יומן מכתב
היום, בדרכי חזרה מהמשרד ברחובות תל אביב, הצעדים שלי חורקים עלים יבשים. משהו באוויר המזכיר את הילדות שלי בשכונות גבעתיים. אז הייתי מחליק על ניירות קרטון, משחק בקלפים, אוכל קרמבו בחורף עם החברים זמנים פשוטים של אושר אמיתי.
בזווית העין קלטתי בכי חרישי. הסתכלתי סביבי וראיתי ילד קטן, אולי בן שמונה, יושב על ספסל ומנגב דמעות בשרוול סווצ’ר כחול. לגופו מעיל חום וכיפה אפורה רחבה.
ניגשתי אליו ברוך.
ילד, הלכת לאיבוד? למה אתה בוכה?
איבדתי… איבדתי את המכתב שלי. החזקתי אותו בכיס, ועכשיו פתאום איננו…
הילד חנק את עצמו בבכי.
אל תבכה, בוא נחפש יחד. מה היה במכתב? שלחת לאמא שלך?
לא… אני כתבתי. לסבא חנוכה… לא סיפרתי לאמא.
אוי, זאת בעיה. אבל תוכל לכתוב שוב, נכון?
זה כבר לא יספיק להגיע…
שמע חמוד, כדאי שתחזור הביתה, כבר מתחיל להחשיך. אני אנסה למצוא את המכתב שלך, טוב? אתה סומך עלי?
בטח… ואם תמצא, באמת תשלח אותו?
מבטיח! תדע שסבא חנוכה יודע כל מה שכותבים לו. אפילו אם לא יגיע, הוא שומע אותך, ילד מתוק…
הוא ניגב את העיניים בפינה של השרוול, והתחפף במהירות.
המשכתי לצעוד, מזדהה עם התחושה. נזכר איך חיכיתי בציפייה למתנות מתחת לעץ אשוח מלא נצנצים, ואיך האמנתי שסבא חנוכה מציץ למכתבים שלי ומבצע משאלות. לא האמנתי כמה זה היה מזמן עוד מעט גם הבן שלי, איתמר, יתחיל לכתוב מכתבים כאלה. הוא בן ארבע, עדיין קטן מידי…
בעודי בודק את שביל ההליכה, פתאום הבחנתי בפינת מעטפה מבצבצת מתוך ערמת עלים. שלפתי אותה בזהירות ושמחתי זו המעטפה האבודה! הנייר כבר מעט רטוב. שמרתי עליה בתיק.
בבית, איילת אשתי בישלה חמין, איתמר שיחק באוטו הצעצוע שלו במרפסת. הרגשתי מבורך משפחה חמה, דירה קטנה אבל בית.
איילת, תארי לך הולך עכשיו ברחוב ופתאום רואה ילד קטן בוכה. איבד מכתב שכתב לסבא חנוכה. מצאתי אותו! בא לך לראות מה כתב?
הוצאתי מהמקטורן מעטפה, עליה רשום בכתב יד עגלגל: לסבא חנוכה, מאורי בן עמרם.
נפתח? נראה מה ביקש?
למה לא, בטח שלא היה מגיע רחוק…
פתחתי בזהירות והקראתי:
“סבא חנוכה היקר!
אני אורי בן עמרם, גר ברחוב חיים עוזר 7, רמת גן. בן תשע, לומד בכיתה ג’. אני אוהב כדורגל וגם לרוץ בגן הציבורי אחרי בית ספר.
אני גר עם אמא שלי, רונית, וסבתא יונה. עברנו לא מזמן לבית קטן, שכנים טובים בירכו אותנו.
פעם גרנו עם אבא בעיר אחרת. אבא שתה הרבה והיה צועק על אמא. לפעמים גם הרביץ. אמא וסבתא (שאמא שלה היא אמא של אבא) תמיד בכו, גם אני בכיתי איתן. יום אחד החלטנו פשוט לברוח, לקחת את סבתא ולחפש חיים טובים.
סבא חנוכה, אני רוצה שתעזור לאמא למצוא עבודה טובה. היא מנקה דירות, אבל יש לה בעיה בגב. וגם תביא לה שמלה יפה, כי היא גבוהה ויפה, והשמלה שלה כבר קרועה… ולסבתא אפשר כדורים לברכיים? קשה לה ללכת היה טוב גם חלוק פליז חם כי קר לה מאוד.
אני, סבא, הייתי רוצה עץ אשוח קטן עם נרות וצעצועים צבעוניים. כשהייתי קטן היה לנו עץ כזה, עד שהאבא הרס הכול…
מחכה לך, סבא חנוכה היקר!
אורי בן עמרם.”
סיימתי לקרוא, עיני איילת נמלאו דמעות.
אוי… מרגש עד דמעות. הילד הזה איזה לב יש לו. רק מתנות לאחרים לאמא, לסבתא. לעצמו מבקש רק עץ אשוח קטן, כמו פעם… כל הכבוד להם שיצאו מבית לא טוב, וגם סבתא באה.
מזל שהם יחד… לחשתי. איילת, בואי נגשים לו חלום. אני מכיר אצלנו בעבודה משרה מתאימה לאמא שלו, מזכירה קלה, משכורת הוגנת ואין צורך לנקות. רוצה לנסות?
כמובן! ואני אארגן תחפושות לסבא וסבתא חנוכה מהשכנה שלי! נקנה לסבתא כדורים לברכיים, ונבוא אליהם עם כל המתנות. שירגיש שיש ניסים!
ובדיוק לפני החג, יש מבצעים. נקנה לאמא שמלה יפה, לסבתא חלוק חדש וכדורים טובים, ולילד… אולי פלאפון לא יקר הכי חשוב עץ אשוח!
כבר באותו ערב, אספנו שמלה ירוקה פשוטה אך חגיגית, חלוק צמר בצבע ורוד, כדורים לסבתא, ממתקים ושוקולדים, עץ אשוח קטן ושקית קישוטים. קיבלנו גם תחפושות, ומילאנו שק מתנות.
את איתמר השארנו לסבתא שלי, ויצאנו לכתובת המעטפה.
הגענו לבית ישן עם גדר מתקלפת. אור דלק בחלון.
דפקנו בדלת.
פתחה לנו אישה גבוהה ובלונדינית אולי רונית.
מי אתם? לא הזמנו ביקור כזה…
זה הבית של אורי בן עמרם?
כן, זה בני…
אמא, מי זה? קרא מתוך הבית ילד קטן בטרנינג, אורי.
סבא חנוכה!
אורי, מצאתי את המכתב שלך. והנה סבתא חנוכה איתי! תזמין אורחים…
עיני הילד נצצו, ורונית הזמינה אותנו להיכנס.
גם סבתא יצאה מהחדר אישה קטנה ונמרצת.
זה שלנו? התפלא אורי כשהחזקתי את עץ האשוח.
כן. ולילד טוב כמוך מגיע גם לקשט בעצמו…
הוא נרגש. בקושי הצליח לשיר שיר קטן, אבל ידעתי שהוא הכי מתוק שיש.
פתחתי את השק, ואורי שלף חלוק צמר חדש לסבתא, כדורים, שמלה לאמא, קופסת ממתקים, פלאפון עוד לא היה לו.
בשבילי? באמת פלאפון? שמח כמו שמעולם לא שמעתי ילד שמח. תודה תודה, לא האמנתי שזה יקרה…
מגיע לך אמרתי, מחבק אותו.
יצאנו וגם אמא וסבתא באו להודות.
מי אתם? איך שמעתם עלינו?
אני שמצאתי את המכתב של אורי. יש לי משרה בשבילך, רונית, משרד בתל אביב… ואם תתענייני הנה פרטי שלי.
בדרך הביתה שתקנו, הראש מלא מחשבות טובות.
להעניק שמחה זה מרפא לנפש. כל המתנות שקנינו בשקלים שוות פחות מהחיוך של אורי, מהדמעות בעיני רונית. על הרגעים האלה אין מחיר בעולם.
