החתול נתקל בטעות בטלפון… ריח של אדם ותחושה חמימה הפתיעו אותו. הוא הסתדר בנוחות, חיבק את המכשיר בכפותיו, נשכב עליו — והסמארטפון נדלק במגע קל של כפה חתולית. ריטה לא הספיקה אפילו לשמוח על הסמארטפון החדש שלה – הוא התגלה כתקול מהשנייה הראשונה: כל פעולה חיממה אותו יותר. ואחר־כך, איכשהו, היא גם הצליחה לאבד אותו. חבל… הטלפון היה מעולה: מסך גדול, סוללה עוצמתית — ודווקא הסוללה הזו בגדה בה. עכשיו גם להחזיר את הרכישה זה בלתי אפשרי — המכשיר פשוט נעלם. ריטה כינתה את עצמה “מפגרת”, לקחה את הנייד הישן שלה וחייגה למספר שלה. היו צלצולים, אבל אף אחד לא ענה. אחרי שטפטפה לעצמה ולריאן כדי להירגע, נשכבה וניסתה להיזכר איפה הייתה היום, אולי אם תעבור שוב באותו מסלול – תמצא את הטלפון. פתאום משהו רטט לידה — התקשרו אליה. על המסך הופיע מספרה שלה. — הלו? אני מקשיבה! בתגובה — רק רעשים, נשימות קצרות… ופתאום: — מיאו… ריטה ניתקה מיד. “מישהו צוחק עליי”, החליטה. חבל שלא הספיקה להפעיל נעילה — עכשיו מישהו משחק לה עם הטלפון. עצבנותה נפסקה עם שיחה חדשה. אותם נשימות, אותם רעשים… ושוב — יללת חתול לתוך קולה. — אל תתקשרו אליי יותר! — התפוצצה. אבל הצלצולים לא נפסקו. בסוף, כשכבר התייאשה – התלבשה ויצאה לרחוב. הצלילים הגיעו מבחוץ — כנראה ה”מתעלל” עומד איפשהו שם, שווה לעבור שוב במסלול שלה. היא צעדה וחייגה למספר שלה, וכבר בלי ציפיות שמעה את הצלצול המוכר. הלכה לכיוון הצליל, מוכנה לנזוף במתחכם שהחליט להשתעשע באובדן שלה. בינתיים, החתול, שהתכרבל סביב המכשיר החמים, התבונן בפליאה כשהוא “מתעורר לחיים ומדבר”. הוא הריח אותו, אבל הטלפון המשיך למלמל — ואז ענה החתול בנימוס. הסמארטפון השתתק. החתול נגע בו שוב – הטלפון שוב דיבר. הוא התחמם עוד יותר. היה קר, והפריט הזה הפך לתנור חמימות. החתול דחף אותו שוב בכפה — ואז לפתע הסמארטפון שר. החתול נבהל, חבט בו חזק יותר, אבל הוא לא נרגע. במאבק מול המכשיר” השר” – החתול לא הבחין שבינתיים הוא כבר לא לבד מתחת לעץ. כל הכעס של ריטה התפוגג ברגע שראתה את ה”עבריין” האמיתי: מתחת לעץ ישב חתול כתום ומסכן, חובט בסמארטפון בניסיון להשתיק אותו. ברגע שראה את ריטה… הוא קפץ אליה כמו אל אדם אהוב. איך התפנק, איך התחכך בידיים – אי אפשר היה לעמוד בפיתוי. ריטה נדהמה מההתקפה הכתומה של רוך ואהבה. החתול התחכך לה בלחיים, כאילו מתנשק. היא הרגישה כמה הוא קר — לא פלא שגילתה אותו מתכרבל בחום המכשיר שלה. עם הטלפון בכיס וחתול בזרועות, ריטה חזרה הביתה לאיטה, חושבת על אהבה ממבט ראשון. כמה היא מצאה חן בעיניו של היצור הכתום הזה! אחרי כל כך הרבה חיבה לא יכלה לעזוב אותו שם. החתול, מאושר עד הגג, השתולל אצלה בידיים, התחכך בשפתיים ובסנטר, וריטה אפילו ניסתה להתגונן — אבל האמת, מאוד נהנתה. ברחוב, והוא כזה מתפנק. אבל הסוד היה פשוט הרבה יותר… החתול היה שיכור ניחוח ולריאן שריטה טפטפה לעצמה להרגעה שעה לפני כן.

כשחזרתי הביתה ומצאתי את הדלת פתוחה, חשבתי שמישהו פרץ – אולי חיפשו כסף או תכשיטים. שמי היה לאריסה דמיטרייבנה, בת 62, אלמנה מזה חמש שנים. גרתי לבד בבית קטן בפרברי ירושלים, נהנית מהשקט והטבע, ומידי חורף עוברת לדירת שני חדרים שלי בעיר. כשיום אחד נאלצתי לעזוב את הבית לכמה ימים, חזרתי וגיליתי ילד מנומס וישנוני על הספה שלי, והתחוור לי שהוא חיפש קצת חום ובית – ילד בשם יונתן שאמו לא טיפלה בו כלל. אחרי לילה שבו חלקנו לחם וקצת דאגה, התקשרתי לחברתי נטע משירותי הרווחה ומהר מאוד הפכתי לאפוטרופוס החוקי שלו. יונתן קורא לי “סבתא”, ואני מאושרת שזכיתי בנכד, במיוחד עכשיו כשהוא עולה לכיתה א’ ומביא לי הביתה תעודות עם מחמאות מהמורה.

תקשיבי, יש לי סיפור שאני חייבת לספר לך לא תאמיני מה עבר עליי.

00

Levanté de la cama a mi suegra, pero estoy furiosa porque no quité las malas hierbas del huerto. —¿Qué haces ahí? —gritó mi suegra de pie en medio de los bancales de los cisnes—. Jamás había visto una vergüenza así en esta casa. Y yo, sin esconderme tras un hijo, crié a siete—¡y ni una sola mala hierba! Ya se acercaban los vecinos al escuchar sus gritos. Se pegaron a la valla como cornejas y comentaron al instante todo lo que escuchaban. Viendo que tenía público, la mujer se creció y desató su lengua. Ya lo había dicho casi todo, y yo me quedé boquiabierta. Por fin, agotada, tomó aire y, para que todos los vecinos la oyesen, dijo bien alto: No respondí ni una palabra. Pasé tranquila al lado de mi suegra y abracé aún más fuerte a mi hijo. Al llegar a casa, fui al armario y, en una caja especial, separé todo lo que mi suegra debía llevarse esa tarde y al día siguiente. Sin molestarse mucho, eché las cosas de mi hijo y las mías a una bolsa y salí sin decirle nada. Tres días después, llamó mi suegra: —¿Qué hiciste con todas esas cosas que el doctor le recetó? Le pedí a la vecina que me comprara algunas, pero dice que un frasco es carísimo. Y otras están en otro idioma, así que no las utilizamos ni cambiamos. Entonces, ¿qué hago? ¿Te fuiste y te ofendiste por algo y yo aquí a punto de entregar mi alma a Dios? No contesté. Apagué el móvil y saqué la tarjeta SIM. Eso fue todo; no podía más, ni física ni mentalmente. Hace un año, apenas antes de nacer mi hijo, mi marido perdió el control del coche en una carretera resbaladiza. Apenas recuerdo cómo lo despedí por última vez, cómo se lo llevó la ambulancia y, a la mañana siguiente, me convertí en madre… No tenía ganas de nada. Sin mi querido marido, todo me parecía inútil e insignificante. Alimentaba y acunaba a mi hijo mecánicamente, porque así debía hacerlo. Me sacó del aturdimiento una llamada de teléfono. “Tu suegra está muy mal. Dicen que no sobrevivirá mucho tras la muerte de su hijo”. Tomé una decisión al instante. Tras darme de baja, vendí rápidamente mi piso en Madrid. Invertí parte del dinero en la construcción de uno nuevo, para que mi hijo tuviera algo propio al crecer. Y yo me dediqué a cuidar de mi suegra. Ese año no viví—solo existí. No tenía tiempo ni de dormir: cuidaba de mi suegra y de mi hijo pequeño. El niño era inquieto y ella necesitaba mi presencia constante. Menos mal que tenía dinero. Recurrí a los mejores especialistas del país, que vinieron a examinar a la paciente. Compré todos los medicamentos prescritos y, por fin, mi suegra volvió a la vida normal. Al principio la paseaba por la casa, luego por el patio. Al final, recuperó tanta fuerza que ya caminaba sola. Y entonces… No quiero saber nada más de ella. Que ya se las arregle sola para solucionar lo que necesite para su recuperación. Al menos fui lo bastante inteligente como para no gastarme todo el dinero en ella. Mi hijo y yo nos mudamos a nuestro nuevo hogar. No imaginé que fuera a acabar así. Quería vivir la vida con la madre de mi marido porque soy huérfana. Pero ya no. Ahora solo tengo que enseñar a mi hijo: no todos merecen un trato bondadoso. Para algunas personas, lo único que importa es tener el huerto limpio de malas hierbas.

¿Qué haces aquí? La voz de mi suegra retumbó por todo

00

אהבה שלא לראווה ענית יצאה מהבית עם דלי מלא אוכל לחזירים, כועסת חלפה על פני בעלה גדי, שכבר שלושה ימים מתעסק בבאר. התחשק לו לעשות אותה עם גילופים, שיהיה יפה, כאילו אין לו מה לעשות! האישה שוקדת על הבית, מאכילה את החיות, והוא עומד לו עם מפסלת בידיים, כולו נסורת, מביט בה ומחייך. איזה בעל אלוהים שלח לי? לא אומר מילה טובה, לא דופק על השולחן, שותק ועובד, לפעמים רק ניגש, מביט בעיניי ומעביר יד על הצמה העבה והבהירה שלי – זו כל החיבה. והלב כל כך כמהה ל״חמדתי״ ו״כנפתי הלבנה״… הרהרה בגורלה הנשי, וכמעט מעדה בגלל כלב הזקן בולי. מייד ניגש גדי ותפס אותה, ובמבט חמור אל הכלב אמר: – למה אתה נדחף לרגליים? תזהר לא לפגוע בבעלת הבית. בולי השפיל עיניו בזוג, וגרר את עצמו לביתן. ענתה הייתה שוב נפעמת איך החיות מבינות את בעלה. שאלה פעם את גדי, והוא השיב בפשטות: – אני אוהב בעלי חיים, והם גומלים לי באותו מטבע. גם ענתה חלמה על אהבה – שיושיב אותה על הידיים, שיילחוש לה מילים חמות, שישים לה פרח כל בוקר על הכרית… אבל גדי קמצן בחיבה, והיא כבר החלה לתהות – האם הוא בכלל אוהב אותה? – ברכה, שכנות יקרות, – הציץ דרך הגדר וייסמן, – גדי, שוב אתה מתעסק בשטויות? ולמי בכלל צריך את הפיסולים שלך? – רוצה שהילדים שלי יגדלו להיות אנשים טובים, שיתבוננו ביופי. – קודם כדאי להביא ילדים, – צחק השכן, מקרוץ לענתה. גדי הסתכל עליה בעצב, וענתה, נבוכה, מיהרה להיכנס הביתה. לא מיהרה להביא ילדים לעולם – צעירה ויפה, רצתה עוד ליהנות מהחיים, ובעלה – לא בשר ולא חלב. והשכן, איזה אדם! גבוה, רחב כתפיים, גדי באמת בסדר, אבל השכן ממש חתיך! וכשהוא פוגש אותה בחצר, מדבר אליה ברכות, כמו גשם קיץ: “טיפת טל, שמש זכה…” הלב נעצר, הברכיים רועדות, אבל ענתי בורחת, לא נכנעת לחיזוריו. כשהתחתנה, הבטיחה להיות נאמנה, וההורים שלה חינכו אותה לשמור על המשפחה. אבל למה כל כך מתחשק לה להביט החוצה מהחלון ולפגוש את עיניו של השכן? למחרת בבוקר כשהוציאה את הפרה למרעה, פגשה בוויסמן ליד השער: – ענתי, יונת לבנה, למה את מתחמקת ממני? את לא מפחדת? לא יכול להפסיק להסתכל על היופי שלך, הראש מסתובב כשאני רואה אותך. בואי אליי בבוקר מוקדם. כשגדי שלך ילך לדוג, תבואי אליי. אמלא אותך בכל כך הרבה חיבה, תהיי האישה הכי מאושרת. ענתה הסמיקה, לחייה בערו וליבה החסיר פעימה, אבל לא ענתה לו, רק מיהרה לעבור. – אחכה לך, – אמר אחריה. כל היום חשבה עליו. מאוד רצתה אהבה וחיבה, והשכן כה נאה ומביט בה במבט לוהט, אבל לא יכלה להחליט. עד הבוקר עוד היה זמן, אולי… בערב גדי חימם את הסאונה, והזמין את השכן להתענג יחד. הוא שמח – לא צריך להפעיל אצל עצמו ולשרוף עצים. הם השתטחו שם בבירוזה, נהנים וצוחקים. יצאו לנוח בחוץ, וענתה הביאה גרפין ערק ופינוקים לשולחן, נזכרה שגם מלפפונים חמוצים יש במרתף. ירדה למרתף, אספה מלפפונים ורצתה להניח להם, אבל שמעה קטע שיחה מהדלת הפתוחה והאזינה. – למה אתה כזה הססן, גדי, – לחש וייסמן, – תבוא איתי, לא תצטער. יש אלמנות שיפנקו אותך, כל כך יפות! לא כמו ענתי שלך, עכברה אפורה. – לא, חבר, – שמעה ענתה את קולו הנחוש של גדי, – לא צריך לי יפות אחרות, אפילו לא רוצה לחשוב על זה. אשתי לא עכברה אפורה, היא היפה בנשים שיש בעולם שלנו. אין פרח ואין פרי יפיפיים ממנה. כשאני רואה אותה, אני לא רואה שמש – רק את עיניה האהובות ואת קימוריה. האהבה ממלאת אותי כמו נהר באביב, אבל לצערי, אין לי מילים רכות, לא יודע להסביר לה כמה אני אוהב אותה. היא נעלבת ממני, אני מרגיש. יודע שאני אשם, פוחד לאבד אותה, כי בלעדיה לא אחיה אף יום, לא אקח נשימה אחת בלעדיה. ענתי הקשיבה, נדהמת, רק ליבה דפק ודמעה גלשה לה על הלחי. הרימה ראש בגאווה, נכנסה לסאונה ואמרה: – לך, שכני… תשמח את האלמנות. לנו יש עניינים חשובים יותר. עוד לא גדלו לנו ילדים להביט ביופי שגדי פיסל. סלח לי, אהובי, על המחשבות הטיפשיות, על הסנוור שלי — אחזתי באושר ולא ראיתי. בוא, מספיק בזבזנו זמן… בבוקר שאחרי, גדי לא הלך לדוג.

אהבה לא לראווה נעמי יצאה מהדירה עם דלי מלא אוכל לתרנגולות

00

חתול נתקל במקרה בסמארטפון… הוא הריח כמו בן אדם והיה חמים להפליא. החתול התמקם עליו בנוחות, חיבק אותו ברגליו, שכב מעליו — ולפתע, הסמארטפון נדלק ממגע קל של כף רגל חתולית. ריטה לא הספיקה בכלל לשמוח על הסמארטפון החדש שלה. הוא התגלה כתקול כבר מהדקה הראשונה: התחמם מכל פעולה. ואז, איכשהו, היא גם הצליחה לאבד אותו. חבל… זה היה סמארטפון מצוין: מסך גדול, סוללה חזקה — בדיוק מה שבסוף גם איכזב. עכשיו גם להחזיר אי אפשר — כי אין מכשיר. ריטה קיללה את עצמה, לקחה את הפלאפון הישן והפשוט שלה, וחייגה למספר שלה. צלצולים היו, אבל אף אחד לא ענה. בינתיים, החתול ליטף את המכשיר והמכשיר המשיך לדבר. החתול השיב בנימוס ב״מיאו״. הטלפון השתתק. החתול לחץ עליו שוב — והוא חזר ״לדבר״. היה קר, אבל המכשיר היה ממש חימום מושלם. ופתאום הסמארטפון התחיל לשיר. החתול קפץ, נבהל, היכה אותו חזק — אבל הוא לא נרגע. ריטה, שבינתיים ניסתה לאתר את הטלפון ברחוב על פי הצלצול, מצאה לבסוף את “המתעלל” – חתול ג׳ינג׳י, מסכן אופקים, שחובט בפלאפון במרץ כדי שישתוק. ברגע שהוא ראה את ריטה — הוא קפץ אליה, מתלטף ומשתפשף בלחיים, רועד מקור. עם הטלפון בכיס והחתול בזרועות, ריטה חזרה הביתה וחייכה: אהבה ממבט ראשון. כל הסוד היה שהחתול השתכר מריח הוולריאן שריטה טפטפה לעצמה לפני כן כדי להירגע…

החתול, בשיטוט אקראי בצִדֵי הרחוב בתל אביב, פתאום נתקל

00

החתול והתעלומה: איך סמארטפון מתחמם הפך לבית חם ולסיפור אהבה מפתיע בין ריטה לבין חתול ג’ינג’י, שנמשך אחרי שמיאו אחד עונה לה לשיחה על номерה האבוד

החתול נתקל במקרה בטלפון החתול הסתובב לו בסמטאות תל

00

אתה טעות של נעורים נערה ילדה בגיל 16, אביה של הילד גם היה בן 16. נוותר על כל פרטי השערורייה, אך מיד אחרי הלידה נפרדו השניים במהרה. כאשר הנערה הבינה שהנער לא צריך אותה או את הבן, איבדה כל עניין בילד. הבן גדל אצל סביו, כלומר אצל הוריה. בגיל 18 עברה הנערה עם בחור צעיר לעיר סמוכה, לא התקשרה ולא כתבה. הוריה לא חיפשו קשר עם בתם. היו טענות וחוסר הבנה – איך יכלה לנטוש את הילד שלה? בושה וצער שגידלנו מישהי כזו. הם גידלו את הנכד. הילד עד היום רואה בהם את הוריו ומלא תודה על הילדות, החינוך והכול. כשמלאו לו 18, בת דודתו התחתנה. כל המשפחה הגיעו לחתונה, כולל אמו הביולוגית. באותו זמן הייתה נשואה בשלישית עם בת נוספת. הבכורה הייתה בת עשר, הקטנה בת שנה וחצי. הבן התרגש מאוד, רצה להכיר את אמו ואת אחיותיו. וכמובן לשאול “אמא, למה נטשת אותי?” כמה טובים היו סביו – כל כך התגעגע וזכר את אמו. אפילו שמר את תמונתה היחידה שנותרה. סבא שרף הכול. האם שוחחה עם קרובת משפחה, סיפרה לה על בנותיה הנהדרות. – ואני, מה איתי, אמא? – שאל. – אתה? אתה טעות של נעורים. אביך צדק, הייתי צריכה לעשות הפלה – אמרה באדישות והסתובבה. … שבע שנים אחר כך, כאשר היה כבר גר בדירה נוחה עם אשתו ובנו (בזכות הסבים והורי אשתו), התקשר מספר לא מוכר. – בני, שלום, דודך נתן לי את המספר שלך. זו אמא שלך. תשמע, אני יודעת שאתה גר קרוב לאוניברסיטה שבה לומדת אחותך. אפשר שתשהה אצלך קצת? היא משפחה שלך. לא אוהבת את המעון, שכירות יקרה, בעלי עזב אותי, קשה לי, אחת סטודנטית, שנייה תלמידה, השלישית בדרך לגן – אמרה. – יש לך מספר שגוי, – השיב וניתק. ניגש אל בנו, הרים אותו בידיים ואמר: – אז קדימה, הולכים לפגוש את אמא, ואחר כך כולנו לבקר את סבא וסבתא? – ובסוף שבוע ניסה כולנו יחד לכפר, נכון, אבא? – שאל הילד. – בטח, לא שוברים מסורת משפחתית! … חלק מהמשפחה גינו את מעשיו של הבן, ואמרו שהיה יכול לעזור לאחותו. אבל הוא חושב שצריך לעזור רק לסבא וסבתא, לא לאישה זרה שבעיניה הוא טעות.

אתה הטעות של נעוריי. נערה בשם גילי ילדה בגיל שש עשרה.

011

“נדה, אני בבית, בואי תקבלי אותי! // ליאון? מה אתה עושה פה כל כך מוקדם? היית אמור לחזור רק בעוד שלושה ימים… // אשתו, בסביבות גיל שלושים, יוצאת למסדרון עטופה בחלוק משי, נבוכה למראה בעלה בדלת. // רציתי להפתיע אותך, נדה. הפתעתי? או שלא שמחה לראות אותי? – מחייך ליאון, גבר גבוה ורחב כתפיים, מרוצה מהרושם. // ממש שמחה! תלך ישר למטבח, אני אחמם לך משהו לאכול. // ליאון הולך למטבח, שם מחכה לו שולחן מלא: תותים, שוקולד, ארוחת ערב חמה – כאילו הכינו הכול במיוחד בשבילו. // נדה, איזה מטעמים הכנת! את פשוט נבונה, איך ידעת שאגיע? // הוא מתחיל לאכול, אבל אשתו לא מצטרפת. הוא חושב: בטח מתלבשת בשבילי. // ליאון, אני… אנחנו… // התבשילים שלך מעולים, נדה! – ואז מופיע אנדי, אחיו של ליאון, לצד אשתו, עיניו עייפות – כאילו זה עתה התעורר. // אה, הבנתי הכול… – ליאון מגיב בכאב. // ליאון, אני אוהבת את אנדי ורוצה להיות איתו. // הצלחות נופלות. מתברר שאשתו ואחיו, בזמן שהוא היה בנסיעות, היו יחד. // ומה עם איה? הבת יודעת? – שואל ליאון. // לא, היא אצל השכנה, רואה טלוויזיה. // כבר חצי שנה ככה… // ליאון משלים: טוב, יש לכם עשר דקות להסתדר ולעזוב. // אחרי לחץ נוסף: רוצה גט? יהיה גט, אבל רק דרך בית משפט! // וגם – אל תבקשו את הדירה! // בתהליך – איה נשאלת עם מי תרצה לחיות. אבא מבטיח לא להיעלם שוב, והיא בוחרת בו. // ליאון מחבק את איה, לוקח אותה ויוצא מהבית. // בבית המשפט, בשל חוסר אפשרות אצלה לגדל את הבת, מחליטים שאיה תישאר עם אביה. // ליאון מוכר את הדירה, עובר דירה עם איה, מסדר את סדרי היום סביב הבת. החיוך חזר לפניה, וזה שווה יותר מהכול… // מה דעתכם על הסיפור? כתבו בתגובות, סמנו לייק!”

עינתלה, אני בבית, תתכונני! ד-דותן?! מה למה חזרת כל כך מוקדם?

04

“נָדִיָּה, אני בבית – תתכונני להפתעה! – לֵאוֹנִיד?! מה אתה עושה פה כל-כך מוקדם? היית אמור לחזור רק בעוד שלושה ימים… אשתו, בסביבות השלושים, יצאה למסדרון כשחלוק המשי עוטף אותה במהירות, מביטה בו נבוכה. – רציתי להפתיע אותך, נדיושקה. נראה שהצלחתי! את לא שמחה? – מאוד מאוד שמחה! לך ישר למטבח, אני ארחמם לך אוכל. מרוצה מעצמו, לאוניד הלך למטבח, שם חיכה לו שולחן עשיר: תותים, שוקולד, ארוחת ערב מהתנור… כאילו תוכנן במיוחד עבורו. – נָדְיָה, זה מדהים! הכנת כל-כך הרבה… מאיפה ידעת שאגיע? הוא מולה את ארוחתו, אשתו לא נראית, והוא משער שהיא לובשת שמלה יפה לכבודו. – לֵאוֹנִיד, אני… אנחנו… – עוד לא סיימתי להתלהב מהאוכל שלך… ואנדְרֵי?! כשהסתובב, ראה את אשתו נשענת על זרועו של אחיו אנדריי, לבוש בגופיה ומכנסיים קצרים, נראה עייף כאילו בדיוק הערו אותו. – כן, לאוניד, זה אני. שלום, אחי… – שלום. עכשיו תסבירו לי מה הולך פה? או שאולי מיותר כבר לשאול… – לאוניד, אני… מזמן רציתי לומר לך. אני אוהבת את אנדריי ורוצה להיות איתו. סליחה. הצלחת נשמטה מידיו וצלצלה על הרצפה. – ואתם, אם אני מבין נכון, בדיוק עכשיו… – כן. – יופי, נדיה! גם אתה, אנדריי – כל הכבוד! עכשיו ברור לי בשביל מי ההשקעה על ארוחת הערב… נדיה לא העזה להביט בו. – ואירה? מה עם הבת? היא יודעת? – לא, היא לא יודעת. – ואיפה היא עכשיו? – אצל השכנה, רואה טלוויזיה. – וכמה זה קורה? – כבר כחצי שנה… ללאוניד נגמרו השאלות ותחושת העייפות נשפכה עליו. אבל כשהגיעו עד הקצה, הוא ידע להגן על עצמו, גם אם היה רגוע בדרך כלל. – יש לך עשר דקות לאסוף את עצמך וללכת. הזמן רץ. ואנדריי פתאום נעמד: – אני לא הולך עד שנקבל ממך את ההסכמה. – על מה אתה רוצה הסכמה? – על גירושים… תשחרר את נדיה, היא לא אוהבת אותך! – רואה טוב מאוד את מי אשתי אוהבת… רוצים גירושים? יהיה רק דרך בית המשפט! נראה כמה כסף תבזבזו על עורכי-דין. – לאוניד, אני מבקשת, בוא נסיים בנחת. אני יודעת שאתה בן-אדם טוב… הוא הנהן. – בסדר, אבל אתה לא אח שלי יותר, אנדריי. – וגם משהו קטן, נדיה מבריקה: – תשאיר לנו את הדירה אחרי הגירושים, לאוניד! אירה מאוד קשורה למקום הזה ובבית-הספר יש לה מלא חברים… הוא התלבט, אבל נדיה ניסתה לשכנע: – לאוניד, מתוק שלי… תהיה נסיך, תן לה את הבית. אתה עוד תרוויח המון! – יש לי רעיון טוב יותר, הפתיע לאוניד. – ומהו? אולי תשאיר גם את האוטו? – אירה תגור איתי. – מה?! אתה בכלל לא יודע איך לטפל בילדים! – עכשיו נבדוק, ענה ויצא להביא את הילדה. דקות מאוחר יותר שב עם אירה, תלמידת כיתה ד’, חייכנית ובוטחת בידו. – למה הבאת אותה? הוא התעלם, הושיב את הילדה על ברכיו: – אירה, מתוקה שלי, אפשר לשאול אותך משהו? – ברור! – תבטיחי שתעני אמת, כי אדבר איתך כמו עם ילדה בוגרת. – כמו שאתה מדבר בעבודה עם המבוגרים? – בדיוק. היא הנידה בראשה בהסכמה. – אמא פגעה בך? נתנה לך מכה השבוע? הילדה השיבה במבוכה, משחקת בשמלתה. – איך אתה מעז לשאול?! צעקה נדיה. – תשאירי לנו פרטיות. – נכון, אבא, היא נתנה לי שלוש סטירות: על ציון, על חלב שנשפך, ועל שצעקתי על דודי אנדריי. הם התנשקו כשלא היית בבית. – הכל שקר! צעקה נדיה. – נדיה, הדירה והאוטו באמת מיועדים לטובת הילדה? אירה, תעני לי עוד דבר אחד: אם היית בוחרת – עם מי היית רוצה לגור, אמא או אבא? הילדה שתקה, הביטה לשני הצדדים. נדיה ניסתה לשכנע. – תבטיח שלא תיעלם? – מבטיח! – אז אני רוצה לגור איתך, אבא. נדיה הרימה יד אך לאוניד פרש הגנה ויצא עם הבת לחדר. תוך דקות אספו תיק, והלכו יחד לבית-מלון בקצה העיר. אחרי כמה חודשים, בית-המשפט החליט להשאיר את אירה עם אביה. לאוניד מכר את חלקו בדירה, נדיה התראתה עם הבת רק בסופי שבוע. הוא שינה סידור העבודה כדי להקדיש לאירה זמן, והיא התחילה לחייך, וזה היה יקר לו מכל… כתבו בתגובות מה דעתכם – ותנו לייק!”

עינת’לה, אני בבית, תראי מי חזר! נ-נחום?

07