כשחזרתי הביתה ומצאתי את הדלת פתוחה, חשבתי שמישהו פרץ – אולי חיפשו כסף או תכשיטים. שמי היה לאריסה דמיטרייבנה, בת 62, אלמנה מזה חמש שנים. גרתי לבד בבית קטן בפרברי ירושלים, נהנית מהשקט והטבע, ומידי חורף עוברת לדירת שני חדרים שלי בעיר. כשיום אחד נאלצתי לעזוב את הבית לכמה ימים, חזרתי וגיליתי ילד מנומס וישנוני על הספה שלי, והתחוור לי שהוא חיפש קצת חום ובית – ילד בשם יונתן שאמו לא טיפלה בו כלל. אחרי לילה שבו חלקנו לחם וקצת דאגה, התקשרתי לחברתי נטע משירותי הרווחה ומהר מאוד הפכתי לאפוטרופוס החוקי שלו. יונתן קורא לי “סבתא”, ואני מאושרת שזכיתי בנכד, במיוחד עכשיו כשהוא עולה לכיתה א’ ומביא לי הביתה תעודות עם מחמאות מהמורה.

אבא, אתה זוכר את נדיה אלכסנדרובנה מרטיננקו? היום כבר מאוחר, אבל מחר תבוא אליי. אני אכיר לך את אחי הקטן — שהוא גם הבן שלך. זהו. להתראות. הילד ישן ממש לצד דלתה של אירנה. היא הופתעה: למה ילד ישן בשעה כל כך מוקדמת בכניסה זרה? לאירנה היה עשור של ניסיון בהוראה, והיא לא יכלה פשוט להתעלם. היא התכופפה לעברו וטלטלה בעדינות את כתפו הדקה: “— היי, בחור צעיר, תתעורר!” “— מה?” הילד התרומם במבוכה. “— מי אתה? למה אתה ישן פה?” “— אני לא ישן… פשוט… השטיח שלכם רך, והשתטחתי לרגע — בלי כוונה,” ענה. אירנה גרה בבניין הזה רק חצי שנה, אחרי גירושין, והיא כמעט לא הכירה שכנים. היה ברור שהילד לא מהבניין. הוא היה בערך בן עשר, שתים עשרה, לבוש בבגדים ישנים אך נקיים. הוא דרך במקום בעצבנות. אירנה קלטה שהוא כנראה ממש חייב לשירותים. “— רוץ. אבל מהר, אני גם כך מאחרת לעבודה,” הרשתה לו להיכנס. הוא הביט בה בעיניים כחולות בלתי רגילות. “— צבע עיניים נדיר,” חשבה לעצמה, ובזמן שהוא שטף ידיים היא הכינה לו כריך. “— קח, תאכל משהו.” “— תודה! הצלת אותי. עכשיו אני יכול לחכות בשקט,” אמר כשהיה כבר במבואה. “— את מי אתה מחכה?” שאלה אירנה. “— לסבתא שלי, אנטונינה פטרובנה, היא גרה לידך. אולי את מכירה?” “— אנטונינה פטרובנה — כן, קצת. אבל היא אושפזה אתמול בבית חולים. חזרתי מעבודה כשלקחו אותה על אלונקה.” “— באיזה בית חולים?” “— כנראה בית החולים העירוני ה-20.” “— הבנתי. איך קוראים לך?” “— אירנה פדורובנה,” ענתה, כבר כשהייתה בדרך לעבודה — אבל המחשבות עליה המשיכו להציק לה. אולי, חשבה אירנה, זה פשוט אינסטינקט אימהי שלא מומש. הרי לא היו לה ילדים. בהפסקה התקשרה לביה”ח — ואכן, מצבה של הסבתא לא טוב. כשחזרה בערב — שוב ראתה את הילד מחכה בכניסה. “— אני מחכה לך! לסבתא אין סיכוי שישחררו אותה בקרוב, ולא נתנו לי להיכנס.” שאלה אותו לשמו — פדור, ולא “פדיה”. היא ערכה לו “חקירה”: “— ברחת מהבית? “— אין לי הורים, אני גר אצל דודה.” “— אז הדודה תדאג לך?” “— לא, היא לא יודעת שסבתא בבית חולים. אין לי כוח להיות אצלם. דודי שותה הרבה — ויש להם כבר ארבעה ילדים, ועוד אחד בדרך. אמרו שאני הולך לבית יתומים — אבל אני לא רוצה לשם. מפריע לך שאני פה? אמא שלי תמיד אמרה שאני ילד היפראקטיבי, עם עיניים כמו של אבא שלי…” “— איך קראו לאמא שלך?” “— נדיה אלכסנדרובנה מרטיננקו. היא הייתה טובה ויפה, עבדה כמזכירה אצל מנהל של איזו מפעל כימיקלים — לא זוכר איפה.” “— ומה עם אבא?” “— לא היה. אף פעם לא היה,” ענה בעצב. ופתאום הבינה אירנה — העיניים! אותו צבע עיניים נדיר — כמו לאביה, שהיה גם מנהל מפעל… רומן של מנהל עם מזכירה — קלאסי. האם ידע על בנו? האם נדיה קראה לבן “פדור” כי אהבה את אביה של אירנה? אירנה הייתה תמיד בת יחידה — ורצתה אח. שלחה את פדור למכולת, ומיד צלצלה לאביה: “— אבא, אתה זוכר את נדיה אלכסנדרובנה מרטיננקו? תבוא מחר. אני אכיר לך את אחי הקטן — ושהוא הבן שלך.” היא לא ידעה איך זה יסתדר — אבל ידעה שלא תיתן לאחיה ליפול למשפחה מתעללת או לבית יתומים. אבא של אירנה הגיע מוקדם מהרגיל, היא הכינה לו ארוחת בוקר וסיפרה הכל. “— באמת הייתה נדיה מרטיננקו, הייתה מזכירה מצוינת, וגם יפה, לא עמדתי בפיתוי… פעם היא שאלה אם אני רוצה בן, ואני עניתי שיש לי כבר בת, ולבן כבר מאוחר. אחרי זה היא עזבה לתקופה — חזרה, אמרה שנישאה ויש לה בן… כמה שנים אחר כך נפטרה, אני חתמתי על עזרה כספית, רק אז שמעתי.” הילד פדור נכנס, והדמיון בינו לאביה היה בולט אפילו יותר. הם לחצו ידיים: “— פדור ניקולאייביץ’.” “— פדור פדורוביץ’ מרטיננקו,” ענה הילד. אירנה הסבירה: נדיה המציאה בעל, כדי שלאביה לא יהיו ייסורי מצפון. פדור מעולם לא פגש אבא. וה”דודה” היא בעצם קרובת משפחה רחוקה. בהמשך קיבל פדור הצעיר את כל המסמכים המתאימים — פדור המבוגר אמר: “— מהיום אתה הבן שלי על פי חוק. היה תמיד, רק לא ידעתי. תסלח לי, אם תוכל. אתה לא לבד — יש לך אותי, ואירנה אחותך.” אירנה ופדור הצעיר אימצו גור חתולים, וקראו לו מרזיק. פדור מבקר לפעמים את אשתו של אביו — אבל גר עם אירנה, ואביו מבקר כל יום. זכרה של נדיה מונצח בפסל שיש לבן. פדור ואביו מביאים לה פרחים, ובפעם אחת, ליד הקבר, סיפר פדור: “— אמא אמרה לי יום לפני שמתה, שהיא רק תעבור לעולם אחר, ותשמור עליי משם. ועכשיו הסיפור שלנו קרה — בזכות אמא. אתה מאמין, אבא?” “— בטח מאמין,” ענה אביו.

אבא, אתה זוכר את נעמי אלדר? כבר מאוחר היום, בוא מחר אליי.

00

כשחזרתי הביתה מצאתי את הדלת פתוחה – ישר חשבתי שמישהו פרץ כדי לגנוב כסף או תכשיטים. שמי היה לריסה דמיטריבנה, בת 62, אלמנה ובודדה כבר חמש שנים. בקיץ אני גרה לבד בביתי בכפר ומטפחת את הגינה, בחורף חוזרת לדירה בעיר. אחרי שבוע של היעדרות גיליתי שמישהו חי אצלי בבית, ורק כשראיתי ילד קטן ישן על הספה הבנתי מה קרה. כך נכנס לחיי ילד חכם בשם איוואנקה, שאמו הוזניחה אותו, ובזכות עזרה מחברה בעבודה סוציאלית הפכתי לסבתא מאושרת שלו. עכשיו אנחנו גרים יחד, איוואנקה הלך לכיתה א’ והמורה לא מפסיקה להחמיא לו.

כשחזרתי, דלת הבית הייתה פתוחה. המחשבה הראשונה שעלתה

00

כשחזרתי, הדלת הייתה פתוחה. המחשבה הראשונה – מישהו פרץ לבית. “בטח קיוו שאשמור כאן כסף או תכשיטים”, חשבתי לעצמי שמי היה לריסה דמיטרייבנה ואני בת שישים ושתיים. כבר חמש שנים שאני לבד. בעלי נפטר, והילדים הבוגרים שלי בנו משפחות משלהם וגרים בנפרד. כל עוד לא קר מדי, אני גרה בבית קטן במושב, ובחורף חוזרת לדירה הדו-חדרית שלי בעיר. ברגע שמתחמם, אני עוברת שוב לבית בכפר. אני אוהבת את החיים במושב, נושמת אוויר צח, מטפלת בגינה. ליד הבית יש יער קטן עם פטריות ופירות יער בקיץ. קרה שנאלצתי לנסוע מהמושב לשבוע בעניינים. כשחזרתי, הדלת הייתה פתוחה. חשבתי – מישהו פרץ. “בטח הניחו שאני מחזיקה כסף או תכשיטים”, חשבתי. אבל לא היו סימני פריצה והכול היה במקום. רק על השולחן הייתה צלחת – ואני לעולם לא משאירה כלים כשאני עוזבת, במיוחד שידעתי שאיעדר זמן רב. הבנתי שמישהו גר פה בזמן שלא הייתי. זה מאוד הרגיז אותי. כשנכנסתי לסלון, ראיתי ילד קטן ישן על הספה שלי. עכשיו הכול היה ברור! הילד התעורר והביט עלי בעיניים מנומנמות. הוא אפילו לא ניסה לברוח, רק ישב ואמר: – סליחה, שבאתי ככה. שמתי לב שמדובר בילד מנומס וביישן. נעשה לי חבל עליו. – ממתי אתה גר בבית שלי? שאלתי. – יומיים. – אתה לא רעב? מה אכלת? – היו לי בורקסים. נשאר קצת, תרצי? הוא הושיט לי שקית עם שאריות בורקסים, שכבר לא היו טריים. – איך קוראים לך? – איוואן. – ואני לריסה דמיטרייבנה! למה אתה לבד? הלכת לאיבוד? איפה ההורים שלך? – אמא שלי תמיד השאירה אותי לבד. כשהייתה חוזרת, הייתה עצבנית ומוציאה עליי כעס. היא תמיד אמרה שאני בעיה בחיים שלה ושבלעדי הייתה מאושרת. לפני יומיים שוב צעקה עליי. לא עמדתי בזה וברחתי מהבית. – אולי היא מחפשת אותך? – בטוח שלא. כבר קרה שברחתי לשבועות והיא לא שמה לב. לה יותר קל בלעדיי. וגם כשחזרתי, לא ראיתי אותה שמחה במיוחד. גיליתי שהוא חי עם אמא שלו, שבמקום לדאוג לו הייתה מחפשת גברים, חיה כל פעם אצל מישהו אחר, והוא נאלץ לטפל בעצמו. היה לי חבל עליו, אבל לא יכולתי לעזור – אני פנסיונרית ושירותי הרווחה לא יתנו לי להיות אפוטרופוסית, והוא גם סירב ללכת לבית ילדים. האכלתי אותו, ונתתי לו להישאר לילה נוסף אצלי – כאן לפחות בטוח יותר מהאמא. לא ישנתי כל הלילה וחשבתי על גורלו. נזכרתי שיש לי חברה טובה שעובדת ברווחה. בבוקר התקשרתי להתייעץ. נטע סמנוביץ’ הסכימה לעזור לי, אך אמרה שאצטרך להמתין. אחרי שלושה שבועות הצלחתי לאמץ את איוואן. הילד היה מאושר ומלא תודה, ואמא שלו מיד הסכימה לוותר על הזכויות כשהבינה שמישהו רוצה לטפל בו. עכשיו אנחנו חיים יחד. איוואן מספר לכולם שאני סבתא שלו – ואני מאושרת שהחיים העניקו לי נכד. הילד מאוד חכם וכישרוני. בסתיו הקרוב עלה לכיתה א’, והמורה שלו משבחת אותו. הוא למד לקרוא מהר ומצטיין בחשבון.

כשחזרתי לבית, הדלת הייתה פתוחה לרווחה. המחשבה הראשונה

00

Él odiaba a su esposa. La odiaba de verdad… Habían compartido quince años de matrimonio: quince años viéndola cada mañana, pero no fue hasta el último año cuando empezaron a exasperarle terriblemente sus manías. Sobre todo una: estirar los brazos desde la cama y decir, medio dormida, “¡Buenos días, cielo! Hoy será un día maravilloso”. Una frase normal, pero sus brazos delgados, su rostro somnoliento, le provocaban rechazo. Ella se levantaba, caminaba hacia la ventana y miraba a lo lejos unos segundos. Luego se quitaba el camisón y se iba al baño. Al principio, al inicio del matrimonio, él admiraba su cuerpo y esa libertad casi descarada. Y aunque ella seguía teniendo un cuerpo magnífico, verla desnuda ahora le enfadaba. Un día incluso quiso empujarla para que se diera prisa con su “ritual matutino”, pero contuvo la rabia y tan solo dijo de mala manera: — ¡Date prisa, ya está bien! Ella nunca tenía prisa por vivir. Sabía del romance de su marido, incluso conocía a la joven con la que llevaba viéndose tres años. Pero el tiempo había cerrado las heridas del orgullo y solo quedaba la tristeza de sentirse innecesaria. Ella le perdonaba su agresividad, su indiferencia, su deseo de volver a sentirse joven. Pero tampoco permitía que él alterase su modo de vivir, saboreando cada instante. Así eligió vivir desde que supo que estaba enferma. La enfermedad avanzaba inexorablemente y pronto terminaría con ella. Al principio, deseó confesarlo todo, repartir el peso entre sus seres queridos. Pero tras una noche terrible de soledad y lágrimas, decidió guardar silencio. Con cada día sentía la serenidad de quien ha aprendido a contemplar. Buscaba refugio en una pequeña biblioteca rural, tras un viaje de hora y media. Solo allí encontraba la paz, perdida entre las estanterías que decían “Misterios de la vida y la muerte”, y leía, como buscando respuestas. Él, mientras tanto, acudía a casa de su amante. Allí todo era cálido, familiar, lleno de luz. Llevaban tres años de pasión intensa, de celos, humillaciones y dependencia. Ese día, decidió: pediría el divorcio. Ya no amaba a su esposa, la odiaba. Aquí, con su amante, empezaría de nuevo, sería feliz. Tras buscar en el fondo de su memoria algún sentimiento hacia su esposa y no hallarlo, sacó una foto de ella de la cartera y la rompió en pedazos. Quedaron en encontrarse en un restaurante; el mismo donde, seis meses antes, celebraron su decimoquinto aniversario. Ella llegó primero. Él, antes de salir, entró en casa y buscó en el armario los papeles del divorcio, nervioso, vaciando cajones. En uno de ellos estaba una carpeta azul, cerrada. No la había visto antes. La abrió y encontró informes médicos, resultados de pruebas, todos a nombre de su esposa. La sospecha le heló la sangre. ¡Enferma! Buscó el diagnóstico en Internet: “de 6 a 18 meses de vida”. Miró la fecha del informe: habían pasado seis meses. Lo demás apenas lo recuerda. Solo le retumbaba una frase: “6-18 meses”. Ella esperó cuarenta minutos. Él no contestaba al móvil. Pagó la cuenta y salió. Era un hermoso día de otoño; el sol no quemaba, pero calentaba el alma. “La vida es tan hermosa, es maravilloso estar aquí, bajo el sol, junto al bosque”, pensó. Por primera vez desde que supo de su enfermedad, sintió lástima de sí misma. Suficiente fuerza para guardar el secreto, por el bien de todos, aunque al precio de destruir la propia vida. Pronto solo quedaría el recuerdo. Andaba por la calle, viendo la alegría en los ojos de la gente, sabiendo que a ella ya no le quedaba por vivir otro invierno ni otra primavera. El dolor se desbordó en un torrente inagotable de lágrimas… Él, solo en casa, sintió por primera vez el paso implacable de la vida. Recordaba a su esposa joven, cuando eran felices, cuando amaba de verdad. De repente, los quince años juntos se le antojaron como si nunca hubieran pasado. Todo parecía aún posible: la felicidad, la juventud, la vida… En los últimos días, la colmó de cuidados, pasó con ella cada hora, y fue extrañamente feliz. Temía perderla más que a nada; habría dado su vida por salvar la suya. Si alguien le recordara su odio y el deseo de separarse, diría: “Ese no era yo”. La vio sufrir, llorar de noche, pensando que él dormía. Comprendió que no existía castigo más cruel que saber el momento exacto de la propia muerte. La vio pelear por la vida con una esperanza absurda. Ella murió dos meses después. Cubrió el camino del cementerio con flores. Lloró como un niño al ver bajar el ataúd; envejeció mil años ese día. En casa, bajo su almohada, halló un deseo escrito para Año Nuevo: “Ser feliz con Él hasta el final de mis días”. Dicen que los deseos de Año Nuevo se cumplen. Debe de ser verdad: ese año, él escribió el suyo — “Ser libre”. Cada uno obtuvo aquello que, secretamente, creía desear…

Odiaba a su esposa. La odiaba… Habían vivido

00

עוד יש לנו עניינים בבית… סבתא וֶאלְיָה בקושי פתחה את השער, דידתה באיטיות עד הדלת, נאבקה זמן רב עם המנעול הישן והחלוד, נכנסה לביתה הישן והקר והתיישבה על כיסא ליד התנור שלא הודלק. בריח האוויר היה של בית ריק. רק שלושה חודשים לא הייתה, אבל תקרות הבית התאכסנו בקורים, הכיסא העתיק חרק בעצב, רוח נשפה בארובה – הבית קיבל אותה בזעם: איפה היית, גברת, על מי השארת?! איך נעבור את החורף?! “עוד רגע, יקירי, תן לי לנשום… אדליק אש, ונתחמם…” עוד לפני שנה הייתה סבתא וֶאלְיָה מתרוצצת בבית: מסיידת, מתקנת, מביאה מים. דמותה הקטנה רכנה מול האיקונות, עסקה בענייני הבית, רצה בין עצי הגן – שותלת, מנכשת עשבים, משקה. והבית שמח יחד איתה – רצפת העץ חרקה בשמחה מצעדיה הקלים, הדלתות והחלונות נפתחו מיד בנגיעת ידיה העייפות אך העדינות, התנור אפה פִּיתות ריחניות. טוב היה להם יחד – לואליה ולביתה הישן. בעלה הלך לעולמו מוקדם. שלושה ילדים גידלה לבד, כולם הוציאה לאנשים – אחד קפטן בים, השני קצין גבוה בצבא, שניהם רחוקים. רק הבת הקטנה, תמרה, נשארה בכפר – אגרונומית ראשית, עובדת בלי סוף, רק בראשון קופצת אל אמא לאכול עוגה ולב – ושוב נעלמת לשבוע שלם. הנחמה – הנכדה סווטושקה שגדלה אצלה ממש. ואיזו ילדה יפה צמחה – עיניים אפורות גדולות, שיער זהוב ומתולתל עד המותניים, מבריק כמו קרני שמש, והבנים המקומיים פשוט מתעלפים. סבטה סיימה אוניברסיטה חקלאית בעיר, חזרה לכפר לעבוד ככלכלנית, התחתנה עם וטרינר, ובזכות פרויקט דיור קיבלו בית חדש – גדול, מודרני, בנוי בלבנים – חלום! אבל בגינת סבתא הכל פורח – ואילו בבית הנכדה עוד לא הספיקה לגדול אפילו ערוגה אחת. סבטה אמנם כפרית, אבל עדינה, תמיד סבתא שמרה עליה מרעש וקור ועבודה קשה. נולד לה בן, ואסֶנְיָה, ולא נותר זמן לגינה. סבטה ביקשה את סבתא לבוא אליה לבית החדש – מרווח, אין צורך בתנור. ואליה חגגה שמונים והתחילה להרגיש לא טוב – הרגליים שמרו לה אמונים כל השנים, אך פתאום כבדו עליה, ובסוף נכנעה והסכימה. גרה אצל הנכדה כמה חודשים, עד ששמעה: “סבתא, אני כל כך אוהבת אותך – אבל למה את כל היום יושבת?! תמיד עבדת, ועכשיו נחַה אצלנו… אני צריכה עזרה במשק הבית…” “לא יכולה, ילדה, הרגליים כבר לא – אני כבר זקנה…” מייד נעשתה לזקנה מאז שבאה אלי… ולכן סבתא שלא עמדה בציפיות – עלתה על ה’חזרה’ והוחזרה לביתה הישן. הדאגה על כך שלא יכלה לעזור לנכדה – ממש שברה את רוחה, הרגליים גררו את עצמן, כל הליכה הייתה מסע מפרך, ולבית הכנסת האהוב כבר לא יכלה להגיע. האב בוריס החל לבקר אותה, הביא אוכל, הדליק את התנור, עשה סידורים – אך ראה שסבתא צריכה עזרה קבועה. ואז הגיעה השכנה אנה לעזור, בעלה פטר – מלח ותיק, היה מביא אותה לשירות עם סבתה על האופנוע. הנכדה נעלמה, ובסוף חלתה מאוד. היו לה בעיות קיבה – והתברר שזה סרטן ריאות. סבטה גוועה תוך חצי שנה. הבעל התמכר לאלכוהול, הילד ואסֶנְיָה בן הארבע נותר מוזנח, מהול, ורעב. תמרה לקחה אותו, אבל בעומס עבודה לא יכלה לטפל, והחלו להכין אותו לאשפוז בפנימייה. סבתא ואליה, למרות שהתקשתה ללכת, החליטה: “אני לוקחת את ואסֶנְיָה אלי.” למרות שכולם גינו – איך על זקנה לטפל בילד? אבל סבתא לא ויתרה: “כל עוד אני חיה, הנכד לא הולך לפנימייה.” והרימו גבה, אבל מאז שבא הילד – קמה סבתא לתחייה: הבית שוב חם, ואסֶנְיָה שמח, וסבתא מפריחה את הבית, אופה עוגות, רוקדת במטבח, והרגליים – כאילו לא זקנה כלל. וכשהגיע האב בוריס לביקור, פוגשו: סבתא עפה במטבח, הילד מחייך – הבית שוב מלא חיים. “אבינו היקר! אני דואגת כאן לכולכם… רגע – עוד מעט יהיו עוגות חמות לאשתך ולקוז’ה הקטן…” ולבסוף, בחורף, כשכמעט פרשה, אבל לפתע חזרה – כי שוב נולדה תינוקת בבית, והיא לא יכלה לעזוב לפני שדאגה לעוד דור… כמו בשיר ישן: “עוד מוקדם לנו למות – עוד יש לנו עניינים בבית!” וכך חיה עוד עשר שנים, עוזרת ולוחשת לכולם: “עוד יש לנו בבית עניינים…”

יש לנו עוד כמה עניינים בבית… סבתא רבקה בקושי

00

Levanté de la cama a mi suegra, pero estoy furiosa porque no quité las malas hierbas del huerto. —¿Qué haces ahí? —gritó mi suegra de pie en medio de los bancales de los cisnes—. Jamás había visto una vergüenza así en esta casa. Y yo, sin esconderme tras un hijo, crié a siete—¡y ni una sola mala hierba! Ya se acercaban los vecinos al escuchar sus gritos. Se pegaron a la valla como cornejas y comentaron al instante todo lo que escuchaban. Viendo que tenía público, la mujer se creció y desató su lengua. Ya lo había dicho casi todo, y yo me quedé boquiabierta. Por fin, agotada, tomó aire y, para que todos los vecinos la oyesen, dijo bien alto: No respondí ni una palabra. Pasé tranquila al lado de mi suegra y abracé aún más fuerte a mi hijo. Al llegar a casa, fui al armario y, en una caja especial, separé todo lo que mi suegra debía llevarse esa tarde y al día siguiente. Sin molestarse mucho, eché las cosas de mi hijo y las mías a una bolsa y salí sin decirle nada. Tres días después, llamó mi suegra: —¿Qué hiciste con todas esas cosas que el doctor le recetó? Le pedí a la vecina que me comprara algunas, pero dice que un frasco es carísimo. Y otras están en otro idioma, así que no las utilizamos ni cambiamos. Entonces, ¿qué hago? ¿Te fuiste y te ofendiste por algo y yo aquí a punto de entregar mi alma a Dios? No contesté. Apagué el móvil y saqué la tarjeta SIM. Eso fue todo; no podía más, ni física ni mentalmente. Hace un año, apenas antes de nacer mi hijo, mi marido perdió el control del coche en una carretera resbaladiza. Apenas recuerdo cómo lo despedí por última vez, cómo se lo llevó la ambulancia y, a la mañana siguiente, me convertí en madre… No tenía ganas de nada. Sin mi querido marido, todo me parecía inútil e insignificante. Alimentaba y acunaba a mi hijo mecánicamente, porque así debía hacerlo. Me sacó del aturdimiento una llamada de teléfono. “Tu suegra está muy mal. Dicen que no sobrevivirá mucho tras la muerte de su hijo”. Tomé una decisión al instante. Tras darme de baja, vendí rápidamente mi piso en Madrid. Invertí parte del dinero en la construcción de uno nuevo, para que mi hijo tuviera algo propio al crecer. Y yo me dediqué a cuidar de mi suegra. Ese año no viví—solo existí. No tenía tiempo ni de dormir: cuidaba de mi suegra y de mi hijo pequeño. El niño era inquieto y ella necesitaba mi presencia constante. Menos mal que tenía dinero. Recurrí a los mejores especialistas del país, que vinieron a examinar a la paciente. Compré todos los medicamentos prescritos y, por fin, mi suegra volvió a la vida normal. Al principio la paseaba por la casa, luego por el patio. Al final, recuperó tanta fuerza que ya caminaba sola. Y entonces… No quiero saber nada más de ella. Que ya se las arregle sola para solucionar lo que necesite para su recuperación. Al menos fui lo bastante inteligente como para no gastarme todo el dinero en ella. Mi hijo y yo nos mudamos a nuestro nuevo hogar. No imaginé que fuera a acabar así. Quería vivir la vida con la madre de mi marido porque soy huérfana. Pero ya no. Ahora solo tengo que enseñar a mi hijo: no todos merecen un trato bondadoso. Para algunas personas, lo único que importa es tener el huerto limpio de malas hierbas.

¿Qué haces aquí? La voz de mi suegra retumbó por todo

00

החתול נתקל בטעות בטלפון… ריח של אדם ותחושה חמימה הפתיעו אותו. הוא הסתדר בנוחות, חיבק את המכשיר בכפותיו, נשכב עליו — והסמארטפון נדלק במגע קל של כפה חתולית. ריטה לא הספיקה אפילו לשמוח על הסמארטפון החדש שלה – הוא התגלה כתקול מהשנייה הראשונה: כל פעולה חיממה אותו יותר. ואחר־כך, איכשהו, היא גם הצליחה לאבד אותו. חבל… הטלפון היה מעולה: מסך גדול, סוללה עוצמתית — ודווקא הסוללה הזו בגדה בה. עכשיו גם להחזיר את הרכישה זה בלתי אפשרי — המכשיר פשוט נעלם. ריטה כינתה את עצמה “מפגרת”, לקחה את הנייד הישן שלה וחייגה למספר שלה. היו צלצולים, אבל אף אחד לא ענה. אחרי שטפטפה לעצמה ולריאן כדי להירגע, נשכבה וניסתה להיזכר איפה הייתה היום, אולי אם תעבור שוב באותו מסלול – תמצא את הטלפון. פתאום משהו רטט לידה — התקשרו אליה. על המסך הופיע מספרה שלה. — הלו? אני מקשיבה! בתגובה — רק רעשים, נשימות קצרות… ופתאום: — מיאו… ריטה ניתקה מיד. “מישהו צוחק עליי”, החליטה. חבל שלא הספיקה להפעיל נעילה — עכשיו מישהו משחק לה עם הטלפון. עצבנותה נפסקה עם שיחה חדשה. אותם נשימות, אותם רעשים… ושוב — יללת חתול לתוך קולה. — אל תתקשרו אליי יותר! — התפוצצה. אבל הצלצולים לא נפסקו. בסוף, כשכבר התייאשה – התלבשה ויצאה לרחוב. הצלילים הגיעו מבחוץ — כנראה ה”מתעלל” עומד איפשהו שם, שווה לעבור שוב במסלול שלה. היא צעדה וחייגה למספר שלה, וכבר בלי ציפיות שמעה את הצלצול המוכר. הלכה לכיוון הצליל, מוכנה לנזוף במתחכם שהחליט להשתעשע באובדן שלה. בינתיים, החתול, שהתכרבל סביב המכשיר החמים, התבונן בפליאה כשהוא “מתעורר לחיים ומדבר”. הוא הריח אותו, אבל הטלפון המשיך למלמל — ואז ענה החתול בנימוס. הסמארטפון השתתק. החתול נגע בו שוב – הטלפון שוב דיבר. הוא התחמם עוד יותר. היה קר, והפריט הזה הפך לתנור חמימות. החתול דחף אותו שוב בכפה — ואז לפתע הסמארטפון שר. החתול נבהל, חבט בו חזק יותר, אבל הוא לא נרגע. במאבק מול המכשיר” השר” – החתול לא הבחין שבינתיים הוא כבר לא לבד מתחת לעץ. כל הכעס של ריטה התפוגג ברגע שראתה את ה”עבריין” האמיתי: מתחת לעץ ישב חתול כתום ומסכן, חובט בסמארטפון בניסיון להשתיק אותו. ברגע שראה את ריטה… הוא קפץ אליה כמו אל אדם אהוב. איך התפנק, איך התחכך בידיים – אי אפשר היה לעמוד בפיתוי. ריטה נדהמה מההתקפה הכתומה של רוך ואהבה. החתול התחכך לה בלחיים, כאילו מתנשק. היא הרגישה כמה הוא קר — לא פלא שגילתה אותו מתכרבל בחום המכשיר שלה. עם הטלפון בכיס וחתול בזרועות, ריטה חזרה הביתה לאיטה, חושבת על אהבה ממבט ראשון. כמה היא מצאה חן בעיניו של היצור הכתום הזה! אחרי כל כך הרבה חיבה לא יכלה לעזוב אותו שם. החתול, מאושר עד הגג, השתולל אצלה בידיים, התחכך בשפתיים ובסנטר, וריטה אפילו ניסתה להתגונן — אבל האמת, מאוד נהנתה. ברחוב, והוא כזה מתפנק. אבל הסוד היה פשוט הרבה יותר… החתול היה שיכור ניחוח ולריאן שריטה טפטפה לעצמה להרגעה שעה לפני כן.

יומן אישי יום שמתחיל בטעות ומסתיים באהבה עם חתול היום

00

אהבה שלא לראווה ענית יצאה מהבית עם דלי מלא אוכל לחזירים, כועסת חלפה על פני בעלה גדי, שכבר שלושה ימים מתעסק בבאר. התחשק לו לעשות אותה עם גילופים, שיהיה יפה, כאילו אין לו מה לעשות! האישה שוקדת על הבית, מאכילה את החיות, והוא עומד לו עם מפסלת בידיים, כולו נסורת, מביט בה ומחייך. איזה בעל אלוהים שלח לי? לא אומר מילה טובה, לא דופק על השולחן, שותק ועובד, לפעמים רק ניגש, מביט בעיניי ומעביר יד על הצמה העבה והבהירה שלי – זו כל החיבה. והלב כל כך כמהה ל״חמדתי״ ו״כנפתי הלבנה״… הרהרה בגורלה הנשי, וכמעט מעדה בגלל כלב הזקן בולי. מייד ניגש גדי ותפס אותה, ובמבט חמור אל הכלב אמר: – למה אתה נדחף לרגליים? תזהר לא לפגוע בבעלת הבית. בולי השפיל עיניו בזוג, וגרר את עצמו לביתן. ענתה הייתה שוב נפעמת איך החיות מבינות את בעלה. שאלה פעם את גדי, והוא השיב בפשטות: – אני אוהב בעלי חיים, והם גומלים לי באותו מטבע. גם ענתה חלמה על אהבה – שיושיב אותה על הידיים, שיילחוש לה מילים חמות, שישים לה פרח כל בוקר על הכרית… אבל גדי קמצן בחיבה, והיא כבר החלה לתהות – האם הוא בכלל אוהב אותה? – ברכה, שכנות יקרות, – הציץ דרך הגדר וייסמן, – גדי, שוב אתה מתעסק בשטויות? ולמי בכלל צריך את הפיסולים שלך? – רוצה שהילדים שלי יגדלו להיות אנשים טובים, שיתבוננו ביופי. – קודם כדאי להביא ילדים, – צחק השכן, מקרוץ לענתה. גדי הסתכל עליה בעצב, וענתה, נבוכה, מיהרה להיכנס הביתה. לא מיהרה להביא ילדים לעולם – צעירה ויפה, רצתה עוד ליהנות מהחיים, ובעלה – לא בשר ולא חלב. והשכן, איזה אדם! גבוה, רחב כתפיים, גדי באמת בסדר, אבל השכן ממש חתיך! וכשהוא פוגש אותה בחצר, מדבר אליה ברכות, כמו גשם קיץ: “טיפת טל, שמש זכה…” הלב נעצר, הברכיים רועדות, אבל ענתי בורחת, לא נכנעת לחיזוריו. כשהתחתנה, הבטיחה להיות נאמנה, וההורים שלה חינכו אותה לשמור על המשפחה. אבל למה כל כך מתחשק לה להביט החוצה מהחלון ולפגוש את עיניו של השכן? למחרת בבוקר כשהוציאה את הפרה למרעה, פגשה בוויסמן ליד השער: – ענתי, יונת לבנה, למה את מתחמקת ממני? את לא מפחדת? לא יכול להפסיק להסתכל על היופי שלך, הראש מסתובב כשאני רואה אותך. בואי אליי בבוקר מוקדם. כשגדי שלך ילך לדוג, תבואי אליי. אמלא אותך בכל כך הרבה חיבה, תהיי האישה הכי מאושרת. ענתה הסמיקה, לחייה בערו וליבה החסיר פעימה, אבל לא ענתה לו, רק מיהרה לעבור. – אחכה לך, – אמר אחריה. כל היום חשבה עליו. מאוד רצתה אהבה וחיבה, והשכן כה נאה ומביט בה במבט לוהט, אבל לא יכלה להחליט. עד הבוקר עוד היה זמן, אולי… בערב גדי חימם את הסאונה, והזמין את השכן להתענג יחד. הוא שמח – לא צריך להפעיל אצל עצמו ולשרוף עצים. הם השתטחו שם בבירוזה, נהנים וצוחקים. יצאו לנוח בחוץ, וענתה הביאה גרפין ערק ופינוקים לשולחן, נזכרה שגם מלפפונים חמוצים יש במרתף. ירדה למרתף, אספה מלפפונים ורצתה להניח להם, אבל שמעה קטע שיחה מהדלת הפתוחה והאזינה. – למה אתה כזה הססן, גדי, – לחש וייסמן, – תבוא איתי, לא תצטער. יש אלמנות שיפנקו אותך, כל כך יפות! לא כמו ענתי שלך, עכברה אפורה. – לא, חבר, – שמעה ענתה את קולו הנחוש של גדי, – לא צריך לי יפות אחרות, אפילו לא רוצה לחשוב על זה. אשתי לא עכברה אפורה, היא היפה בנשים שיש בעולם שלנו. אין פרח ואין פרי יפיפיים ממנה. כשאני רואה אותה, אני לא רואה שמש – רק את עיניה האהובות ואת קימוריה. האהבה ממלאת אותי כמו נהר באביב, אבל לצערי, אין לי מילים רכות, לא יודע להסביר לה כמה אני אוהב אותה. היא נעלבת ממני, אני מרגיש. יודע שאני אשם, פוחד לאבד אותה, כי בלעדיה לא אחיה אף יום, לא אקח נשימה אחת בלעדיה. ענתי הקשיבה, נדהמת, רק ליבה דפק ודמעה גלשה לה על הלחי. הרימה ראש בגאווה, נכנסה לסאונה ואמרה: – לך, שכני… תשמח את האלמנות. לנו יש עניינים חשובים יותר. עוד לא גדלו לנו ילדים להביט ביופי שגדי פיסל. סלח לי, אהובי, על המחשבות הטיפשיות, על הסנוור שלי — אחזתי באושר ולא ראיתי. בוא, מספיק בזבזנו זמן… בבוקר שאחרי, גדי לא הלך לדוג.

אהבה לא לראווה נעמי יצאה מהדירה עם דלי מלא אוכל לתרנגולות

03