אני בן 47. כבר חמש עשרה שנה עבדתי כנהג אישי למנכ”ל בכיר בחברת הייטק מוכרת בתל אביב. לאורך השנים, היחס שלו אליי היה תמיד הוגן השכר היה מצוין, קיבלתי את כל התנאים הסוציאליים, בונוסים, אפילו מתנות לחגים. הסעתי אותו לכל מקום: ישיבות, שדה התעופה, ארוחות עבודה ואירועים משפחתיים.
העבודה הזו אפשרה לי לדאוג למשפחתי. הצלחתי לממן לימודים לשלושת ילדיי, רכשתי דירה קטנה בראשון לציון במשכנתא, ואף פעם לא הרגשנו מחסור.
ביום שלישי שעבר הייתי אמור להסיע אותו לפגישה מאוד חשובה במלון יוקרתי בהרצליה. כמו תמיד בחליפה מגוהצת, רכב מבריק, הגעתי בזמן.
בדרך הוא הדגיש עד כמה הפגישה חשובה ושהאורחים מחו”ל. ביקש שאמתין לו בחניה, כי ייתכן שהשיחות יתמשכו שעות. חייכתי ואמרתי שאין בעיה, שאמתין עד שיסיים.
הפגישה החלה מוקדם בבוקר. אני נשארתי ברכב. עברה ארוחת הצהריים, אחר הצהריים, והוא לא יצא. שלחתי הודעה לשאול אם הכול בסדר ואם הוא צריך משהו. הוא ענה שהכול מצוין ושהוא מבקש עוד שעה סבלנות.
השמש כבר שקעה, והייתי רעב, אך לא העזתי לזוז כדי שלא יפספס אותי. רק בשמונה וחצי בערב ראיתי אותו, יוצא מהמלון עם כל חברי הפגישה כולם צוחקים ונראים מרוצים. מיהרתי לקראתם ופתחתי את הדלת אל הרכב.
הוא ביקש שאסיע את כולם לארוחת ערב. הנהנתי בנימוס ויצאנו לדרכנו.
במהלך הנסיעה דיברו האורחים באנגלית. במשך השנים הקדשתי זמן ללמוד את השפה אחרי שעות העבודה, מבלי לספר על כך לאיש. הקשבתי וחשבתי לעצמי כמה השתפרתי.
אחד מהם שאל אם הנהג חיכה כל היום, וציין שזו מסירות רבה.
הבוס שלי צחק וענה משהו שצרב לי עמוק בלב:
“לשם כך אני משלם לו. הוא בסך הכול נהג. אין לו משהו טוב יותר לעשות.”
הם כולם צחקו.
הרגשתי גוש בגרון, אך הצלחתי לשמור על קור רוח ונראיתי עסוק בכביש.
כשהגענו, הודיע לי שהארוחה תימשך זמן רב ושהוא ממליץ לי לאכול משהו. בעוד שעתיים אשוב. הנהנתי בשלווה.
ניגשתי לקיוסק סמוך, רכשתי פיתה עם חומוס, אבל המילים שלו המשיכו להדהד באוזני: “בסך הכול נהג”.
חמש־עשרה שנה של נאמנות, קימות מוקדמות, שעות של המתנה… וזה מה שאני בשבילו?
לאחר שעתיים חזרתי, לקחתי אותם, והסעתי אותם בחזרה למלון. הוא היה מרוצה הפגישה הצליחה.
למחרת, בשעה הרגילה, אספתי אותו. כשנכנס, ברכתי אותו לשלום, והתחלתי לנסוע לכיוון המשרד.
על המושב לידו הנחתי מכתב התפטרות.
הוא הבחין במעטפה, שאל מה זה.
אמרתי בשקט ובנחרצות שאני מתפטר.
הופתע מאוד, ניסה לשכנע אותי להישאר האם אני רוצה יותר כסף, קרה משהו?
השבתי שזה לא עניין של שכר, אלא שהגיע הזמן לחפש הזדמנויות חדשות.
דרש לדעת את הסיבה האמיתית. באור אדום פניתי אליו ואמרתי, שביום הקודם קרא לי “בסך הכול נהג” שאין לו משהו טוב יותר לעשות. אולי זה נכון בשבילו. אבל אני ראוי לעבוד במקום שמכבדים אותי.
הוא החוויר.
ניסה להסביר שלא התכוון, היה בדיחה מטופשת.
אמרתי שאני מבין, אבל שאחרי 15 שנות עבודה מסורה, זה היה מספיק ברור. גם לי מותר לבחור היכן אני רוצה להיות מוערך.
כשהגענו למשרד, ביקש שאחשוב שוב, הציע העלאה מכובדת. סירבתי בנימוס. הסברתי שאעבוד מה שצריך בתקופת ההודעה ואסיים בכבוד.
היום האחרון היה קשה. ניסה לשכנע להישאר הציע תנאים משופרים. החלטתי כבר.
היום יש לי מקום עבודה חדש. קיבלתי טלפון מאדם שהציע לי להיות אחראי לוגיסטיקה לא נהג. עם שכר גבוה יותר, משרד משלי ושעות עבודה נוחות. הוא אמר לי שמעריך אנשים נאמנים ועובדים קשה.
קיבלתי מיד.
מאוחר יותר הבוס הישן שלח הודעה התנצל, כתב שהייתי הרבה מעבר לנהג, אדם שעליו סמך. ביקש סליחה.
עדיין לא השבתי.
עכשיו, בעבודה החדשה, אני מרגיש שמעריכים אותי. לפעמים אני שואל את עצמי האם פעלתי נכון? האם הייתי צריך להעניק הזדמנות נוספת?
לפעמים, מילה אחת שנאמרת ברגע קטן, משנה מערכת יחסים שנבנתה במשך שנים.
חשוב לנו לזכור: כל אדם ראוי להערכה וכבוד לא על פי התפקיד, אלא בזכות האדם שהוא.
