בגיל 54 עברתי לגור עם גבר שהכרתי בקושי כמה חודשים, רק כדי לא להפריע לבתי. ומהר מאוד קרה לי דבר כל כך נורא, שהתחרטתי עמוקות על כל צעד.
חשבתי שבגיל כזה כבר לומדים לזהות אנשים בלי מילים. שניסיון החיים מלמד אותך לקרוא בני אדם כמו ספר פתוח. התברר לי כמה טעיתי הייתי תמימה להפליא.
גרתי עם בתי יעל ובן זוגה דניאל בדירה שלנו בתל אביב. הם אנשים טובים, דואגים, אוהבים. אבל הרגשתי כל הזמן כמו אורחת בבית שלהם. לא בגלל שאמרו משהו חלילה פשוט האווירה נעשתה כבדה, חנק אותי. שקט צורם דיבר בקול רם מכל מילה: “אמא, יש לנו את החיים שלנו, מגיע לנו קצת שקט”.
לא רציתי להרוס להם את האושר, לא רציתי להפוך לנטל. רציתי ללכת בכבוד, בלי סצנות, בלי מבוכה. שלא ישאו אשמה. העדפתי לעזוב לפני שהם יגידו: “אמא, אולי הגיע הזמן למצוא לך מקום?”
יום אחד, בעבודה, אחת הקולגות, אסתר, אמרה לי:
“יש לי אח, אלון. גר לבד. נראה לי תתאימו”. חייכתי, גיחכתי. “מי כבר יוצא לדייטים בגיל 54?”
בסוף הסכמתי להכיר. נפגשנו בפארק הירקון, הלכנו לטייל, שתינו קפה בקפית. הכל היה שגרתי. וזה בדיוק מה שאהבתי – לא פראי, לא תיאטרלי. הוא היה נעים, לא לוחץ, בלי הבטחות, בלי דרמות. חשבתי לעצמי איתו יהיה לי שקט. וזה מה שרציתי.
התחלנו להיפגש רגוע, כמו מבוגרים. הוא בישל ארוחת ערב, בא לאסוף אותי, צפינו יחד בטלוויזיה, יצאנו להליכות בים. בלי סערות, בלי להתלהב. חשבתי זה אושר בגילי. פשוט. שליו. שקט.
אחרי כמה חודשים הוא הציע שאעבור אליו לגור, לדירה ברמת גן. התלבטתי. אבל החלטתי זה נכון. יעל ודניאל יקבלו את החופש שלהם, ואני אתחיל מחדש. ארזתי קצת בגדים, חייכתי, אמרתי שהכל בסדר. בפנים הכול סער. פחדתי, אך הסתרתי.
בהתחלה היה שקט וטוב. סידרנו יחד את המדפים, הלכנו שוק הכרמל, חלקנו מטלות הבית. הוא היה מתחשב, עדין. הרגשתי שהגענו לחוף מבטחים.
ואז התחילו הקוצים הקטנים. הקשבתי לרדיו והעליתי את הווליום מיד קיבלתי הערה שכואב לו הראש. שמתי כוס קפה ליד המיטה הוא העיר על הכתם שעל השידה. קניתי לחם שחור ולא חלה הוא נאנח שזה לא טעים. אמרתי לעצמי, שטויות, הסתגלות חדשה זה יסתדר.
לאט לאט הופיעה גם הקנאה. חזרתי מאוחר מהעבודה? הוא שאל, איפה היית? למה לא ענית? עם מי דיברת? בהתחלה חייכתי. חשבתי, איזו מחמאה, מישהו דואג לי. באמת, בגיל הזה… פתאום זה מחמיא.
אבל זה החריף. הוא התחיל לכעוס כשדיברתי בטלפון עם חברה. שאל בדיוק מה אמרנו, למה כל כך הרבה זמן? התחלתי לדבר פחות, רק לא לעורר מהומה.
אחר כך הגיעו הביקורות. המרק תפל, הקציצות יבשות, הדייסה נדבקת לסיר. כל דבר הערה. ניסיתי להשתדל, התאמתי את עצמי, שיניתי מתכונים. תמיד מצא סיבה להעיר.
יום אחד שמתי מוזיקה, חזרתי אל השירים הישנים שאני אוהבת תוך כדי בישול. הוא נכנס למטבח. “תכביי את הרעש הזה. אנשים נורמליים לא שומעים כזה זבל.” כיביתי. בשקט.
ואז, היה הפיצוץ. הוא חזר מהעבודה. הייתי רגילה לשאול, “הכל בסדר?”. הוא התפרץ, “תעזבי אותי, זה לא עניינך!”. עמדתי נבוכה. הוא תפס את השלט של הטלוויזיה וזרק אותו על הקיר השלט התפזר לחתיכות.
עמדתי המומה. לפני עמד זר, לא האיש השקט מההליכות בפארק. מישהו כועס, אלים, לא צפוי. אחר כך התנצל, אמר שקשה לו, שיש בעיות בעבודה. האמנתי. אמרתי לעצמי קורה, כולנו בני אדם.
אבל מאז משהו השתנה. התחלתי ללכת על קצות האצבעות. פחדתי לטעות. דיברתי בשקט. בישלתי ושטפתי וסידרתי בדיוק כמו שהוא רוצה. כיביתי את הקול של עצמי. כל יום שמעתי את לא מבינה כלום, אין לך טעם, למה את לא יודעת את הדברים הפשוטים האלה? התחלתי לפקפק בעצמי. אולי באמת אני הבעיה?
הלכתי והפכתי לשקטה יותר, בלתי נראית. ניסיתי להיות “נוחה”, מקווה שזה ירגיע אותו, שזה ישתנה. אבל ההיפך קרה ככל שהתכווצתי, הוא הלך והתרחק. לא הבנתי למה אני סובלת.
מדוע לא עזבתי מיד? לא בגלל אהבה. לא באמת הייתה פה אהבה אולי הרגל, אולי בדידות. אבל כבר עברתי מיעל ודניאל. התביישתי לחזור, להסביר שאין לי לאן. בגרות? זה לא עזר לי. לא רציתי להרוס להם את החופש. רציתי שיהיו להם חיים משלהם, רציתי להיות כבר סבתא.
אז שתקתי, ניסיתי עוד פעם, עוד קצת. התעקשתי אולי עוד רגע, עוד קצת סבלנות. אבל הלב שלי הלך ונסגר, הלך והצטמצם, הרגשתי שאני נעלמת.
הקש ששבר אותי היה שקעים. מצחיק, לא? שקע חשמל במסדרון הפסיק לעבוד. אמרתי לו, כדאי להזמין חשמלאי. הוא עצר, שאל, “מה עשית? למה את תמיד מתערבת?” התנצלתי, עניתי שלא נגעתי, רק הטענתי את הטלפון. התחיל לכעוס, נכנס להתקין בעצמו, פרק, התעצבן, זרק מברג לרצפה, הברגים התפזרו. צעק עליי, על החשמל, על העולם כולו. עמדתי שם וידעתי זה לא יעבור. זה רק ילך ויחמיר, ואני מתפוגגת.
כשהלך בשבת בבוקר למקווה, כמו בכל שבוע, ידעתי מה לעשות. ארזתי בשקט: כמה בגדים, תעודת זהות, תיק איפור. השארתי את שאר הדברים ואת זכרונותיי מאחור. מכתב קצר “אל תחפש אותי. נגמר.” הנחתי את המפתח.
כשהדלת נסגרה מאחורי, הרגשתי הקלה, משאיר באוויר. עמדתי בחוץ, שאפתי אוויר, פעם ראשונה אחרי חודשים.
התקשרתי ליעל. “אני חוזרת”. היא לא שאלה דבר. “בואי, אמא, מחכות לך”.
בדירה, דניאל הכין לי תה, יעל חיבקה אותי. התפרקתי בבכי, לראשונה מזה זמן רב. סיפרתי לה הכל. היא האזינה, ואז אמרה: “אמא, מעולם לא הפרעת לנו. זה גם הבית שלך”.
הוא ניסה לחזור, התקשר, שלח הודעות תחילה כועס, אחר כך מתנצל, מבטיח שישתנה. חסמתי אותו, הפעם סופית.
היום עברו כבר מספר חודשים. אני גרה אצל יעל, עובדת, הולכת לבריכה, נפגשת עם חברות. שגרה שקטה ושלווה.
והבנתי הבעיה לא הייתה רק בו. העיקר הייתה בי, ברצון האינסופי למצוא חן, להיות “נוחה”, לוותר ולצמצם את עצמי, בשם השלום ושלמות המשפחה.
חשבתי שבגילנו צריך פשרות, שהעיקר לא להישאר לבד. זה שקר. גיל לא פוטר מזכות לכבוד, לשקט, להישמע, ואם צריך ללכת בלי להתנצל.
אני לא מתחרטת שהלכתי. מתחרטת רק שלא קמתי קודם. היום אני שומעת את המוזיקה שלי בקולי קולות, מכינה אוכל כמו שאני אוהבת, קונה את הלחם שלי, מדברת שעות עם חברות וחיה.
וזה אושר. פשוט, קטן, ענק.
אם הסיפור שלי מזכיר לכם משהו אל תפחדו ללכת. לגיל אין משמעות. עדיף להיות לבד מאשר לחיות בפחד. כל כך עדיף.
