12 במאי
לעיתים קרובות אני מוצאת את עצמי חושבת על המשמעות של עבודה משותפת במשפחה. שוב זה קרה בסוף השבוע האחרון במושב שלנו ליד גדרות רעננה. כפי שכבר התרגלתי, עדי, כלתי, הצטרפה אלינו לביקור במושב אבל תמיד ברור לה איפה מתחיל ונגמר חלקה: מנוחה מוחלטת, בלי כל קשר לאדמה, לא שתילים ולא עשבים.
“נו, נורית, באמת,” היא אמרה בקולה הבהיר, תוך כדי שהיא מסדרת את השמשייה הגדולה שלה ומתחבאת מאחורי משקפי שמש יוקרתיים, “סיכמנו כבר המושב זה מקום להשתחרר, לשחרר את הראש, לא שירות מילואים חקלאי. אני באה להריח אוויר צח, לא להתכופף עם כף אל חצץ החסה. בקושי הספקתי לעשות לק, והגב כואב לי מהישיבה כל השבוע במשרד. בשביל הולכת לחרוש פה בגינה?”
היא התמקמה לה בנוחות על הנדנדה שבצל התאנה שלנו, כוס לימונענע קרה ביד אחת וטלפון חדש ביד השנייה בראש קבור באינסטגרם, לא הרימה עין אלי שעמדתי באמצע ערוגת הכוסברה, מגבת קטנה ביד כדי לנגב את הזיעה מהמצח. יעקב, בעלי, התכופף ליד ערוגת הפטרוזיליה. קשה לו, השנים עשו את שלהן, אבל עבד בשקט מתוך הבנה שהאדמה נותנת גם נחמה.
“עדי, אני לא מבקשת ממך הרבה, באמת,” ניסיתי לשמור על טון רגוע, “רק לעזור טיפה לערוגת התותים. זה חצי שעה, וענבר תגיע, היא תתלהב לקטוף תות נקי.”
“ענבר תיקח תותים מהשוק אם תרצה,” עדי ענתה באדישות רבתי, מבלי להרים עיניים מהמסך, “יש הכל ברמי לוי, בת מצווש, קיץ, חורף, הכל מהכל. בשביל מה לשבור את הגב? זה מין קטע ישראלי נוסטלגי כזה, שצריך גינה. תחסכי אם תחשבי כמה עולה להחזיק מושב: חול, דשן, מים, שעות של בגדים, רופא אורטופד בפועל, העגבנייה יוצאת פי עשר יקרה.”
שיחות כאלה הן כבר בגדר הרגל. מאז שדניאל, בני היחיד, התחתן עם עדי, המושב הפך לשדה קרב בין עולמות. לי וליעקב ברור מה שגדל בידיים שלך, אין לו תחליף. עדי, תל אביבית מהסוג הכי “אסלי”, אמיתית, לא מבינה למה להשקיע שעות בבוץ כשהשכנים קונים כבר הכל בסופר.
דניאל היה עסוק בהכנת פיתות על המנגל, מנסה לא להיגרר למריבה. מצד אחד רצה לסייע להוריו, מהצד השני העדיף שלום בית. כמה פעמים יצא לו לחמוק בלילה לסיים לטפל בגינה בעצמו רק שלא תתחיל עדי עם “פני צנצנת” הקשוח שלה. מבחינתה, מושב זה לשכשך רגליים מול הטלוויזיה בחוץ.
“ממא, אבא, עזבו,” קרא דניאל ממקום מושבו, “נשב נאכל, אחרי האוכל אשקה אני קצת.”
“להשקות זה טוב, בן,” אמר יעקב, לוקח הפסקה ושולח חיוך עייף, “אבל העשבים לא מחכים. נמשיך, נורית, בכוחות עצמנו. עזבי, אל תכעסי.”
שתקתי. זו לא התלונה, לא הכאב הפיזי היה לי קשה היחס. דאוגנו שבנינו כאן מקום שיהיה חממה לכול המשפחה, שיחד נעבוד, נתאמץ, ננוח. בסוף, אנחנו פשוט השירות של הנכדים והילדים בסופי שבוע.
נהיה כבר יולי, חם, הכל חוזר על עצמו דניאל ועד עומסים שישי-שבת, עדי בפיג’מה עד מאוחר, גוזלת את מיטב מקום השמש על המדשאה שגזר יעקב, ואני מסדרת, מבשלת, עוקרת, שותלת. עדי? מקסימום מחמיאה “כאילו, נורית, איזה תבשיל, רק את יודעת כזה מרק קובה!” ואני נמסה, בולעת עייפות ומקימה סיר הבא.
יום אחד, כשהגיעה עונת האבטיחים, ראשי התפוצץ מלחץ דם גבוה. ביקשתי “עדי, תלכי תקטפי ענבים? הלוואי תשתף פעולה, לא חבל שיתבזבז?”
“אוי ואבוי, יש קוצים, אני עוד אתחבול. תני אני אסע לארומה, תקבלי ריבה,” נאנחה.
“לא צריך לי ריבת תות עם חומרים שמרניים,” איבדתי את הסבלנות, “פה יש אמיתי!”
“ואני לא עובדת קציר, סורי נורית. מי שרוצה שיקטוף.”
אז יצא שבסוף דניאל אסף בשקט הערב, עדי התקלחה בינתיים. יצא אדום, מגורד. כאב לי עליו. הבנתי שהוא באמצע ולא קל. את הריבה הכנתי, הורדתי למרתף. כמו שאומרים הקיץ משאיר לנו את החורף באגורה.
סוף אוגוסט הביא את העלומים, מדפי המרתף התמלאו במיוחדים לשנה עגבניות שרי, עגבניות לבישול, מלפפונים, שום, עלי בזיליקום. עדי הסתובבה בין השולחן לסירים, מחייכת: “יאמי, חמוצים של בית! דניאל זללן על זה. ומה עם סלט פלפלים? היה מושלם שנה שעברה.”
“בישלתי,” עניתי קצרות, עייפות במפרקים, עומדת על הרגליים שעות. היא רק העלתה: “תקשיבי, תני לי כמה צנצנות, המירידות מלא חומץ, פה זה אליפות!”
לא הגבתי, רק הסתכלתי על יעקב ממלא בצל על הרשתות לייבוש. הוא הנהן, קלט הכל.
הגיע ספטמבר. הגיע תור התפודים זה הסוף האמיתי של העונה. הכנסתי תפוחי אדמה בכמויות לשתי משפחות. שבוע לפני, דניאל טלפן:
“ממא, לא נגיע. עדי אצל חברה שלה במסעדה, יום הולדת. תישארו בלעדינו.”
“בן, התחזית לגשמים, האדמה תטבע,” אמרתי בשקט.
“תביאי מישהו מהכפר, אני אעביר כסף לביט,” השיב.
לבקש מהשכנים לא מתאפשר כל אחד עם האדמה שלו. נשארנו עם יעקב לבד, מתמודדים עם כל השטח. לא אשכח את הכאב בגב, את ההפסקות לנשום ולשתות תה צמחים, את השרירים הרכים. כיסינו הכל: 25 שקים תפוחי אדמה, גזר, בצל, דלעות מלאים עד הגג בצנצנות, חמוצים, קונסרבים, ריבות.
אחרי שהכל נגמר, שבועיים עברו, ועדי ודניאל הגיעו, רכב וארגזים ריקים.
“שלום לכולם!” קראה עדי, שמחה ונמרצת, “סיום העונה! הגענו לאסוף קצת מהתנובה, בא נתחיל לסדר טרנקים, אני ניגשת למחסן, אבחר.”
כשהתחילה לציין לה מה אקח חמישה ארגזי תפוחים, שלושה שקי תפודים, שימורי חמוצים, עגבניות, ריבות יער נעצרתי.
“יעקב,” קראתי לבעלי, “בוא נא לפה.”
הוא נעמד.
“אתה רואה?” סימנתי לחלון.
“אני רואה,” ענה.
“מה עושים?”
“מה שתחליטי.”
יצאתי ומנעתי מדניאל לקחת דבר.
“מה קורה?” הופתעה עדי, “באנו לאסוף תצרוכת, החורף מגיע.”
“באמת, עדי, החורף מנתב אותנו,” עניתי, “ואיך שכתוב במשל מי שלא עבד, שלא יאכל. מכירה את הסיפור על הצרצר והנמלה?”
“ממא,” גיחך דניאל בעצבנות, “מה הקשר? תפודים יש בשפע, את אומרת בעצמך.”
“יש אבל זה שלנו. אנחנו עבדנו, אנחנו השקינו, קטפנו, רדפנו אחרי מזיקים, וקיבלנו יבלות בידיים. כשאתם נהניתם במסעדות.”
“זו מין הפגנה?” עדי הרימה קול, “זו מכה להראות לנו דוגמה?”
“לא, זה ביטוי להוקרת מאמץ. כל הזמן אמרת שזה לא שווה כלכלית. תשלמי לביט, תן לקטן בעיר מצוקתי אל תקחי מזה חינם. יש חנות בדרך הביתה.”
“אבל חנות זה רק חומרים פה טבעי!”
“וטבעי לא קונים כסף, אלא עבודה. עבודה של אמת, בוץ ופציעות,” יעקב התערב, “בשבילך הגינה הייתה חוף ים.”
דניאל עמד נבוך, הבין הכל, התבייש ופנה בעצב: “סליחה, אמא, אבא, לא בסדר. לא עזרנו, זה לא הוגן. עדי, בואי, חוזרים.”
עדי לא ויתרה, אך הלך עמו, דומעת. מכות דלת, שתיקה.
נשאר שקט. נשארנו לבד, רוח סתווית פיזרה עלים בגינה.
“יכולנו להקל,” יעקב לחש, “אולי הגזמנו.”
“בלעדיה, לא ילמדו שמלפפונים לא גודלים בסופר פארם,” עניתי.
עברו חודשים. דניאל התקשר לפעמים שיחה נרגשת, עדי בכלל לא.
הגיעה החורף. פתחנו פחית חמוצים, ריבה, ותפודים חג אמיתי.
דצמבר, ממש לפני חנוכה, צלצול. דניאל לבד, פרחים בפנים וחיוך חיוור.
“שלום אמא. אפשר להיכנס?”
התיישב, שתינו תה עם ריבת פירות. “עדי עוד בעבודה, התעצבנה חזק קנינו תפודים ברשת שוק. לא טעים, חמוץ, מלפפונים אפילו חמוצים הכל חומץ. שילמנו כפול, לזרוק בסוף.”
לא הגבתי, הוא פתח קופסת מעטפה:
“כאן כסף, חישבנו מחיר הוגן, לא רוצים בחינם. רוצים לקנות ישר מהמקור. זאת הודאה לא עזרנו מספיק. מעכשיו, משתתפים.”
יעקב רצה למחות, אבל הנחתי יד על זרועו.
“ניקח כתרומה לעונה הבאה. לתקן חממה, זרעים חדשים. השקעתכם.”
אספתי סל: חמוצים, עגבניות, ריבת פירות, תפודים, גזר.
“תודה, אמא, תודה, אבא. השנה מגיעים לעזור באמת. עדי תיקח את פרחי השדה והערוגות, ואני אטפל בחממה. גם במגפיים אפשר לשמור לק, היא אמרה.”
הוא יצא, ואני, עם הלב פתוח וחיוך קטן, הבנתי לפעמים צריך סדק כדי להיכנס אור. אולי בחורף הבא, הכול ירגיש טעים יותר בידיים שעבדו יחד, ובאהבה אמיתית.
בערב ראש השנה, דניאל טלפן: “אמא, עדי רוצה לנסות מתכון לזוקיני מהגינה. תוכלי לשלוח עוד זרעי קישואים?”
חייכתי, דמעה נפלה בשקט.
המשפחה תמיד מוצאת דרך להתאחד אפילו אם דרך גינה קטנה בקצה מושב.
