לך מפה כבר!!! אמרתי לך – תסתלק! מה אתה מטייל פה?! — קלודיה מתתיה רטנה והניחה בחבטה צלחת גדולה עם בורקסים חמים מתחת לעץ התפוח, ודחפה את ילדי השכנים. — נו, תסתלק! מתי סוף סוף אמא שלך תתחיל לשים עליך עין?! עצלן! דקיק כמו מקל, סאני שלנו, שאף אחד לא קורא לו בשם, כולם רגילים לכינויו – חגבה. רק הציץ בשכנה הקשוחה וזחל לעבר הדלת שלו. הבית הענק, שחולק למספר דירות, היה מאוכלס רק חלקית. גרו בו בעצם שתי משפחות וחצי: פוקסמן, שמחון וקרפ, שזה קטי עם סאני. חצי משפחה, שבדרך כלל התעלמו ממנה, אלא אם כן באמת צריך. קטי לא נחשבה דמות חשובה — וגם לא רצו לבזבז עליה זמן. לקטי לא היה אף אחד מלבד הבן שלה. לא גבר, לא הורים. היא נגררה לבדה בדרכים, כמה שיכלה. הסתכלו עליה בעין עקומה, אך כמעט לא הציקו לה — לפעמים רק רדפו אחרי סאני, שחגבה היה שמו בפי כל, ידיים ורגליים דקות וראש עגלגל גדול, שאף אחד לא הבין איך הוא מחזיק על צוואר דקיק כזה. חגבה היה מכוער מאוד, אך רך ונחמד, לא מסוגל להתעלם מילד בוכה, ותמיד קפץ לנחם — מה שגרם לכך שאמהות כועסות הרחיקו אותו מילדיהן, “הדחליל הזה לא יתקרב”. מי זה “דחליל”, חגבה גילה רק כשהאמא הביאה לו ספר על דורותי בארץ עוץ, והבין למה כך קוראים לו. העלבון ממנו עבר לידו. חגבה החליט שבטח כולם קראו את הספר, ויודעים שהדחליל היה הכי חכם, טוב, עוזר לכולם, ולבסוף אף מלך בעיר היפה. קטי לא ניסתה לשכנע אותו אחרת. שיהנה לחשוב טוב על האנשים בעולם שיש בו מספיק רוע. הזמן שלו להתאכזב עוד יגיע — לפחות שיזכה לילדות תמימה. היא אהבה את בנה עד בלי סוף. כבר מחדר הלידה הבינה שאת הגורל שלה תקבל — וכשאמרו לה שהילד “יוצא לא רגיל”, השיבה: “הבן שלי הכי יפה בעולם! למה להוסיף סתם דאגות!” — יפה, אבל מפה ועד חכם המרחק רב… — נראה! — ענתה קטי, מלטפת את פני בנה ודומעת. היא התרוצצה שנתיים בין רופאים, עשתה הכול שהילד יקבל יחס רציני, טיפטה עליו וגידלה אותו בעיר, חבוקה איתו באוטובוס הישן. את הרחמים לא ביקשה, אם הוטרדה מיד הפכה לזאבה: — תתן אתה את הילד שלך לבית יתומים! לא? אז אל תייעץ לי! אני יודעת לבד מה טוב!! — ובאמת התעקשה במאבקיה. סאני השלים פערים, התייצב, וקבלת ההחלטה שלה התחזקה. למרות חזותו המוזרה, הבריאות השתפרה, והרופאים לא הפסיקו להתפעל מהאם הצעירה: — אימהות כאלה לא רואים! איזה פלא! הרי איימה עליו נכות, ועכשיו תראו! גיבור! חכם! ובחזרה חייכה קטי: מה הרי זה כך צריך להיות, כך אפשר אחרת? היא פשוט עשתה את מה שאמא אמורה לעשות. כשהגיע היום לסאני להיכנס לכיתה א’, כבר ידע לקרוא, לכתוב, לחשב — אך גמגם קשות, ואפילו המורה ויתרה: “סאני חכם, אבל להאזין לגמגום הצרוד לא עומדת בי הסבלנות…” למזל המשפחה, מורתו הוחלפה. הגיע מחנכת ותיקה מנתיבות, מריה, שארצה להפנותו לקלינאית לבדוק הגמגום, ולהגיש עבודות בכתב, ולחזק אותו במילות עידוד. קטי פרצה בבכי מהכרת תודה, אך המורה פטרה אותה ביד: “השתגעת?! זו העבודה שלי! הילד שלך מדהים!” וסאני המשיך לפרוח. אל בית הספר הגיע קופץ — כך הצחיק את השכנות: “הנה קפץ לנו החגבה! כנראה הזמן שלנו לפנות מקום — יואו, תראו איך הטבע התעלל בילד הזה! למה בכלל להנציח כזה גורל?” קטי ידעה היטב מה חושבים עליה ועל בנה, אך טרחה לא לבזבז אנרגיה על ריבים. אם בלב לא ניתן לתקן אדם, אז מוטב לדאוג לגינה — הפסגה של הבית הייתה שלה: שיח ורדים, שיח סיגלון ופירורי רצפות ששחזרה מפסולת של המתנ”ס, מהם עיצבה מדרגות כמו מוזאיקה מהאגדות, שכל היישוב בא לראות. החיוך של הבן היה הגמול הכי גדול: “אמא, זה כל־כך יפה כאן…” — ואז דמעות שלה, כי הילד מאושר. היו לו מעט סיבות לאושר. מילה טובה בבית הספר, או פינוק טעים מאמא — זה הכל. חברים? כמעט ולא, הוא אהב לקרוא יותר מלשחק בכדורגל, ובנות? השכנה קלאודיה שלטה — “אל תתקרב אל הנכדות שלי! לא בשבילך הן!”. “דאגה” של קלאודיה הייתה מסתורית, אבל קטי ביקשה מבן לא לבלוט לה בעיניים. החגבה הניח לשכנה, גם באותו יום כשארגנה אירוע. הוא רק חלף, בכלל לא ניסה להצטרף. — אוי ואבוי לי! — אמרה קלאודיה, מכסה את עוגת היום הולדת במגבת רקומה – “עוד יגידו שאני קמצנית! חכה!” הביאה לו פאי ואמרה: “אבל תזכור, שלא אראה אותך בחצר! יש לנו חגיגה — שב אצלכם עד שאמא תבוא!” סאני הנהן בהסכמה, אכל את הפאי בחדר, התבונן מהחלון בילדים חוגגים, עיניו נעוצות בבת יום ההולדת בחלוקה הורודה, דמיונית כנסיכה… אבל אז ראה – היא נעלמה פתאום מהעין. לא התעכב לשקול, מיהר לחדר אימו, ובחלון ראה את הבור המסוכן שבקצה החצר, לשם רצו הילדים וידע היטב: “אסור לך להתקרב לבאר, זה מסוכן!”. אך סמטה החליקה, נעלמה אל התוך, ובלי לחשוב קפץ אחרי, הציל אותה תוך סכנה לחייו. — תחזיקי! אני צועק לעזרה! — וכשחילצו אותם, וכל בני הבית בהלם, התברר — הילד הכי לא נחשב, היה לגיבור של כל השכונה. מאותו יום, גם קלאודיה, שהייתה עוצרת נשימה מרוב תדהמה, חיבקה אותו, והכירה בתודה. וסאני? המשיך בדרכו. יום אחד יהיה רופא, וכל חיי אהבתו וכוחו יעניק לאחרים. אם תשאלו אותו למה הוא כך, יאמר: “כי ככה צריך. ככה נכון. צריך לחיות. פשוט כי זה נכון.” *** אהבת אם חזקה מכל. קטי, למרות כל הקשיים והדעות הקדומות, אהבה את בנה אהבת אמת — והאמינה בו עד שהפך לגיבור, למרות הכול. כי גבורה, כך למדנו, היא לא איך שאתה נראה, היא מה שבפנים. ומעל הכל — העולם משתנה מהלב, והנשמה היא יופיו של האדם. האם גם אתם מאמינים — שטוב הלב מנצח הכל? והאם פגשתם אנשים, שהוכיחו שדווקא הפנימיות היא אוצרו האמיתי של האדם?

Life Lessons

עוף מפה כבר! אמרתי לך ללכת! מה אתה מסתובב פה, פרוק? חווה מתניה, הידועה לשמצה, טרקה צלחת פחזניות חמות על השולחן מתחת לעץ התפוח ובעטה בשכן הצעיר מהדלת. לך מכאן! מתי כבר אמא שלך תתחיל להשגיח עליך? בטלן!

דקיק כמו מקל ומגיב רק לכינויו, געשל, הגניב מבט נעלב בשכנה החמוצה וגרר את כפכפיו הביתה.

הבניין הגדול, מחולק לדירות, היה מאוכלס רק בחלקו. בעצם, גרו שם שתי משפחות ועוד חצי: משפחת פרץ, משפחת גושן וקארפ רות וגעשל.

רות וגעשל נחשבו לחצי הזו שאף אחד לא ספר, עד שנחוץ ממש; רות עברה בין עריצות לעלבון, והזמן איתה נתפס כמיותר.

לאמא של געשל לא היה איש; לא הבעל ולא ההורים. היא ניסתה להסתדר לבדה. כולם הביטו עליה בעיקום, אבל לרוב, התקמצנו עליה ובנה הדק גידל לעצמו כינוי: געשל, כי רגליים וידיים ארוכות, מוח גדול על צוואר שברירי, ונראה תמיד על סף נפילה.

געשל אמנם היה חלוש ונבהל בקלות, אבל לב ענק היה לו. לא יכול היה להתעלם מילד בוכה, ותמיד ניסה לנחם, מה שזיכה אותו לא פעם ברשעות מצד אימהות שלא סבלו את ה”פחדיון” הזה ליד צאצאיהן.

רק אחרי שאמא קנתה לו ספר על ילדה בשם עליזה, הבין מאיפה לקחו את השם “פחדיון”.
לא נעלב בכלל; להפך אמר לעצמו, מי שמכנה אותי כך, בטח קרא את הספר ויודע שפחדיון שם הגיבור חכם וטוב לב, עוזר לכולם וגם נהיה לעיר הגדולה למלך.

רות לא הפכה את העולם כדי לשנות את דעת בנה. בעצם, היא רצתה שיחשוב טוב על כולם, כי ראתה שיש מספיק רוע ממילא, והוא יספיק לטעום מזה.

היא אהבה אותו עד אינסוף. כבר בבית החולים כשחיבקה אותו לראשונה, קיטעה כל הערה מהאחות הילד נולד לא כמו כולם
“עזבי שטויות! הילד שלי הכי יפה בעולם!”

כן, אבל חכמה ממנו לא תצא
חכי, חכי נראה! רות ליטפה את הפנים הקטנות ובכתה.

שנתיים סחבה אותו בין רופאים עד שדאגו לו באמת. עשתה מסעות לעיר הגדולה, דבוקה אליו מקרוב כאילו יצא ממלחמת כוכבים.
אפילו כשנכנסה באוזן אחת ויצאה בשנייה כשאנשים הציעו לה עזרה הייתה משיבה:
תתני את שלך לבית ילדים! לא? אז תעזבי אותי בשקט! אני יודעת מה אני עושה!

בן שנתיים כבר היה כמעט שווה לאחרים, התעגל וקצת עלה במשקל, אבל מה ליופי רחוק. ראש גדול, רגליים דקיקות, ורזה, שרות נלחמה על כל גרם אצלו בכל שפיות וכוח.

את כל הטוב נתנה לו, לה עצמה כלום, והדבר עשה פלאים לבריאותו. אף אחד כבר לא דיבר על נכות, והרופאים הנידו ראש בהערצה כשראו את רות מחבקת את געשל כאילו היה נסיך מורכב מעשבים.

כאלה אמהות, אין אפילו בבית הנשיא! הילד היה בסכנת נכות, תראו אותו! גיבור! חכם!
בוודאי! הבן שלי!
בעצם, אנחנו מדברים עלייך, רותי! את אלופה!
רות נהגה רק למשוך בכתפיה.
מה כבר עשיתי? אמא לא אמורה לאהוב את הילד שלה? איזו גבורה זאת?

כשגעשל התחיל כיתה א’, כבר ידע לקרוא, לכתוב ולחשב קצת מגמגם, אבל מוכשר כהוגן. הגמגום הקל לפעמים ביזבז את כל הילדות:
מספיק! תודה, געשל, היתה המורה קוצרת את קריאתו, ומעבירה לתלמיד אחר.
אחר כך התלוננה בחדר מורות שאי אפשר לשמוע את הילד, איזה מחונן, אבל אי אפשר לשמוע.

למזלו, אחרי שנתיים היא התחתנה ויצאה לחופשת לידה המעמד עבר למורה נחמה, שעוד מעט חגגה שבעים אבל עדיין ידעה לאהוב ילדים. דיברה עם רות ושלחה אותה ללוגופד; געשל עשה את המשימות בכתב.
אתה כותב כ”כ יפה… כל פעם כיף לי לקרוא!
הילד פרח ונחמה הקריאה בקול את תשובותיו מול הכיתה.

רות בכתה מרוב תודה, אבל נחמה סירבה לכל ניסיון גמול.
השתגעת? זה התפקיד שלי! הילד שלך נהדר! הכל יהיה בסדר תראי!

געשל הלך לבית הספר בקפיצות. השכנים אהבו לציין:
אה, קפץ לנו “הגעשל”! כנראה אנחנו מתייבשים לפנסיה! איך יצא דבר כזה לעולם? ולמה אלוהים השאיר אותו פה?

רות ידעה מה חושבים עליה, אבל בחיים לא סערה או התרגזה מי שאין בו לב, ממילא אי אפשר ללמד אותו, ועל כן כל דקה עדיפה לשתול ורד נוסף או לצבוע את הבית.

בחצר הגדולה, מתחת לכל חלון גינה קטנה, ופרחים שייכים לדירה שגר בה. החצי שלה הכי יפה. שם פרחו ורדים גדולתנוף ושיח לילך ענקי, ואת המדרגות כיסתה בשברי קרמיקה שמצאה כששיפצו את מתנ”ס המועצה. היא נכנסה ללא התראה ליו”ר:
תן לי את הפסולת ההיא!
קרמיקה שבורה את רוצה? נדהם האיש.
כן! תן!
הוא הסכים בחיוך, ורות עד הלילה סיננה ערימות לבחור חתיכות יפות.

כמה ימים אחר-כך החצר קיבלה מראה של מוזיאון כולם באו לראות, כולם פרגנו ורות אפילו לא הסתובבה. מבחינתה, המחמאה של הבן הספיקה:
אמא, זה כל-כך יפה…
הוא ישב על המדרגה, הראה באצבע על הפסים, ומיד התמלא שמחה. ורות בכתה.

כי הילד שלה לפחות פעם אחת היה מאושר…

אבל הרבה שמחות לא היו בבית הספר אולי ישבחו, אולי אמא תכין עוגה… זהו.

חברים לגעשל כמעט לא היו לא מספיק זריז עם הבנים, אוהב ספרים, והבנות בכלל לא באזור, במיוחד הנכדות של חווה, מפחידת השכונה, שלה שלוש: חמש, שבע ושתיים-עשרה.
אפילו לא תעז להתקרב! נופפה לעברו. לא בשבילך הפרחים האלה!
מה עובר לה בראש, מי יודע. רות אמרה לגעשל פשוט להתרחק ממנה.

געשל קיבל את הדין.

ואותו יום, כשחווה הכינה שולחן לחגיגה, הוא רק עבר בדרך לא התכוון כלל להצטרף.

אוי, העוונות שלי… חווה גנחה ועטפה את הפחזניות במגבת. יגידו שאני קמצנית…!
היא בחרה שתי פחזניות, רצה אחרי געשל:
קח! ושתשב אצלך בשקט, חג היום, שתשאר רגוע עד שאמא חוזרת! שמעת?
הוא הנהן, הודה בשקט, והלך.

חווה עסוקה בכל השאר החגיגת יומולדת הכי נכדה קטנה ואהובה, נועה, וגעשל? שיישב לו לבדו. מה לו ולשמחה…

בלי סיבה להלחיץ את הנכדות בליצן הזה!

רק שרקעה רגליים וחשבה על רות:
מה את צריכה את הילד? לא תשרדי. הוא יגמור ברחוב, חבל לך.
ראית אותי אי פעם עם כוס ביד? רות לא גמגמה.
זה לא מוכיח! מי שלא קיבל מההורים, גם לילדים לא ייתן! מה את בכלל מבינה באימהות? עדיף שתיפטרי בזמן!
רות פשוט הפסיקה לומר לה שלום, עברה בגאון עם בטן עגולה ומוזרה לידה, אפילו לא מביטה.

מה את כועסת, גיבורה? הרי זה לטובתך! חווה המשיכה אחריה.
טובתך מריחה רע! ואני עם בחילות! רות החזירה ולטפה את בטנה. אל תפחדי, קטן. אף אחד לא יפגע בך!

ומה שגעשל עבר בשמונה שנותיו, לא סיפר לאמא מעולם. כשרע נתקל בו הלך לפינה בקצה החדר, בכה הכי בשקט ולא אמר כלום. ידע שאמא תכאב פי עשר. העלבונות נזלגו ממנו כמו מים מברווז רגש נקי, בלי טינה, בלי חיוך מריר.
קל יותר לחיות כששום דבר לא נצמד…

את חווה מתניה כבר לא פחד, אבל גם אהבה לא היתה שם. כל פעם שניסתה להעליב נעלם מהר כדי לא לשמוע, לא לראות, לא להרגיש.
אם היתה שואלת אותו באמת, היתה מתפלאה מאוד.

הוא ריחם עליה. באמת ובתמים. הוא ריחם על אישה שמבזבזת כל רגע על כעסים.

געשל העריך כל שנייה, הבין מזמן שאין דבר יקר מזמן. אפשר לתקן הכל זמן לא קונים, לא מחליפים, ולא אפשרי להשיג גם בעד כל השטרות בשקלים.

אבל למבוגרים, מה! זה נעלם!

הוא טיפס על אדן החלון, אכל פחזניה וצפה מכוון חלון איך ילדי השכנים והאורחים רצים בדשא, והכי האירה עיניו נועה בשמלתה הורודה, מסתובבת כמו נסיכה מהאגדות.

המבוגרים חוגגים ליד השולחן, הילדים התרוצצו הלאה, ונועה נשארה לבד, בקרבת הבאר העתיקה זה תפס אותו מיד.

הוא ידע היטב שזה מסוכן שם; אמא הזהירה:
הברזל בפנים רקוב, אל תתקרב. גם אם לא שואבים ממנה מים, תיפול אף אחד לא ישמע הבטחת לי?
מבטיח, אמא!

את הרגע שנועה גלשה ונעלמה, געשל פספס. הוא הביט בילדים מתגודדים ומשחקים, ואז פתאום שם לב איפה הכתם הורוד?

נועה איננה!

מכוסה פחד, געשל עף במדרגות, לא אכפת לו שמע חווה צורחת אחריו:
אמרתי לך להישאר בבית!

איש מהילדים לא שם לב בכלל להיעלמות; הוא רץ, התמקם מעל פי הבאר, ראה משהו בהיר בקרקעית וקרא:
תתקרבי לדופן!

הוא נשכב, שיחק אותה ספיידרמן, הכניס רגליים והשתלשל פנימה.

הוא ידע שאין זמן, שנועה לא יודעת לשחות; ראה אותה בקיץ חוטפת שיעולים בזמן שסבתא שלה צווחת ומתייאשת ללמד.

עכשיו, הבאר מסריחה ומפחידה אבל הוא תוך רגע בדפנות, מוציא אותה, חובק, מושך
אני איתך! תחזיקי חזק!

ידיו החליקו, אבל הוא הצליח לצעוק:
הצילו!

הוא לא ידע שבינתיים מזמן כבר ברחו כל הילדים.
הוא רק אמר לעצמו חייבים הנסיכה הזו צריכה לחיות!

כעבור כמה דקות, חווה, מחפשת את נכדתה, התאבנה:
איפה נועה?! איפה הילדה?
המהומה התחילה.

מהצד השני רות כבר רצה הביתה מהעבודה, הרגישה שמשהו לא טוב קורה קנתה בלי גרוש חלה, אבל המשיכה בדהרה.

הגיעה בדיוק כשהמהומה גואה. חווה התנשפה ומעדה על מדרגות ביתה. רות מייד רצה לעבר הדשא האחורי, ידעה בדיוק הבאר.
תפסה את חבל הכביסה, רצה וצועקת:
עזרה! תחזיקו!

למזלה, אחד מהחתנים, חצי פיכח, שם לב. הוא קשר אותה וסייע לה להשתלשל מטה.

את נועה היא תפסה מיד; הילדה קפאה מרוב פחד, אחזה אותה כמו דב נואש. רות רעדה. את געשל לא ראתה בשום מקום, תחושת אימה עטפה אותה.

היא תפסה אומץ, שלפה אותו מהמעמקים ויצאה בקול זעקה:
משכו!

והילד לוחש לה מבעד לדמעות:
אמא

כעבור שבועיים בית החולים החזיר את געשל כגיבור.

נועה חזרה קודם; קצת פצועה, שמלה קרועה, אבל חוץ מזה בסדר.

לגעשל קרע ביד, נשימה כבדה אבל אמא לידו, ופחד כבר לא היה.

חווה, בביקור, חיבקה אותו בדמעות:
יא ילד זהב! אם לא אתה אני… אני תן לך מה שתרצה!
לא צריך, משך כתף, פשוט עשיתי מה שצריך. אני לא גבר?

חווה בלעה דמעות לא ידע שקטן-הגעשל הזה עוד יבריח יום אחד אמבולנס מול אש, ויציל כל אחד, לא שואל למי שייך, יחבוש, וינחם כמו פעם, כשחיפש את אמא

וכשישאלו אותו, למה כל העולם נהג אחרת געשל ענה בקצרה:
אני רופא. זה מה שצריך. חייבים לחיות. זה הנכון.

***

אהבה של אמא לא יודעת גבולות, גם אם מחוץ קשה בפנים אור.

רות, למרות הקושי והדעות הקדומות, אהבה עד אין קץ דבקותה הביאה את בנה להיות טוב וחכם. זו תזכורת לכוחה של הורות.

הגיבור האמיתי, הוא הלב: געשל, אולי מצחיק למראה, הוכיח גבורה שרבים רק חולמים עליה. הוא עשה נכון, כי כך בעצם נמדד האדם ברגישות, באומץ, ברחמים.

שכניה של רות, שזלזלו בה ובבנה, גילו בסוף את גדולתם כשכולם נדהמו מהמעשה. לוותר על טינה, לדעת לסלוח, ולעשות טוב אפילו כשעשו לך עוול.

געשל אמר: אני רופא. זה מה שצריך. חייבים לחיות. זה הנכון.

הסיפור מזכיר אנושיות וחמלה תמיד גוברות על רוע. היופי האמיתי תמיד בלב.

ולכם:
האם גם אתם מאמינים שטוב לב תמיד מוצא דרך, לא משנה מה, ומשנה עולמות? אילו מקרים בחייכם הראו לכם שהחיצוניות מטעה, ושאנשים עשירים באמת עשירים בלב?.

Rate article
Add a comment

four × 2 =