“אתה בושה למשפחה הזאת! באמת חשבת שאגדל את הטעות הזאת שבבטן שלך? מצאתי הומלס שייקח אותך מפה!” הודעת וואטסאפ התנוססה על המסך בנייד של דביר מלמד, כשהתא הקטן במטוס הגולפסטרים G650 היה חשוך וקריר.
מהילה: “הילדים ישנים. הבית מסודר בדיוק כמו שאתה אוהב. מתגעגעת, אוהבת נתראה שבוע הבא!”
חיוך עייף התפשט על פניו של דביר, והוא שפשף את עיניו. שישה חודשים. חצי שנה של מרוץ אחרי המיזוג הגדול בטוקיו מזוודה אחרי מזוודה, קופאין שחור ולא נגמר, מטרה אחת בוערת לנגד עיניו: להבטיח את עתיד הילדים לדורות. העסקה של חייו, מגדל ענק שישנה את קו הרקיע של טוקיו.
“טסים לנחיתה,” נשמעה קריאת הקברניט במערכת הכריזה. “דביר, ברוך הבא הביתה, תל אביב מחכה. טמפרטורה בחוץ שמונה מעלות.”
לפי התכנון, היה בסוף שבוע הבא. אבל המשא ומתן נגמר מוקדם, אחרי לילה לבן שנמשך עד ארבע בבוקר שעון טוקיו. הוא רצה להפתיע את כולם. דמיין את קריאות השמחה של איתן בן השש ואת החיוך המבויש של יעל בת העשר. הוא ראה בעיני רוחו את הילה אשתו מזה שנתיים, מחכה לו עם ארוחה חמה וכוס יין מול האח.
בשתיים וחצי בלילה, המטוס נחת בנתב”ג.
בשלוש ורבע, דביר פתח בשקט את הדלת הגדולה של הבית בצפון תל אביב.
הדבר הראשון שהיכה בו היה הקור. לא צינת נובמבר הרגילה, אלא קור חודר שדמה לסטירה. החימום היה כבוי. האוויר היה כבד, יבש, בלתי-ידידותי.
השקט היה הדבר הבא. לא שקט נינוח של בית ישן מלא אנשים ישנים, אלא דממה כבדה, מאיימת, של דירה ריקה ונטושה.
“הילה?” לחש, משאיר את המזוודות על הרצפה.
שום תשובה. פנל האזעקה ליד הדלת היה כבוי. שום אזעקה לא הופעלה.
הוא פנה למטבח, התקווה היחידה לכוס מים.
ואז הלב נעצר.
יושבים על רצפת המטבח הקרה, מוארים באור החלש של הירח, היו ילדיו.
הם לא היו במיטותיהם החמות. הם לא חובקו בבובות הפרווה ששלח כל חודש. רק מחובקים תחת שמיכה דקה, פרוצה.
“איתן? יעל?” קולו היה צרוד וחלש.
יעל נרתעה ונצמדה לאחיה. פחד אינסטינקטיבי, ענק. היא גוננה עליו בידיים רועדות.
“אל תרביץ לנו!” לחשה. “לא גנבנו שום דבר! מצאנו את זה בפח! נשבעת!”
“יעל, זה אני. זה אבא.”
הוא הדליק את האור.
המחזה היה בלתי-נתפס. איתן רעד מקור, פניו סמוקות, מזיעות. בין שניהם קערת מים מפלסטיק ובתוכה כמה גזרונים ישנים.
הוא הביט על הכיריים, שם סיר קטן. בתוך המים הצפים רק שתי פרוסות גזר דקות.
“סליחה, אבא,” יעל ממלמלת, “לא נגעתי באוכל הטוב, אל תספר לאמא, שוב תנעל את הדלת!”
הוא כרע על הרצפה, שולח יד רועדת ויעל נרתעת, מתכווצת.
“יעל, אני לא כועס. איפה האוכל? אני מעביר לכם עשרת אלפים שקל כל חודש, הסופר משלם בהוראת קבע.”
היא מצביעה ביד רוטטת לעבר הארון; עליו תלוי מנעול כבד.
“אמא אומרת שאוכל יקר רק לאורחים,” אמרה בלחישה. “אנחנו אוכלים תרגולים. כדי ללמוד הכרת תודה. כדי לזכור את המקום שלנו.”
“תרגולים,” הוא חוזר, המילים חמוצות בפיו.
הוא נוגע במצחו של איתן. חם, יבש. “כמה זמן הוא חולה?”
“שלושה ימים,” יעל עונה, דמעות נקוות. “אמא אמרה שאם אתקשר אליך תיקח אותו למקום הרע. מקום שילדים לא טובים הולכים אליו. אמרה שלא תרצה ילדים שבורים.”
הוא מרים את שניהם. קלים מדי. מרגיש עצמות איפה שהייתה אמורה להישאר ילדות.
הוא מעלה אותם אל חדר השינה שלו החדר היחיד עם מפזר חום. עוטף אותם בשמיכה עבה.
“תחכו כאן, אני כבר חוזר עם אוכל אמיתי.”
כשהוא מסדר ליעל את הכרית, היד שלו נוגעת במחברת קשיחה מתחתיה. יומן של יעל.
עמוד ראשון כתב רועד, דפים מוכתמים בדמעות וכתמי אוכל.
יום 14: אמא אמרה שאם אתקשר לאבא, תהרוג את החתולה. אז לא התקשרתי. מתגעגעת לטטנקה.
יום 30: איתן רעב. נתתי לו את הלחם שלי. שיקרתי לאמא שאכלתי, נעלה אותי בארון.
יום 45: הגיע גבר. אמא קוראת לו רוני. שתו את היין שאבא שמר. צחקו כשאיתן בכה אחרי שנפל.
הוא סוגר את היומן. הביטחון שבידיו חוזר, קר. לא כאב עכשיו אסטרטגיה. לא אבא שבור, אלא מנכ”ל שגילה גניבה.
השלב הבא ברור.
חלק ב’: המארב
המשטרה? לא כרגע. המשטרה לוקחת עדויות. המשטרה מתריעה. המשטרה מאפשרת לקבלנים לברוח. הוא צריך משהו קבוע.
הוא עובר כמו רוח רפאים בבית.
בפח: בקבוקי שמפניה צרפתית הבקבוקים היוקרתיים ששמר לימי הולדת עגולים. קופסאות קוויאר, משלוחים מהסושי הטוב בעיר.
בחדר הרחצה הראשי: סכין גילוח של גבר אחר. בושם זול.
במגירה בחדר העבודה ניירות פזורים, מסמכי קרנות נאמנות מבולגנים. הוא מתחבר לחשבון הבנק:
משיכה: 90,000 חירום רפואי (יעל).
משיכה: 180,000 שיפוץ גג.
משיכה: 370,000 העברה לחשבון “רוני להב יזמות”.
החשבון מרוקן, רבע מיליון ש”ח חוצה בחצי שנה.
ברחוב, מנוע רכב. 5:00 בבוקר. השמש מתחילה לשבור את החושך.
הוא יושב בכורסה הגדולה, אוחז ביומן ביד אחת ובטפון ביד השנייה.
הדלת נפתחת.
צחוק קליל צחוקה של הילה, שתויה, מרוצה. וגבר. קול עמוק.
“שקט רוני, הילדים יתעוררו. ואם יראו אותך, שוב אצטרך להעניש אותם, נמאס עלי. שברתי ציפורן בפעם שעברה.”
“יותר מדי דאגות,” רוני עונה. “בואי לחדר. דביר לא בארץ. הוא תקוע ביפן בשביל ברזל.”
“העברה האחרונה עברה?” היא שואלת.
“הסיפור עם השתלת הכליה של יעל עבד על הסניף, הכסף נכנס. מחר טסים לאיה נאפה. מחלקת עסקים.”
דביר משחרר את הנעילה ומפעיל הקלטה בטלפון.
“לא מאמינה שהוא קנה את זה,” הילה צוחקת. “הוא באמת חושב שהוא דואג. הוא רק כספומט מהלך.”
“לגמרי,” רוני מגיב.
דביר מדליק מנורה.
הם קופאים. הילה מעווה חיוך מפוחד. רוני מתכווץ.
“ברוכים הבאים הביתה,” קולו של דביר קר. “וזה? המקרה הרפואי?”
חלק ג’: החקירה
הילה דוחפת את רוני קדימה. “דביר! אתה… חזרת מוקדם! אני יכולה להסביר… רוני יועץ. לגג.”
“בחמש בבוקר? לגג? או לחשבונות?”
הילה משחררת דמעה מתוזמנת. “הייתי לבד, אתה בכלל לא פה. אנחנו רק בני אדם!”
“והילדים?” דביר מתקרב. “גם הם צריכים ‘תרגולים’ כדי ללמוד את המקום שלהם?”
היא נתקעת. “הם קשים! שמנים! אני מחנכת!”
הוא מציג את היומן.
“אז למה יעל כותבת שאיתן בוכה מרעב? שאתה נועלת אותה בארון על ‘שקרים’? שאיימת להרוג את החתולה?”
“שקרנית!” הילה צווחת. “היא ממציאה!”
“הבנק גם ממציא? איפה 650,000 ? איפה הגג הנוזל?”
רוני קולט לאן זה הולך, מחפש לברוח. “רק באתי לעזור, אני עוזב.”
דביר מנעול את הדלתות. “תשב,” הוא לא מסתכל עליו. “המשטרה כבר בשער. השם שלך על ההעברה? אתה שותף ברמאות.”
רוני מתיישב. קורס.
חלק ד’: המלכודת
“אתה התקשרת למשטרה?” הילה מנסה לצחוק. “יהיה מילה נגד מילה. אני אמא שלהם. ילדים קטנים מדמיינים. שופט לא יאמין לבת עשר…”
“את חושבת שנפלת בפח היום?” הוא מרים שלט.
“אני פה יומיים. התגנבתי הביתה, בדקתי איך את חיה בלעדיי.”
בטלוויזיה מוקרן תיעוד מהמצלמה הנסתרת. הילה צורחת על איתן, דוחפת אותו, סוטרת.
“אני שונאת אותך! אם אבא לא היה עשיר, מזמן הייתי זורקת אותך!”
הילה נרתעת מהמסך.
“זה הפרת הסכם ממון, זה התעללות בקטין. את לא תקבלי כלום. לא דירה, לא מזונות רק תא במעצר. ורוני? הוא חוצה גבול עם כסף. פדרלי.”
הילה זוחלת אליו, מתחננת.
“אני אשנה, אני אהיה טובה…”
הוא מתבונן בה בקור. “הכלל הראשון לאבהות להגן על הגורים. לפעמים, זה להוציא את הזבל.”
הסירנות מגיעות. אור כחול-אדום מאיר על שני נוכלים.
חלק ה’: החגיגה
המשטרה לוקחת אותם. רוני מתמוטט, הילה צורחת קללות. דביר חותם על הכל.
כשהבית סוף סוף שקט, שבע בבוקר.
דביר חותך את המנעול על המזווה. זורק את סיר התרגולים, את הגזרים הנפולים.
הוא מזמין פיצה, שלוש מגשים ענקיים פפרוני, גבינת עיזים, ירקות. מזמין פנקייקים, פירות, שוקו, גלידה.
הוא יושב על הרצפה בין כל המעדנים.
“יעל? איתן?”
הם צופים בו מלמעלה, ידיים אחוזות.
“האם האיש הרע הלך?” יעל לוחשת.
“כולם הלכו,” דביר מבטיח בחיוך. “הרעים לא ישובו. מבטיח.”
הם קופצים אליו. הוא קובר את ראשו בשיערם.
“עכשיו רק אנחנו, ונאכל עד שנהיה שבעים.”
איתן מביט בפיצה: “זה לאורחים?”
“לא,” עונה דביר. “זה למשפחה. ורק אנחנו אורחים כאן.”
הם אוכלים על הרצפה. דביר מביט בילדיו, ליבו מתרסק ומחלים בו זמנית. הוא יבנה הון בשבילם אבל מהיום הוא גם ידאג להווה.
היום, לא מחר.
חלק ו’: שעת הקסם
שנתיים אחר כך.
הבית חמים. ריח קינמון, וניל וביטחון עוטף את המטבח.
שלוש בבוקר.
דביר לא בנסיעות. לא בחו”ל. מכר את העסק רק כדי להקדיש עצמו לבית. הוא עומד במטבח עם סינר, פלפל בצד, שופע קמח.
“איתן, שפוך את השוקולד,” הוא מחייך.
איתן, שמונה, בריא, שמח, מרוקן את כל צ’יפס השוקולד. יעל בת שתים עשרה, גבוהה, מערבבת את העיסה.
“אתה יודע,” היא עוצרת. “פעם פחדתי משלוש בבוקר.”
דביר מרים גבה. “למה?”
“זה היה הזמן המפחיד. הייתי רעבה, לבד. חשבתי שלעולם לא תחזור.”
הוא מתקרב, מנשק מצח.
“ועכשיו?”
יעל מחייכת. טועמת מהבלילה.
“עכשיו זה הזמן שבו מתרחש הקסם. זמן העוגיות. זה הזמן שלנו.”
דביר מחבק את שניהם.
על האח, תמונה: שלושתם אוכלים פיצה על הרצפה, באותו בוקר גורלי.
בפינת הביוב נשרפה המחברת. “מיום זה, נגיד הכולו בקול. אין צורך להחביא את הרעב,” הבטיח לה.
והם עמדו בהבטחה.
הוא חוזר למטבח, סוגר את דלת התנור.
בית עשוי מלבנים, הוא חושב. אבל בית אמיתי עשוי נוכחות. כמעט איבדתי אותו, אבל הדלקתי אש ברגע הנכון.
“מי רוצה ללקק את הכף?” הוא שואל.
“אני!” שניהם צועקים ביחד.
והוא מחייך. הכלוב נפרץ. הגורים בטוחים. והטורף סיפור ישן, שנעלם עם אור המטבח בשלוש לפנות בוקר.
