זקן שיבה, אך נפש יפה
“את פשוט לא היית כנה איתי! אני מסיים את הקשר שלנו. התאכזבתי מאוד מנשים. איך הצלחת להעמיד פנים ולשקר כל כך הרבה זמן? רציתי להתחתן איתך, ועכשיו הרסת הכול. אי אפשר לבנות חיים משותפים על שקר וחוסר אמון. להתראות. אל תכתבי לי יותר, לא אענה. שלך, הג’נטלמן לשעבר.”
זה המכתב שקיבלתי מישראלי ממודיעין. אני ודני התכתבנו כמעט שנה. זה הלך לכיוון של פגישה, אצלו במודיעין. אבל…
לא יצא.
באותה תקופה הייתי בת ארבעים ותשע. מזמן התגרשתי, יש לי ילדים ונכדים. רציתי להרגיש שוב אישה, לפני שהשנים עוברות בלי לשים לב. הילדים עסוקים בשל עצמם, כל אחד בענייניו. לא יכולתי להמשיך ולשבת בין ארבע קירות ולהתגעגע לעבר. ככה נותרים בודדים, סורגים סוודרים בלי סוף או רקמות שאין מה לעשות איתן. החברות שלי נשואות, בין בית לעבודה ולמשפחה. אחרי שבחנתי היטב את “החתנים” בעבודה, לא מצאתי מישהו ששווה את זה.
אז, בהמלצת קולגה, פתחתי פרופיל באתר היכרויות. מה יש לי להפסיד? מילאתי שאלון ארוך, תיארתי את עצמי באור חיובי, העליתי תמונה מחמיאה. חיכיתי לנס. אני לא מתחילה עם גברים לבדי שומרת על הכבוד.
אחרי שבועיים פתאום קיבלתי מייל היחיד, אגב. בלב דופק פתחתי את המייל, ישבתי אז ברחובות.
הנה זה: ישראלי, בן 59, עצמאי, גרוש, אב לשני בנים בוגרים. בתמונה אלגנטי, נאה, גבר מרשים, ועל רקע בית פרטי רחב ידיים. הוא הציע שנכיר. ואולי מי יודע, יתחתנו.
הנה זה, האושר שמחכה מעבר לפינה. צריך רק להיות חכמה, לכתוב מהר ויפה… הייתי כל כך שמחה, רציתי כבר לענות שאני בשמחה מוכנה, שתזמין אותי כבר למודיעין לחופה (או איך שלא עושים את זה בישראל…). בכל זאת, כתבתי לו שאני צריכה “לשקול את זה”, כלומר שיישבור קצת את הראש.
שהרי יש לי הרבה מחזרים, ואני לא מספיקה לכולם. תסלח לי, דני.
דני היה אדיב, מתחשב. כתב שהוא מבין: אישה כמוני בטח כבשה לבבות רבים, גם את שלו. מחמאות כאלה מגבר ישראלי רק הרימו לי את הביטחון.
התכתבות אמיצה, אישית וכנה התפתחה בינינו. הרגשתי שמצאתי את אחSoul שלי. למה נולדנו וחיים במדינות שונות? דני קרא לי “שושנה סודית”, אני קראתי לו “האביר שלי”. כל כך התרגלתי לדוא”ל הרגיש של דני, שכבר לא דמיינתי בלעדיהם את היום שלי. כבר בדמיון נישאתי לישראלי, גרה בביתו המרווח, כל בוקר שותה איתו קפה ומדברת. הכול היה כמו חלום נהדר. ככל שהכרנו, כך הלב התחבר.
כבר אמרתי לילדים שלי בקרוב אני עוזבת אותם, מורישה את הדירה, מתפטרת מהעבודה. הבן והבת לא התמהמהו להחזיר אותי למציאות:
אימא, לא מזהים אותך. עוד מעט פנסיה, ואת פתאום מתחתנת? מה הקטע? למי את שם מעניינת? הגבר שלך כבר עלול להישען עם הליכון, יאכל תרופות, ירוץ לשירותים בלילה שוב ושוב… מה את רוצה להיות מטפלת שלו? ועם הזמן הוא יהיה נודניק בלתי נסבל. חכי רגע, אימא, אל תתני לישראלים כאלה לבלבל לך את הראש.
הטענות של הילדים לא עניינו אותי. רציתי להיות גברת, וזהו! התכוננתי לנסיעה: החלפתי בגדים, הסתפרתי, וגם את ההתנהלות שיניתי. חיכיתי לאישור לויזה, ואז פתאום, קיבלתי ממנו את המכתב הפוגע…
“את לא שושנה, את שקרנית פשוטה. אל תכתבי לי לא אגיב.”
לא הבנתי כלום. מתי שיקרתי? רצו בראשי אלף מחשבות. בכל זאת כתבתי לו מייל. חיכיתי חצי שנה בשקט לתשובה. היא לא הגיעה.
כבר כמעט שהתייאשתי. שיניתי את דעתי, השארתי את הדירה לילדים בכל זאת ואז פתאום, חוזר “האביר שלי”:
“שושנה יקרה, סליחה! הייתי מאושפז הרבה זמן, נפרדתי מהחיים כמעט. זה היה לא פשוט, לא רציתי להכביד עלייך. ביקשתי מהבן שלי, אלעד, להמשיך בהתכתבות. שינסה להיות נחמד. אבל הוא טען שאת זו שפתאום ניתקה את הקשר. למה?
החיים שלי ניצלו, אני מוכן לקבל אותך בביתי כאישתי.”
קראתי שוב־ושוב את המכתב, ודמעות שטפו אותי. לא ידעתי מה להשיב. דבר אחד ברור הבן שלו, אלעד, לא רוצה שאבא שלו יתחתן שוב. הוא זהשבדה עליי שקרים לא מוצדקים.
חשבתי, הצטערתי, ובסוף החלטתי לא לענות לדני. מה אני צריכה את כל הבעיות? נניח ואני אבוא אליו למודיעין; אלעד יוכל להרעיל לי את הקוסקוס או ללחוש עליי סיפורים מזויפים. ברור לי שדני יאמין לבן שלו יותר ממני ואז יגרש אותי מהארמון שלו. למה לי בכלל? שיסתדרו בעצמם, הם הרי משפחה.
אצלי בינתיים הנכדים עולים כיתה בסתיו, צריך לעזור להם בקריאה ובחשבון. וגם כדאי לנסוע למושב: לשתול עגבניות, לכסח דשא, להשקות את הפרחים… הבית הזה יקר לי כשפן לשיחו.
אקח הפסקה מהיכרויות הן לוקחות יותר מדי אנרגיות. והחיים בינתיים ממשיכים, בלי רחמים.
שלום, שכנה! לא האמנתי שאפגוש אותך, לא באת הרבה. מה קרה טרדות או שמתחתנת? השכן שלי מהמושב לא נתן לי לעבור, הביט לי בעיניים.
שלום, נחום! האמת שהתגעגעתי אליך. אתה, חס וחלילה, לא התחתנת? תעזור לי לקצוץ את העצים? אני מזמינה לתה בערב, יש לי כל כך הרבה לספר, לא תאמין, כל כך שמחתי לראות אותו, כמעט שרציתי לקפוץ עליו בחיבוק.
מה פתאום, רונה? איך את מצפה שאתחתן כשכלה לא נראתה פה שנה שלמה? נחום קרץ.
מה זאת אומרת? הרי היטב הבנתי, אבל חייב קצת לפלרטט.
תתחתני איתי, רונה. מה לנו להכיר מחדש? מכירים מאה שנה… כמו שאומרים, עץ עתיק חרוק אבל חי.
אז לחתן שלי זקן כסוף, אך נשמה יפה.
אני ונחום מאושרים בנישואים כבר שבע שניםצחקנו בקול, ואפילו הכלב השכונתי נדבק בהתלהבות, מקשקש בזנב סביב הרגליים. פתאום הרגשתי כמה פשוט ונכון להניח לדרמות הרחוקות ולבחור בשמחות הקטנות שממתינות כל הזמן מתחת לאף.
בערב, כשנחום ישב איתי בסלון, שתינו תה וקראנו בקול את הבדיחות מהעיתון של פעם. הנכדה קפצה לביקור, ויחד הכנו עוגה, התחרות בין אבקת הסוכר למלח הצחיקה אותנו עד דמעות. הבטחנו אחד לשנייה לא לפספס אף אביב, ולפזר זרעים גם כשהאדמה נראית עייפה.
העץ העתיק אולי חורק, אבל נתן צל רחב, מתוק ויציב מעלינו. בליבי נרקמה לה שלווה נעימה: לא תמיד צריך לרדוף חלומות נוצצים. לפעמים, האור הכי יפה נשפך על הספסל הישן במושב, על קומקום מהביל ודיבורי ערב של זקנה עם נשמה יפה שמרשה לעצמה סוף־סוף לאהוב באמת, ולצחוק בלי חשבון.
