מרים עמדה ליד קבר חברתה נעמה, ודמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניה. זה היום הארבעים, ולא פרח אחד על מצבתה… היא פסעה באיטיות חזרה הביתה. לפתע, צל של גבר הופיע מאחוריה.
את רוצה שאאסוף אותך? שאל בנעימות. עד תחנת האוטובוס יש דרך ארוכה. תעלי, זה לא קשה לי. מי קבור כאן בשבילך?
זו הייתה החברה הכי טובה שלי, ענתה מרים בקול שקט.
ואצלי… זו אמא, לחש הגבר, עיניו נמוגות בזיכרון. אז לאן להסיע אותך?
רק עד התחנה, ענתה מרים. אל תרצה לטרוח בגללי.
לא קשה לי, אמר, היום אין לי לאן למהר. אימי כבר איננה, אשתי עזבה… את בוכה? משהו קרה? גם אותך ראיתי כאן, בלוויה, זוג צעיר גבר ואישה. ארבעים יום?
כן, לחשה מרים.
גם לי זה ארבעים יום לאמא… מה קרה לך?
מרים פרצה בבכי וסיפרה לו הכל בדרך. כשהגיעו לביתה, הודתה לו, והוא חייך בשקט והלך. יומיים לאחר מכן, פבל חיכה לה מתחת לבית עם הצעה בלתי צפויה.
***
מרים ונעמה היו בלתי נפרדות מתלמוד התורה. כשגדלו, נהגו להתלבש ולחליף בגדים זו עם זו, יחד חזרו הביתה מבית הספר, יחד צחקו, חלקו הכל. אחרי הצבא עברו שתיהן ללמוד באוניברסיטת תל אביב: מרים ברפואה, נעמה להוראה.
אהבתן הייתה עמוקה מהלב. מרים התאהבה בבחור קיבוצניק פשוט, נעמה בתל אביבי. נעמה התחתנה במהרה, כאילו פחדה לאבד את אהובה. שנה חלפה, והיא ילדה בת. אבל הורי בעלה לא קיבלו אותה.
מרים, התחננה נעמה, השישי אנחנו הולכים, תישארי עם עדי הקטנה?
מרים הבטיחה. גם לה, בסתר ליבה, רצתה לצאת לבילוי, אבל נשארה איתה בלב שלם.
אותו לילה, נעמה ובעלה לא חזרו. בבוקר מרים שמעה שהם נהרגו בתאונת דרכים.
ההלוויה הייתה מטושטשת מבעד לערפל הבכי. עברו הימים, והתינוקת נותרה ללא הורים. סבא וסבתא מצד אביה ניתקו קשר “לא הנכדה שלנו”. אמא של נעמה, אלמנה עם עוד שלושה ילדים, לא יכלה לגדל תינוקת.
נותר רק מוסד נעמ”ת, ואילו עדי רק בת שנה.
מרים, שעבדה כאחות צעירה, מצאה חדר קטן אצל סבתא מרוקאית בבת ים. את ליבה נתנה לעדי, התרגשה כשאמרה “אמא” בפעם הראשונה.
אבל מדינת ישראל לא נתנה לה לאמץ את עדי. “רק נשואה”, אמרו. עדי עברה למשפחת אומנה.
מרים נשברה. פנתה לחברהּ מיקי:
מיקי, בוא נתחתן ברבנות, אני חייבת את התינוקת.
השתגעת?! נבהל. לא בשביל זה נרשמתי בחיים!
רק בשביל התינוקת, ואני לא אטריד אותך… רק תעזור לי.
אל תבקשי ממני שטויות. זה הסוף, ביי!
***
יום רביעי. מרים עמדה שוב אצל קבר נעמה, העיניים יובלות מדמעות. אצל בעלה של נעמה הקבר מכוסה פרחים, ואצלה רק אדמה.
“נעמה, אני מבטיחה שאתקן הכל. תעזרי לי…” לחשה.
בדרכה החוצה מהחלקה, שוב הופיע הגבר שנתן לה טרמפ, הפעם מבויש.
מרים, חשבתי הרבה, אמר ברקות. אני אתחתן איתך. עכשיו. היום. אני חופשי, והבית שלי מספיק גדול. מות אמא שבר אותי, גם אשתי כבר לא כאן. הבה נציל את הילדה.
מרים שתקה, המומה.
את לא פוחדת?
פחדתי שמיקי יבגוד בי, ופה אתה מציע עזרה. הלוואי שהייתה לי אפשרות להחזיר טובה…
אז תעברי אליי, הגיב. מחר סוגרים את הכל ברבנות, ונלך לאמץ את עדי יחד. ויכוחים לא יתקבלו.
***
הם נישאו בצנעה. פבל, שגדל בבית בנווה צדק, חזר עם שתיהן לבית מלא אהבה. כל הצהריים שיחק עם עדי, טיפל, חיבק, ליטף, כאילו הייתה בתו הביולוגית.
מרים לא הפסיקה להודות לו. עדי העירה ערב אחד:
אמא, למה את אוהבת אותי?
כי את שלי, ילדה שלי לנצח.
ופבל? טיפל, דאג, שקט. מרים התאהבה בו בשקט, אבל לא העזה להגיד.
ערב אחד, עדי חגגה שלוש, ופבל כרע ברך:
את רוצה שנהיה באמת משפחה? כי לי מגיעה אשה אמיתית, שמסוגלת לכל.
אני רוצה, לחשה מרים.
ומאותו ערב היו אמיתיים באמת.
חגגו שני ימי נישואים, הפרש של שנתיים. לעדי נוספו אח ואחות. היום כולם כבר גדולים. עדי יודעת איפה קבורים הוריה, והקברים מטופלים באותה הזדקקות. פבל ומרים הם הוריה באמת.
למרים ונכדה ראשונה, ועדי כבר בונה משפחה גדולה ומאושרת. نهاية ישראלית לאגדה של כאב, נתינה ותקווה בית חם שמלא באור ובאהבה.
