בעלי חושב רק על עצמו: הוא מחסל את כל האוכל בבית – אפילו לבן שלנו לא נשאר כלום “אדם, לאן נעלמו הבננות?” אני שואלת את בעלי. “אכלתי אותן, התחשק לי.” “לא יכולת להשאיר אחת לפחות לילד לארוחת ארבע?” “סתם את עושה מזה סיפור, כאילו בסופר לא מוכרים בננות.” “נו, אז לך תקנה כמה.” “יש לי משחק כדורגל עכשיו, איך אני יכול ללכת?” וככה זה תמיד אצלנו: גבינה, עוגיות, תפוחים – אני צריכה להחביא אוכל, כי עם כזה אבא, הילד שלי יישאר רעב. אנחנו נשואים כבר חמש שנים, לבן שלנו עוד מעט שנתיים. יש לנו משכנתא, אז ברור שהתקציב לחוץ. הוא חושב שהוא המפרנס כי דאג לנו לדירה, האמת היא שהוא מכר את הדירה הקטנה שלו בשביל ההון הראשוני, וגם ההורים שלי עזרו לא מעט. אמא שלי אומרת שאדם לגמרי אגואיסט, ואני די מסכימה איתה. הכי נורא היה כשהתכונַּנו למסיבת יום הולדת – אני מבשלת לאורחים, והוא כל הזמן טורף מהצלחות. אפילו לעוגה ניגש! שמתי אותה במרפסת כי לא היה מקום במקרר, ובסוף נשאר רק שארית מהשוקולד שקישטתי עליה. תארו לכם את המבוכה שלי. זה קורה כל הזמן. נכון שהוא עובד ומרוויח, אבל אפשר גם לחשוב קצת על אחרים. כל הזמן אותה תירוץ: “נקנה, אל תדאגי!” אוקיי, עליי הוא לא חושב – אבל איך אפשר לא לדאוג לילד שלך? במיוחד כשאין הרבה כסף, והאוכל בקושי מספיק. בשבוע הוא מסוגל לגמור מצרכים שצריכים להספיק לחודש. “למה את נטפלת אליו? תני לו לאכול, הוא מרוויח כסף. אל תתלונני, פשוט תבשלי יותר,” חמותי תמיד מגַנה עליו. אבל מה שלא אכין – הוא יסיים הכול. אין מצב לקנות פי שניים – יש משכנתא לשלם, בגדים לילד, ומה לא. אמרתי לו שאם זה יקרה שוב – אני דורשת גירושים. נחלק את הדירה וכל אחד יחיה לחוד. הוא נעלב, התלונן לאמא שלו, ועכשיו היא לא מדברת איתי. אבל אני בטוחה שאני צודקת. מה אתם חושבים?

בעלי חושב רק על עצמו. הוא אוכל הכל, אפילו לא משאיר לילד.

אורי, איפה נעלמו הבננות? אני שואלת את בעלי.
אכלתי אותן, התחשק לי.
לא יכולת להשאיר לפחות אחת לנשנוש של עמית אחר הצהריים?
מה את עושה מזה עניין? הרי במכולת תמיד יש בננות.
אז תלך ותקנה כמה.
יש לי משחק כדורגל לראות. איך את מצפה שאצא עכשיו?

וככה זה כל הזמן אצלנו בבית: קוטג’, עוגיות, תפוחים אני אפילו צריכה להחביא אוכל, כי עם אבא כזה, הבן שלי עלול להישאר רעב.

אנחנו נשואים חמש שנים, לעמית שלנו בקרוב ימלאו שנתיים. יש לנו משכנתא, ככה שברור שהכסף לא זורם בחופשיות. אורי משוכנע שהוא מפרנס אותנו כי הוא הביא את הדירה. באמת הוא מכר את דירת הרווקים שלו בשביל ההון העצמי, אבל גם ההורים שלי עזרו לא מעט. אמא שלי טוענת שאורי אגואיסט ולפעמים אני מסכימה איתה.

יום אחד התכוננו לחגיגת יום הולדת. אני במטבח, טורחת על כל הכיבוד, והוא לא מפסיק לעבור בין הסירים ולרוקן צלחות. השיא היה כשהגיע לעוגה השארתי אותה במרפסת כי אין מקום במקרר. כשהבאתי אותה למטבח כדי לחתוך, ראיתי שנשאר רק חתיכה מקושטת בשוקולד תארו לעצמכם כמה התביישתי.

זה קורה שוב ושוב. אמנם הוא מביא את הפרנסה, אבל אפשר להתנהל אחרת, לחשוב גם על אחרים. תמיד אותו תירוץ: “נקנה חדש, על מה את נלחצת?”. בסדר, לא אכפת לו ממני אבל איך לא אכפת לו מהילד? במיוחד כשאנחנו צריכים להסתדר עם תקציב מוגבל, וכל שבוע נגמר האוכל שאמור להספיק לחודש.

למה את נטפלת אליו? אימא שלו מגנה עליו הוא בן אדם, שיאכל. הוא עובד קשה. תרבי לבשל, ודי להתלונן.

הדבר המוזר הוא, שגם אם אבשל בלי סוף זה אף פעם לא יספיק לו. הוא אכלן בלתי נלאה. לא מדובר בלבשל עוד ועוד, כי צריך גם לשלם משכנתא, לקנות בגדים, ולהסתדר עם שאר ההוצאות.

בסופו של דבר אמרתי לאורי שכשזה יקרה שוב נפרד דרכינו. נחלק את הדירה וכל אחד ימשיך לחיים שלו. כמובן, הוא נעלב ורץ לספר לאמא שלו. מהיום היא לא מדברת איתי, ואני חושבת לעצמי שאני צודקת. מה דעתכם?

בסוף, הבנתי שההבנה וההקשבה אחד לשני חשובים אפילו יותר מהאוכל והכסף. אם לא נלמד לכבד זה את זו ולחשוב אחד על השני, נישאר בודדים גם אם נהיה סביב אותו שולחן. ההבנה הזאת שינתה אצלי משהו בזוגיות, הכי חשוב היא הערבות ההדדית, ההקשבה והאכפתיות.