אישה שאינה יפה

המשרד היה הומה מהשיחות הרגילות. נכנסה מנהלת עם בחורה נראית די פשוטה לצדה.
“תכירו כולן, זו יעל, היא תעבוד איתכן במקום דניאל, הוא קודם לתפקיד חדש. בטוחה שתסתדרו,” אמרה רותי והמירה מבט והמשיכה בדרכה.
יעל התיישבה במקום של דניאל, הוציאה כוס קפה מעוצבת ודיוקן קטן של גבר, והחלה מיד בעבודה. כאילו הייתה איתנו כבר שנים.
הטלפון צילצל, כמו לפי פקודה קמנו כולנו ויצאנו לארוחת צהריים. רק מרים נותרה. יצר הסקרנות משך אותה לבדוק מיהו הגבר בתמונה שהציבה העובדת החדשה על שולחנה.
דיוקן גבר מרשים חייך אליה, עם שיניים ישרות וחיוך כובש.
“מי זה בכלל? שחקן? זמר?” תהתה מרים. היא צילמה בסמארטפון ויצאה לאכול.
כולן ישבו יחד סביב שולחן והתרגלו ליעל החדשה.
“שלוש שנים אני ונועם יחד, תאמינו לי, הכרנו בנסיבות כל כך לא שגרתיות,” התחילה יעל לספר.
“ספרי, ספרי!” דרשו הבנות.
הסיפור הסיט אותה שלוש שנים אחורה. אז עבדה בחברת ייבוא גדולה, ונוצר בלבול בהזמנה של חברת הלקוח, לימים בעלה. שלחו אותה לטפל בבלגן.
יעל תמיד הייתה בחורה חכמה ומקצועית, למרות המראה הצנוע, בלי איפור, תמיד בשקט ובנחישות הצליחה להשיג כל מה שצריך. כשהייתה נכנסת לדיון, ידעה לסובב את כל מי שמולה.
הבוס שלח דווקא אותה, הרי ידע איך היא יודעת להתחמק מכל צרה. הפקידה אמרה:
“חדר 312, נועם אלוני.”
היא נכנסה בלי לדפוק בדלת והציגה את עצמה: “יעל, שלחנו לכם את הסחורה, כנראה הייתה טעות בלוגיסטיקה.”
ונכנסה להסביר ולסדר את העניינים. נועם ישב מנגד ולא האמין למראה עיניו.
“אלו בדיוק אותה האישה שראיתי פעם בחלום,” חשב לעצמו.
שערה האדמוני של יעל התנדנד בעדינות, עיניה הירוקות הביטו ישר, בביטחון וללא משחק. היא דיברה בקור רוח.
יעל כבר הכינה את עצמה לקרב, אך פתאום אמר נועם: “יעל, לא נגיש תלונה, מקווה שזה לא יקרה שוב.”
היא נפרדה בנימוס ויצאה. יומיים אחר כך חיכה לה נועם ביציאה מהבניין. יעל יצאה אחרונה.
“יאלי!” קרא, מנפנף בידה. “נפגשנו לפני יומיים, זוכרת?”
“שעה טובה, נועם, כמובן,” השיבה בביטחון.
“קניתי שני כרטיסים לתיאטרון, אולי תצטרפי אלי? אמא שלי חולה,” שיקר בנעימה.
“אשמח,” חייכה, “מתי ההצגה?”
“עוד שעתיים, יש לך זמן אם תרצי להחליף בגדים, אשמח להסיע אותך.”
“הוא לא פראייר,” חשבה יעל והסכימה.
לאחר שעתיים חיכה לה בכניסה לבניין. היא ירדה בשמלה שחורה, צמודה, על עקבים בינוניים ומראה מטופח כמעט לא זיהה אותה.
האיפור היה ערב קל, עוד יותר הדגיש את היופי המאופק מולו. הם ישבו יחד באולם, והוא שם לב שהיא מכירה כל שורה ומבינה את המחזה לעומק.
בסוף הערב הציע לה לצאת למסעדה. היא סירבה בעדינות, כי מחר היו לה פגישות לא פשוטות. הסיע אותה הביתה וחזר לביתו. בסוף השבוע הם כבר טיילו יחד.
כעבור חודשיים שוב חיכה לה אחרי העבודה.
“אמא שלי מאוד רוצה להכיר אותך, תבואי אלינו?”
“חיכיתי לזה,” ענתה בחיוך רך.
אמא של נועם, אסנת, קיבלה אותה בחום ישראלי אמיתי. שתינו תה עם ריבת אתרוגים ועוגת משמש מעשה ידיה, ודיברנו בכיף. יעל סיפרה לאסנת על ילדותה עם סבתא בארץ, על אביה שנהרג בניסוי צבאי, ועל אמא המורה להיסטוריה.
נועם הסיע את יעל הביתה באותו ערב.
“היא ממש חיבבה אותך, ואני מאושר,” אמר וחייך.
מאז התחילו להיפגש כמעט כל יום, וכעבור שנה חגגו חתונה צנועה בירושלים.
סיימה את סיפורה, כולן הקשיבו והייתה אווירה של קנאה סמויה. רק מרים תהתה לעצמה: “מה הוא מצא בה בכלל? הרי היא נראית כמו אחת מהענף, ואני גבוהה, כולם מחמיאים לי, למה לי לא קורה כזה?”
בסוף היום במשרד, כשכולן ירדו, נכנסה מכונית יפה לחניה. יעל יצאה אחרונה. הגבר מהתמונה יצא, פתח לה את הדלת:
“יאלי, כאן חיכיתי!”
כולן הביטו. מרים חשבה, “באמת, זה האיש מהתמונה. למה לא אני?”
בדרך הביתה כולן הרהרו, כל אחת בדרכה.
לעיתים כשרואים זוג מפתיע כזה עולה שאלה מה הוא ראה בה? כנראה שכל אחד מוצא את שלו, ויופי חיצוני הוא לא כל מה שגבר מחפש. איתן לפלרטט כן, אך להתחתן זה כבר משהו אחר. למדתי שלא תמיד מה שעל פני השטח קובע את עומק ואמת הקשר.