הפסקתי לבשל ולנקות לבניי הבוגרים והתוצאה הדהימה אותי
אמא, למה החולצה הכחולה שלי לא מגוהצת? ביקשתי ממך! מחר יש לי ראיון עבודה! קולה המוכר של הבן הבכור שלי, יותם, בן עשרים וחמש, הדהד מעמקי חדרו, רווי תלונה רגילה. נו, וגם נגמר לנו אבקת כביסה? גרביים מלוכלכים נערמו לגבעה באמבטיה.
דפנה עמדה בכניסה, שקיות כבדות בידיה. הרצועה של התיק שיבשה לה את הכתף, רגליה דאבו אחרי משמרת של עשר שעות בסופר, ובמוחה צלצלה מחשבה בודדה: “מתי זה ייגמר?”. היא הניחה בזהירות את השקיות, נשפה והתבוננה בהשתקפותה במראה: אישה עייפה, עיניה כבויות, תקווה כמעט ונמוגה.
במטבח רעש הבן הצעיר, טל, בן עשרים ושתיים.
אמא, קנית לחם? אכלנו את הפסטרמה עם יותם, בלי כלום קרא, לא יוצא מהמטבח. ותגידי, המרק התקלקל. שפכתי אותו, אבל לא ניקיתי את הסיר הוא נדבק קשות. תכיני חדש? תעשי מרק עדשים, המרק עוף שלך נמאס!
דפנה חלצה נעליים, סידרה אותן על המדף. בתוכה משהו נקרע. החוט הדק של הסבלנות שנשא את שגרת חייה נמתח ונשבר בפתאומיות. היא פנתה למטבח. טל ישב שקוע בנייד, פירורים וכתמי תה פזורים סביבו, עטיפות חטיפים. בכיור התנשאה ערימת כלים דביקה שנראתה כמו מגדל פיזה רגע לפני קריסה.
שלום, בני, אמרה בשקט.
אה… שלום. נו, יש לחם?
לחם יש. במכולת.
טל הסיט את המבט מהנייד והביט בה מבולבל.
מה זאת אומרת? לא קנית?
לא קניתי. וגם לא גיהצתי ליותם את החולצה. לא קניתי אבקת כביסה. ולא אכין מרק עדשים.
יותם נכנס, מגרד את בטנו, לבוש תחתונים בלבד, אף שבחוץ כבר ערב.
אמא, אל תתחילי. אני רציני, אין לי מה ללבוש לראיון. אני לא יודע לגהץ, את יודעת שהקמטים יוצאים לי לא נכון תמיד.
דפנה התיישבה על שרפרף, לא פורקת שקיות. היא הביטה בבניהם שני גברים בוגרים. יותם גבוה, רחב כתפיים, סיים תואר מזמן, עובד כמנהל אבל מוציא את כספו רק על טכנולוגיה ובילויים. טל סטודנט שמדי פעם שליח, בבית לא עושה כלום.
שבו, אמרה בקול שקט, קפוא. אני רוצה לדבר.
בניה התיישבו בהיסוס, משהו בקולה זר להם לא קיטורים, אלא החלטיות קרה.
אני בת חמישים ושתיים, פתחה. עובדת יום שלם, מחזיקה הכל על הכתפיים. ואתם שני גברים בריאים, לא ילדים, לא מוגבלים. גברים. והפכתם אותי לעוזרת הבית.
טוב נו, התמרמר יותם. אמא, גם אנחנו עובדים ומתעייפים. את אמא, זה טבעי אצלכן לדאוג לבית.
הטבע נתן לי גם זכות למנוחה ולכבוד, קטעה אותו דפנה. מהיום, “הבית” כבה. אני שובתת.
שובתת? גיחך טל. מה, רעבה?
לא. אני אוכל מה שאכין לעצמי. אגיהץ רק לעצמי. אנקה רק את החדר שלי. מהיום אתם גברים בוגרים: רוצים לאכול? תבשלו. רוצים כביסה? תפעילו מכונה. רוצים מגוהץ? Youtube לרשותכם.
דממה נפלה. שניהם הביטו בה כאילו היא חייזרית. חיכו שתפרוץ בצחוק, תלבש סינר ותתחיל להכין קציצות.
זה לא מצחיק, זעף יותם. מחר יש לי ראיון. אני צריך חולצה.
המגהץ בארון, הקרש מאחורי הדלת. בהצלחה.
היא קמה, לקחה יוגורט, תפוח וקוטג’ ארוחתה, ופרשה לחדר, דלתה נסגרת באיטיות.
הערב הראשון עבר בשלווה יחסית. כנראה חשבו שמדובר בגחמה שתעבור. הזמינו פיצה, זרקו קופסאות במטבח, שקעו במשחקי פלייסטיישן עד הלילה. דפנה שמעה את הצחוק, אבל לא יצאה להעיר. היא התפנקה באמבטיה, קראה ספר, והרגישה לראשונה מזה שנים הקלה מוזרה.
הבוקר הבא נפתח בהמולה.
איפה המגהץ, לעזאזל?! יותם צעק. אמא! אין לי זמן!
דפנה לבושה כבר לעבודה, נראית רעננה לראשונה זה זמן רב.
כבר אמרתי בארון בכניסה, מדף תחתון.
מצאתי, אבל לא עובד! שברת אותו!
שימי בשקע ענתה, תוך כדי לבישת מעיל. ומים.
אני מאחר! תגהצי, רק הפעם!
לא. זו האחריות שלך, זה הראיון שלך.
עזבה, משאירה אותו מול חולצה מקומטת ומגהץ כבוי. ליבה הציק יצר האם זעק: “תחזרי! תעזרי!”, אבל השכל ענה: “תשברי עכשיו הפסדת לנצח”.
בערב חזרה והריחה מיד ריח נשרף של שמן ומשהו חמוץ. המטבח היה אזור אסון: מחבת עם שאריות חביתה חרוכה חורכת את המפה, כלי אוכל נערמים בכיור. הריצפה דביקה, הקירות גם.
טל ישב רעב ועצבני.
אמא, זה ביזיון. אין מה לאכול. במקרר רק היוגורטים שלך. נמות ברעב?
יש הכול במכולת. קפואים, פסטה, נקניקיות. כסף יש לכם.
אנחנו לא יודעים להכין! הכל נהיה דייסה!
תקראו הוראות על האריזה. אתם הרי יודעים לקרוא.
היא הזיזה את המחבת, ניקתה פינה, הוציאה סלט ארוז והתיישבה לאכול. הבנים חגו בסביבה כמו כרישים, היא התעלמה.
ככה, יותם פרץ למטבח, נראה שהראיון לא צלח. זועף. אם את לא עושה את שלך כאמא, אז אנחנו… נעלב!
תעלבו, ענתה בשלווה. זה זכותכם. החובות שלי נגמרו בגיל שמונה-עשרה. כל היתר זה רשות טובה. והרשות פגה כשהפכתם אותה לזכות.
את אגואיסטית! הטיח טל.
ייתכן. אבל אני אגואיסטית רגועה ושבעה.
שלושת הימים הבאים הפכו למלחמה קרה. הדירה מתלכלכת במהירות; נייר טואלט נגמר ואף אחד לא טרח לקנות, עד שדפנה הביאה רק לעצמה וסחבה איתה כל פעם. הזבל עלה על גדותיו. אכלו המבורגרים והשאירו שקיות בכל פינה.
היא החזיקה מעמד בכאב. רצתה מאד לנקות הכול, אוויר ולבשל, אבל ידעה: זה טיפול ממריר.
ביום חמישי, דפנה קמה חולה: חום, גרון צורב. נשארה במיטה, מעבירה יום בין שנה למיטה.
בצהריים קמו הבנים, יציצו.
אמא, את חולה? שאל טל בדלת.
כן.
ומה עם צהריים?
הביטה בו בעיניים מודלקות, כואבת.
חום של שלושים ושמונה, טל. איזה צהריים? סגור את הדלת.
עזבו. שמעה אותם מתלחשים.
קשוח, יותם לחש. מה עושים? אני מת מרעב.
נזמין וולט?
אין לי שקל, בזבזתי על נעליים.
לי אין עד המלגה.
נבשל פסטה?
טוב… איפה המלח?
היא נרדמה. התעוררה מריח חריכה. קמה, חלוק נגרר עליה, ומיהרה למטבח.
מחזה אבסורד: הפסטה נשרפה לשחור, נדבקה לסיר. המים התייבשו. שני הגברים עמדו מבולבלים.
התרחקנו רק חמש דקות, להשלמת משחק בפלייסטיישן! טל התנצל.
תפתחו חלון! צרחה, משתעלת. תשרפו את הבית!
כיבתה את הגז, זרקה סיר לכיור, שפכה מים אדים התפזרו.
ישבה, הסתירה פניה ובכתה. חזק. מהחולשה, מהחום, מהרחמים על עצמה ועליהם.
הם קפאו. לא הכירו אותה בוכה תמיד הייתה ברזל, פותרת הכול. עכשיו אמא קטנה, כפופה, בחלוק ישן, בוכה על סיר שרוף.
אמא… נו די… יותם גישש בביישנות, הניח יד על כתפה. נשרף, אז מה. נקנה חדש.
זו לא הסיר! זעקה בין דמעות. אתם לא יודעים לחיות! תסבלו אם לא אהיה פה! תטבעו בלכלוך ותמותו מרעב מול מקרר מלא! אני מתביישת! מתביישת שגידלתי טפילים כאלו!
פרקה, ניגבה פניה, פרשה לחדר. הם נשארו סביב הריח החרוך, שותקים. האוויר התנקז בחלון הפתוח.
בערב נשארה בחדרה, מופנית לקיר. לא עניין אותה כלום. אפילו שריפה.
בשמונה בערב, דפיקה חרישית.
אמא, ערה? קול טל.
כן.
הלכנו לבית מרקחת, לחש. יותם לווה מחבר. הבאנו תרופות, תרסיס, לימון.
היא הסתובבה. טל מושיט שקית. מאחור יותם עם מגש: כוס תה (חזקה, כמעט שחורה), צלחת סנדוויצ’ים. פרוסות עבות של חביתה וגבינה דבוקה, אבל סנדוויצ’ים.
תודה, לחשה.
וגם… יותם גירד ראשו. ניסינו לסדר במטבח. שטפנו כלים. נשברו שתי צלחות סליחה. טל טאטא.
היא התרוממה, טעמה תה. גרונה נשרף, אבל הלב התרכז.
שבורות זה מזל, חייכה.
יומיים הבאים שינתה מציאות. עדיין לא הפכו למושלמים. כל חצי שעה שיחת מטבח: “אמא, לאן זה? מה עושים עם אורז? איפה הסמרטוט?”.
בישלו מרק מזכיר במעורפל מרק עוף; קוביות תפוח אדמה ענקיות, גזר לא מבושל, אך בישלו לבד. יותם גיהץ את החולצה, השאיר סימן בוהק, ויצא בגאווה.
כשדפנה הבריאה יצאה למטבח וראתה דף תלוי על המקרר.
״שני, רביעי, שישי יותם (כלים, זבל). שלישי, חמישי, שבת טל (רצפה, קניות). ראשון כולם יחד.״
מה זה? שאלה.
משמרות, ענה יותם בפה מלא סנדוויץ׳. צדקת. זה מביך. גברים בריאים, נתפנקנו. ננסה לשמור על זה. אתמול טל גיגל איך עושים צ׳יפס פריך. מתברר שלא מערבבים הרבה.
היא חייכה, לראשונה מזה שנים.
חודש חלף. לא מושלם. עדיין ויכוחים, זבל נשכח, חיכוכים. אבל חוסר האונים הביתי נסוג.
היא הרוויחה זמן לעצמה: נרשמה לבריכה שתמיד רצתה, נפגשה עם חברות מדי שבוע, פתאום שמעה שריקות גברים ברחוב דבר שנעלם ממנה.
ערב אחד, חזרה מהבריכה בניי קוצצים ירקות.
מה העניינים? שאלה.
מכינים ארוחת ערב, טל מקנח דמעה (בצל). יותם קיבל משכורת ראשונה בעבודה החדשה, חוגגים. עושים “בשר לילדים”.
עבודה חדשה? שאלה, מופתעת.
כן. הלכתי אז לראיון עם חולצה מקומטת, לא קיבלו אותי אמרו לא מסודר. נעלבתי! למדתי לגהץ, מצאתי עבודה אחרת, לוגיסטיקה.
גאה בך, אמרה.
כנסי, אמא, יותם הוציא לה כיסא. רוצה יין? קניתי בקבוק.
ישבו מסביב לשולחן. הבשר קצת יבש, בצל חתוך גס, אבל דפנה הרגישה שזה המאכל הכי טעים בעולם. עיניה ראו גברים משתנים ביטחון בתנועות, הסתכלות בוגרת.
אמא, אמר טל. הבנתי משהו: לגור לבד יקר ומסובך. אבל לחיות כמו דייר זה גם מביך. אנחנו ויותם נתחלק במים, חשמל ואוכל. בשליש כל אחד. בסדר?
מעולה, הנהנה דפנה.
ותסלחי, יותם הוסיף. על החורבן ההוא. לא הבנו כלום; האוכל והניקיון חשבנו קורים לבד. קסם.
נגמר הקסם, ילדים. מתחילה המציאות.
פעם, מצאה גרב מתחת לספה. פעם הייתה אוספת בלי לומר מילה. עכשיו קראה לטל:
שלך?
אוי, נכון. מסדר.
והוא באמת סידר. לבד, בלי ריב.
הבינה: ההקרבה לא עושה את בניה מאושרים, אלא חסרי אונים. הקשיחות, שחששה ממנה, הייתה שיעור אהבה אמיתי. אהבה להאמין באדם שיודע לדאוג לעצמו.
חברות מתלוננות על ילדים בוגרים ש”תלויים עליהן”. דפנה רק מחייכת ואומרת:
ניסיתן להפסיק להיות נוחות?
מה זאת אומרת? הן נבהלות. הם לא ישרדו!
ישרדו, היא עונה. רעב הוא המורה הכי טוב, גרב מלוכלך מדריך נהדר להכרת מגהץ. מניסיון.
שישי בערב, דפנה מתכוננת להצגה. שמלה חדשה, שפתיים מאופרות.
אמא, לאן את ככה? קורא טל.
לדייט! קורצת. עם עצמי ועם התיאטרון. אוכל במקרר הכוונה: מצרכים. מתכון? גוגל. אתם כבר לא קטנים.
יצאתה מהבניין, נשמה אוויר ערב ירושלמי, והרגישה חירות אמיתית. כבר לא משרתת, אישה אמיתית. והיו לה בנים נהדרים שלמדו, סוף סוף, להוקיר את פועלה ואת זמנה.
הניסוי הזה לא רק הפתיע אותה הוא העניק לה חיים חדשים. ולמדתי: לפעמים, בשביל סדר ושלווה בבית צריך רק לארגן קצת כאוס טוב.
