לא יכולתי לדמיין את הבית בלעדיו הבאתי אותו איתי לדירה. כל יום, כשהייתי חוזר, אריאל היה יושב לי בכניסה, עוקב אחרי לכל פינה בבית, מוכן לאבטח. לא כלב שותף, שומר נאמן, מישהו שלא צריך מילים בשביל להבין מתי אני זקוק לו.
בהתחלה התקשה להסתגל. נכנס הביתה בהיסוס, אפו רועד בכל פינה חדשה, ספק מאיים ספק מסוקרן מהצלילים והניחוחות בבית. לא הכרחתי אותו פשוט ליוויתי בעדינות, דיברתי אליו בשקט ונתתי לו זמן לסמוך.
לאט לאט גילה פינות אהובות ליד הדלת, מול החלון, לצפות בעוברים ושבים מתל אביב השוקקת. קניתי לו שמיכה רכה, קערות עמידות, צעצועים. כל יום עוד קצת עזב את הפחד שכב ברוגע, חיכה לי בכל ערב בציפייה.
התחלתי לקחת אותו איתי לפארק הירקון בשבת בבוקר. הוא צעד איתי רגוע, לפעמים נתן לרחרח שיחים, היה סבלני כמו אבא מבוגר. לאט לאט, באימון קצר בכל יום, למד פקודות “שב”, “אלי”, ” ארצה” קלט הכל בקלות מפתיעה. אפילו מדריך האילוף התלהב מבינתו.
ואז מחלה. בוקר אחד הוא חיוור, פרוותו כהה בעייפות, ובקושי יוצא ממקום. דאגתי; הרופא הווטרינר קובע: “דלקת קלה ככל הנראה, מזון לא נכון מהרחוב. קצת טיפול, אוכל מתאים, והוא יתאושש.” נמלאתי הקלה. דאגתי לכל חוקי התזונה, דחפתי תרופה בתוך חתיכות גבינה, והשקיתי אותו דרך קערה חדשה.
בשבועות שעברו שוב התחיל לשחק בצעצועים, הביא כדור, צהל, רץ אלי בשמחה אל הדלת. לאט לאט הפך לכלב הביתי האמיתי שלי. סוף סוף הרגשתי בטוח, והרגשתי כמה הייתי זקוק לו.
ערב אחד, כשחזרתי עייף במיוחד, חיכה לי גבר זר בחצר. “שלום, אני עמרי הבעלים המקורי של הכלב שלך,” אמר וחייך בעצב.
עמרי סיפר שעקב שליחות בחו”ל נאלץ למסור את הכלב לחבר, שלא הסתדר איתו ושיחרר אותו לרחוב. עם חזרתו חיפש בקדחתנות פרסם, חיפש בכל פינה, ולבסוף גילה שכבר נקשרתי עם הכלב היקר הזה.
האם אני הולך להחזיר אותו? לא ידעתי מה לומר. עמרי קלט, חייך: “הוא מאושר אצלך, הגעתי רק לודא שטוב לו.” הבטחתי לדאוג, הוא נפרד, ואני נכנסתי הביתה ואריאל קיבל את פני בהתלהבות שקטה.
בעצם, למדתי היום שיעור חשוב. לפעמים, אפילו המפגשים הכי מפחידים בחיים מביאים איתם משהו טוב ויפה. אריאל, הכלב שבו חששתי כל חיי, הפך לבן לוויה ולחבר נאמן. למדתי לשחרר פחד ישן, להאמין באמון ובחום אנושי גם אם הוא בא בצורת ארבע רגליים ופרווה סבוכה. לפעמים, צריך רק לתת צ’אנס ומתפלל שלעולם לא אשכח זאת.
