אמא שלי עוברת אלינו מחר בבוקר. כבר סיכמתי עם דוד שמוליק, הוא יבוא לעזור להעביר את הדברים. ואל תעשי פרצוף כזה, יעלי, אין לנו ברירה. הייתה לה התקפת לחץ דם, היא צריכה השגחה וטיפול צמוד ואוכל ביתי. את ממילא עובדת מהבית, אז לא מסובך מידי בשבילך להגיש לה מרק ולבדוק לה לחץ דם.
דניאל אמר את זה בטון חד, וקבר את פניו בקערת המרק כאילו הנושא סגור. יעלי, שבדיוק חתכה את הלחם “אחיד”, קפאה במקום. הסכין הוקפא באוויר. תחושת קור הציפה אותה, ואז הציפה אותה חום.
היא הניחה לאיטה את הסכין על הקרש ובהתה בבעלה. דניאל, איתו היא חיה כבר עשרים שנה, ישב עכשיו בפינת האוכל החמה בבית שהיא עיצבה בעמל רב, ומארגן את חייה כאילו הייתה מכשיר נספח למיקרוגל ולמד לחץ דם.
דני, קולה של יעלי התייצב, עם אותם תווים פלדה שהעידו על סערה קרבה, אך דניאל שהתעסק לאסוף את הבשר מהמרק, לא שם לב. שאלת אותי בכלל? יש לי דוח שנתי לסגור. אני עובדת מהבית, לא “יושבת בבית”. יש הבדל. אני צריכה שקט וריכוז, לא ריצות עם תרופות ושיחות תלונות מתישות.
הוא הרים אליה עיניים, מלאות תימהון ועצבנות.
יעלי, מה, זה אמא! משפחה! לא איזה מישהי זרוקה. איפה נשים אותה, בבית החולים? לא ישאירו שם, מטפלת אין כסף לזה, מיגיע לנו החזרת הלוואה על הרכב. את ממילא מול מחשב כל היום. מה הבעיה להפסיק חמש דקות?
חמש דקות? יעלי צחקה בעגמומיות. אמא שלך, חנה, צריכה תשומת לב 24/7. תזכור את הקיץ האחרון אצל ההורים שלך במושב. היא כמעט לא השאירה לי אוויר: המרק חם מידי, הכרית קשיחה, השמש לא במקום. אז עוד הרגישה טוב. תאר מה יהיה עכשיו כשהיא מרגישה חולה?
את מגזימה, נענע דניאל בידו. היא סתם אוהבת סדר. ובכלל, זה זמני. חודש, תחלים, תחזור לדירה שלה. ואת כאישה תראי קצת חמלה.
“חייבת”. המילה חתכה אותה. כל החיים יעלי הייתה “חייבת”. טובה בבית, אמא מדהימה (עד שהבן יצא ללמוד בטכניון), רעיה מתקתקת, עובדת רצינית. עכשיו, בגיל 45, כשהבן עזב והקריירה לקחה תאוצה, שוב מטילים עליה “חובה”.
חנה, חמותה, אישה דעתנית, שלטה כל חייה בחנות, תמיד ציוותה והרגישה מרכז העולם. כל כאב ראש הפך אצלה לאירוע דרמטי שגייס את כל המשפחה. הפעם דניאל החליט להניח את הכל על הכתפיים של יעלי.
אני לא יכולה, דני, אמרה נחרצות. יש לי תוכניות אחרות.
איזה תוכניות? גיחך. צפייה בטלוויזיה?
קיבלתי הצעה גדולה. לנהל הנהלת חשבונות לרשת חנויות. כסף רציני ועסק ענק. אני לא יכולה להיעלם.
תוותרי, פלט בקלות, וחתך לחם. יש לנו פרנסה, הבריאות של אמא חשובה. תפסיקי להיות אגואיסטית, מחר בעשר מביאים אותה, תכיני את החדר של הבן, תחליפי מצעים ותבשלי לה מרק עוף, אסור לה שומנים.
יצא מהמטבח בביטחון שהמילה האחרונה שלו. ככה תמיד היה: יעלי אולי מתלוננת, אבל בסוף תתאים ותקריב למען “שלום בית”.
היא נשארה לבד במטבח. בחוץ החשיך, פנס התנועע ברוח. בתוכה עלתה מחשבה: “אם אני נכנעת עכשיו, זה הסוף. אני אהפוך לסיעודית על חשבוני. לחץ דם זה לא נזלת זו דרך חיים”.
היא נזכרה בשיחה מהבוקר עם המנהלת, אילנה כהן:
“יעלי, אנחנו פותחים סניף בחדרה. צריך מישהי שתריץ הכל, חודש-חודש וחצי. דירה על חשבון החברה. תגמול כפול. את הבחירה שלי, אבל צריך תשובה עד מחר”.
בבוקר התלבטה: לעזוב את הבית, לגור לבד, להשאיר את דניאל זה לא הרגיש נכון. עכשיו, מול קערת המרק, הבינה שזה לא רק עבודה זה חבל הצלה.
היא סידרה הכל ונכנסה לחדר השינה. דניאל רבץ מול הטלוויזיה. יעלי שלפה מזוודה מהארון.
מה את עושה? שאל בעייפות בלי להוריד עיניים מהמסך. מסדרת בגדים? סוף סוף!
אני נוסעת, דני, אמרה בשקט וקיפלה בגדים.
כיבה טלוויזיה, הסתובב אליה.
נוסעת? לאן? להורים שלך? הם בשרון.
אני נוסעת לחדרה. עבודה. לחודש וחצי.
השתרר שקט. דניאל הביט בה כאילו צצה לה קרן במצח.
מה פתאום נסיעה עכשיו? ומה עם אמא? מי ידאג?
אתה, דני, אתה הבן. משפחה. לא איזה זר מהרחוב.
את לא נורמלית! קפץ. אני עובד! משמונה עד שבע! מי ייתן לה תרופות, יאכיל?
תקח חופש. או חצי משרה. או תדבר עם המנהל על גמישות. הרי ביקשת ממני לוותר בשביל המשפחה? תסער רחמים בעצמך.
זו בגידה! פניו האדימו. את עושה לי דווקא!
לא, דני. אני קיבלתי הצעה בבוקר. התלבטתי אתה עזרת לי להחליט. גם אתה אמרת שצריך כסף. אי אפשר מטפלת על המשכורת שלי, אבל על המשכורת של המשימה הזאת כן. ואם לא תסתדר תשתמש בזה.
היא המשיכה לארוז במתינות: מברשת, איפור, טרנינג, מחשב. דניאל התרוצץ, צעק, איים אפילו בגירושים.
איך את עוזבת קשישה חסרת אונים?! הפטיר בדרמטיות.
היא איתך, עם הבן, ענתה יעלי וסגרה רוכסן המזוודה. מונית הזמנתי. אני נוסעת עוד שעתיים.
לא תעזי! חסם את הדלת.
יעלי התקרבה אליו, הביטה ישירות לעיניו.
אעז, דני. עשרים שנה בישלתי לך, ניקיתי, סבלתי את חנה. אני לא חייבת עוד. רוצה להיות אני. זוז, או שאפנה לבית משפט ונחלק גם את הדירה.
הוא זז. היה המום איפה יעל הרכה? לפניו עמדה מישהי חדשה החלטית.
הדלת נטרקה, דניאל נשאר לבד. למחרת באמת הגיעה חנה.
היא נכנסה כמו מלכה בנדודים הבעת פנים כואבת, שלושה תיקים ענקים ממולאים בריבות, שמיכות ותמונות.
איפה יעלוש? שאלה בקול חלש, מתמקמת על הספה של הבן אני צריכה כרית, יש לי רוח בפרצים.
יעל נסעה, הידק דניאל שפתיים. יצרה לה משימה דחופה.
חנה הצמידה יד לחזה בהצגה.
איך עזבה? מי יגיש לי מרק כל שלוש שעות? יש לי לוחות זמנים! דניאל, איך היא עשתה את זה? אי אפשר להיות כל כך קרה!
אני אדאג, אמא.
הגיהנום התחיל.
חופש לא לקח הבוס סירב, העומס שיא. ניסה לעבוד חצי יום בבית, גילה שזה קשקוש.
ב-7 בבוקר חנה דפקה במקל על הקיר (“הביא מהבית אם כי הולכת יופי”).
דניאלי, לחץ דם! תמדוד מהר, אני מרגישה גוססת.
דניאל גרר עצמו עם מד לחץ דם 130/80, בריא כמו סוס. אבל אמא יבבה, רצתה טיפות, תה עם שתי כפיות סוכר לא מעורבב וגרביים חמות.
אחר מכן דייסה. דניאל ידע לבשל חביתה ופסטה. הדייסה נשרפה.
להרוג באת! בכתה חנה בכפית בדייסת פחמים. יעלי הסיתה אותך לרצוח אותי!
המשיך לעבודה ונתן לה תרמוס ותפוזים בכל עשרים דקות טלפון.
דניאל, איפה השלט?
דניאל, יש משב רוח, סוגרים חלון?
דניאל, אולי בלבלתי בין הכדורים? בוא תברר!
בערב חזר לדירה הרוסה. אמא שב”לא זזה מהמיטה” הספיקה לסדר ארונות.
יש אצלכם אבק של עשרים שנה! פתחה. רציתי לנקות, הסתחרר לי הראש. ויעלי שלך, בלגניסטית. והאורז בשקית ג’וקים עוד יהיו.
הוא שינן שפתיים, חימם קציצות מוכנות וירד להאזין למונולוג למה אשתו לא שווה והבן התדלדל מרוב עמל.
שבוע והוא זומבי שכח דוחות, קיבל נזיפה, אמא לא משתתקת.
אולי תראי טלוויזיה, שאוכל לעבוד? התחנן.
עבודה חשובה מאמא?! התמוטטה בבכי בלילה תמצא אותי קרה!
פעם חזר מוקדם הדלת לחדר אמא פתוחה, והיא שכביכול “סובלת” עמדה על כיסא וניקתה כדי. כששמעה אותו, קפצה במיומנות של ספורטאית, נשכבה והתכסתה.
הגעת? נאנחה פתאום. בקושי שורדת. תביא מים…
דניאל נעץ בה מבט משהו בְּפְנים השתחרר.
אמא, לחש. ראיתי אותך.
מה ראית? העיניים התרוצצו.
איך קפצת לנקות. את בריאה. סתם עושה הצגות לי וליעלי.
איך אתה מדבר אליי! צרחה. ניקיתי בשבילך! איך תחיה בלכלוך כזה! אתה כפוי טובה!
אני? צחק בעצב. שבוע שלם ישנתי 4 שעות. כמעט פיטרו אותי. יעלי עזבה מרוב עומס. ואת משחקת.
זו טעות של יעל אישה רעה! אם הייתה טובה, הייתה כאן ומנקה לי רגליים!
היא האישה הכי טובה, אמא. אם כבר, אני הייתי בן זוג רע הכרחתי אותה למה שאני אמור לעשות, או שלא צריך בכלל.
בערב התקשר ליעלי, לראשונה זה שבוע.
יעלי שלום.
שלום, דני. קרה משהו? חנה בסדר?
בסדר, יותר מדי. יעלי, אני הייתי טיפש.
ידעתי, עלה חיוך בקולה. נו?
נשברתי. אמא בריאה, פשוט מרוקנת אותי. ראיתי אותה עושה ספורט בזמן שהתלוננה.
יעלי צחקה.
ניחשתי. בדרך כלל לחץ דם גבוה לא כולל ספורט.
מתי תחזרי?
חודש. יש לי חוזה.
חודש נאנח. לא אצליח.
תצליח, דני. תלמד משהו על החיים. להבין מה זה טיפול ומטלות בית. זה חשוב לכולנו.
יעלי, מצטער. טעיתי. העבודה שלך חשובה. את חשובה.
טוב לשמוע. לי יש פגישה עכשיו. בהצלחה. והרבה בריאות לחנה.
הוא נאנח. נשאר לו חודש בגיהנום, אבל ידע מה לעשות.
נכנס לחדר אמא. שוכבת, מסתלקת.
מחר הולכים לרופא לבדיקות. אם תצטרכי טיפול אישי אשכור מטפלת. מקצועית. הכל לפי כללים.
למה לבזבז? אני מסתדרת!
את הרי חולה. מגיע לך מקצועיות. אני עובד. ואם הכל תקין נחזיר אותך הביתה. אפשר להביא עזרה בשכר לשופינג.
אתה זורק אותי?!
לא מחזיר אותך לסביבה הרגילה, שם שכנות טובות, לא אשת נחש ונקי.
שלושה שבועות נלחם בה על כל פרט. גילו אצל הרופאה רק סימני גיל, הכל תקין. חנה ניסתה סימולציות, אבל דניאל רק הזמין מד”א. אחרי הפעם השלישית הפסיקה.
ארזה לבד.
קח אותי הביתה, ציוותה. פה משעמם, בדירה לפחות יש עם מי לקשקש. נהיית מעצבן מאז שהתחתנת.
הסיע אותה, סידר לה קניות.
אני אבוא בשבת, אמא. אבל מעכשיו כל אחד בדירה שלו. ככה עדיף לכולם.
כשיעלי שבה הכל דהוי ושקט. דניאל חיכה בתחנה עם זר שושנים ענק. רזה מאוד, אבל בעיניים כבוד חדש.
בבית, מול דג אפוי שהוא הכין, פתחו הכל.
התגעגעתי, הודה. לא כי אין מי שיבשל, כי בלעדייך הכל ריק.
התגעגעתי, חייכה. אבל יזמתי את הפרויקט, קיבלתי בונוס וקידום. אצטרך לנסוע מדי פעם.
נמתח, אך הנהן.
טוב מאוד. את מקצוענית. גאה בך.
ומה עם אמא?
מתקשרת. מתלוננת על השכנות, הממשלה, חום. יש לה עוזרת פעמיים בשבוע יותר זול ורגוע לכולם.
יעלי אחזה בידו.
אתה יודע, דני, אני שמחה שזה קרה. לפעמים מוכרחים להגיע לקצה כדי להבין מה באמת חשוב.
נכון. נגיד, שהאישה היא לא עובדת. היא שותפה.
ומאז הכללים בבית השתנו. יעלי כבר לא פוחדת לומר “לא”. ודניאל הבין שטיפול ביתי הוא גם עניין של שניהם. חנה לא הפסיקה לנסות לשלוט אך זה התנפץ על חזית מאוחדת.
ובפעם הבאה שחנה צלצלה: “אני מתה! תבוא!”, דניאל ענה: “אני מזמין מד”א. אם תהיה אשפוז אבוא לבקר. אם לא תקני ולריאן”.
והמוות נעלם.
סיפור זה לימד את יעלי: גבולות אישיים הם חובה. גם מול הקרובים לך ביותר. אחרת תעשה את רצון אחרים במקום שלך. ואם צריך לנסוע לחדרה בשביל עצמך סע. זה לגמרי שווה את זה.
