יומן, 12 באוגוסט
בטרקלין הרחב עם התקרות הגבוהות והנברשות המנצנצות, ראיתי שוב איך מסתכלים על תמר: בעיני האורחים היא הייתה לא יותר מחלק מהרקע. עובדת חרוצה, שקטה, כמעט בלתי נראית. אף אחד לא שאל מאיפה היא באה ומה הסיפור שלה. בשביל האנשים בסביבה היא הייתה כמו עוד חפץ כמו אחת מנברשות הבדולח או פסלי השיש שמקשטים את הבית בסביון.
היום, כשישבתי והסתכלתי על ענייני הבורסה, הבחנתי בתמר עוצרת ליד שולחן הזכוכית, שם עמדה לוח שחמט יוקרתי מזהב וכסף. הכלים, מגולפים בדייקנות, שיקפו את קרני השמש שנכנסו מהחלון. תמר הביטה בהם ארוכות, מרותקת.
חייכתי לעצמי בזלזול. ברור, חשבתי, מה שמושך את עיניה הוא עושר הזהב הנוצץ.
את מתפעלת מלוח השחמט שלי? שאלתי, בחצי קריצה.
היא הופתעה שהבחנתי בה.
כן, אדוני, ענתה בקול שקט.
הרמתי גבה.
בכלל יודעת לשחק שחמט?
כן, אדוני, ענתה בפשטות.
נדלקתי על הרעיון. מצוין, בואי נשחק. אם תנצחי אותי, הלוח היוקרתי שלך.
צחקתי והתיישבתי ברעשנות ליד השולחן, משוכנע שמצאתי תעסוקה משעשעת לעשר דקות. היא ישבה מולי, שלווה ועצורה.
המשחק התחיל. שיחקתי בביטחון עצמי, כמו תמיד. אבל מהר מאוד שמתי לב שמשהו לא רגיל פה כל ניסיון התקפה שלי נבלם בדיוק ובשקט, כל יוזמה שלי קיבלה מענה שקול ונבון.
התחלתי להבין שתמר, העובדת האלמונית, רואה את המשחק עשרות מהלכים קדימה. לא מינימום טעות. אני, ניר שבתאי, שרגיל להכתיב את הקצב, הייתי פתאום עוצר לחשב פעמיים.
ואז זה הגיע היא הקריבה כלי חשוב כדי לפתוח לי אלכסון, בהתחלה חשבתי שמדובר בטעות של טירונית. אבל תוך כמה מהלכים גיליתי שהמלכה שלי נתפסה למלכודת כל כך מתוחכמת, שבחיים לא פגשתי.
הסתכלתי בה מופתע ונבוך. ככל שהמשחק התקדם, ההתקפות שלי התמסמסו והעמדה שלה רק הלכה והתחזקה.
פתאום היא הכריזה בשקט:
שח-מט, אדוני.
נשארתי קפוא. לא הצלחתי לעכל.
איך עשית את זה? גמגמתי, מלא פליאה ותסכול.
לא התפעלתי מהזהב, ענתה בפשטות, ללא שמץ של התנשאות, התבוננתי בעמדה.
עמדתי שם, המום.
אבא שלי לימד אותי לשחק כשהייתי ילדה, המשיכה. הוא אמר לי ששחמט נמדד בסבלנות ובראייה רחבה, לא בכסף ולא בגאווה.
כעסי התחלף בתחושת הערכה.
אתה רצית לנצח מהר, הסבירה בכבוד. אני פשוט חיכיתי לרגע הנכון.
פתאום הבטתי עליה כמישהי שונה לגמרי לא עוד עובדת, אלא אישה חכמה ואסטרטגית.
הזזתי את לוח השחמט אליה.
הוא שלך, דיברתי ברצינות.
היא חייכה ונענעה בראשה:
אני לא מעוניינת בלוח.
אז מה את רוצה? שאלתי בסקרנות.
הזדמנות, ענתה ברוגע. שיעריכו אותי לפי השכל ולא לפי הנראות.
ברגע הזה הבנתי זכיתי בשיעור יקר מזהב. להיות צנוע, לראות מעבר לסטיגמות, ולהעריך אנשים על מהותם האמיתית.
אולי כדאי שגם אני אשאל לפעמים: מי עומד מולי?
