“בוחרת: או הכלב שלך, או אני! נמאס לי מהריח של הכלב הזה!” יותם הכריז על כך בחריפות. מיכל בחרה ביָתוֹם, ולקחה את הכלב שלה ליער… אך בערב יותם אמר לה שהוא עוזב לאישה אחרת.
מיכל אהבה את בעלה יותם בטירוף. חמש שנים חיו יחד, עדיין לא היו להם ילדים, אבל היה להם את ברק כלב בוגר מגזע קנעני, שמיכל אימצה עוד כשהיה גור, הרבה לפני שפגשה את יותם.
ברק היה חלק מהמשפחה. חכם, נאמן, מבין הכל גם בלי לדבר. עם השנים הגוף שלו הזדקן: הרגליים כאבו לו, הפרווה נשרה, והנשימה הייתה כבדה. לפעמים גם נדף ממנו ריח לא נעים.
יותם ניסה להתאפק, אבל כשהתברר שברק עשה צרכים במסדרון החדש, מיד אחרי שהתקינו פרקט חדש, הוא התפוצץ.
“מספיק! אי אפשר ככה!” צעק ומשך את ברק במסדרון. “אני לא מוכן לחיות ככה. אני רוצה בית נקי, בלי שיער, רעש וריחות! תחליטי: אני או הכלב הזה!”
“יותם… הוא כבר בן שתים עשרה. מה אני אעשה איתו?” מיררה מיכל בבכי, מחבקת את ברק.
“שימי אותו בעמותה, תמצאי לו מקום, או אפילו תשימי קץ לסבל שלו לא אכפת לי. אם עד הערב הוא כאן, אני הולך. אני לא מוכן לנקות אחרי הכלב הזקן שלך!”
מיכל הייתה חלשה מבפנים. פחדה להישאר לבד, פחדה לאבד את יותם זה שקידם את המשפחה, שהיה בו ביטחון, תכננויות לעתיד, לחופשות ולמשכנתה…
היא בחרה ביותם.
היא הכניסה את ברק לרכב, נסעה מחוץ לעיר לכיוון יער בן שמן. ברק בקושי קפץ פנימה, נאנק מכאבי הפרקים, אבל ליקק למיכל את היד. הוא חשב שהיא לוקחת אותו לטייל.
מיכל בכתה כל הדרך.
ביער, רחוק מהעיר, היא קשרה אותו ברצועה לעץ, כדי שלא ירדוף אחרי המכונית.
“ברק… תסלח לי… תסלח…” לחשה, לא מעיזה להסתכל לו בעיניים השחורות והעצובות.
ברק לא ניסה לברוח. הוא פשוט התיישב והביט בה. הוא הבין הכל.
היא השאירה לו קערת מים ואוכל, התיישבה חזרה לרכב, והתרחקה. במראה האחורית עוד הספיקה לראות אותו מותח את הרצועה וינבח. נביחה חנוקה, קורעת לב.
הנביחות ליוו אותה חזרה הביתה.
כשהגיעה, עיניה נפוחות, לבה שבור.
יותם היה בבית. ארז מזוודה.
“מה… מה אתה עושה?” שאלה, לא מבינה. “עשיתי את מה שביקשת… ברק כבר לא פה…”
יותם שלח בה חיוך קר.
“כל הכבוד, יעילה את. אבל אני עוזב בכל זאת.”
“אבל… לאן?” שאלה.
“אל רוני. את מכירה אותה מהמשרד. אנחנו כבר חצי שנה יחד. היא בהריון ממני.”
מיכל צנחה לכיסא. הכול הסתובב.
“אבל… ידעת מה ההתלבטות שלי. למה עשית לי את זה?”
“בדקתי אותך,” ענה בלעג. “רציתי לראות אם תעמדי על שלך. שתהיי אמיצה. אבל העדפת לבגוד בחבר הכי נאמן שלך. תדעי לך, אחרי שראיתי את זה פחדתי להישאר איתך. אם לכלב שלך לא היית נאמנה, אז מה יקרה לי אם אפול למשכב?”
הוא סגר את המזוודה.
“להתראות, מיכל. ותדעי לך ברק היה הגבר האמיתי בבית הזה. את סתם בגדה.”
הדלת נסגרה.
מיכל צרחה מכאב.
רק אז הבינה מה עשתה הקריבה את מי שהעריך אותה באמת, בשביל אדם שלא היה ראוי לאהבתה.
היא נטלה את מפתחות הרכב וטסה חזרה ליער, בגשם ובחושך.
היא חיפשה את ברק תחת העץ אבל הרצועה ננגסה, הקערה הפוכה, ברק לא היה.
“ברק! ברק! ילד טוב שלי!” צעקה במהירות עלתה על שפתיה, זוחלת בין השיחים והקוצים, מכתימה את פניה בבוץ.
שלושה ימים חיפשה, תלתה פליירים, הציפה פייסבוק בקבוצות של מתנדבים, לא ישנה ולא אכלה.
ביום הרביעי טלפון.
“שלום, מצאנו כלב קנעני על צידי הכביש. הוא נפגע ממשאית.”
מיכל הגיעה לזיהוי.
זה היה הוא.
ברק כנראה ניסה להגיע הביתה, למרות הכאב, למרות הפחד, דרך הכביש המהיר אליה. נרמס בדרכו אל מי שנטשה אותו.
מיכל קברה את ברק בעצמה.
שנתיים עברו.
היא חיה לבד. לא התחתנה שוב לא מאמינה לאנשים, וגם לא לעצמה.
יותם בנה חיים חדשים עם רוני וילדם. מחק את מיכל מזיכרונו. עבורו זו הייתה “בדיקה” מוצלחת הזדמנות לברוח ולגלגל את האשמה עליה.
ומיכל? מיכל הפכה למתנדבת בעמותה לכלבים זקנים. מנקה, מרפאה, דואגת. מנסה לתקן את מה שאי אפשר לכפר עליו.
כל לילה היא חולמת אותו את ברק תחת העץ. היא קוראת לו והוא רק מביט בה בעיניים סבלניות, עם צער אין-סופי. היא יודעת: זוהי גזר דינה.
לקח לחיים: אל תבגדו באלו שמעניקים לכם אהבה ללא תנאי. אדם אמיתי לעולם לא יציב לכם אולטימטום בין אהבה לבנאדם לבין נאמנות לחבר אמיתי. מי שמתנה כך את המשך הקשר כבר בגד בכם מזמן. אל תעשו את הטעות הנוראה של להקריב את הנאמן עבור מי שלא ראוי כי הבגידה הזאת נשארת בלב לנצח.
