– נדיה, אני בבית – תפתיעי אותי! – ל-ליאון?! מה אתה עושה פה כל כך מוקדם? הרי היית אמור לחזור רק בעוד שלושה ימים… אשתו, כבת שלושים, יצאה למסדרון, מתעטפת מהר בחלוק משי ומביטה בבעלה בעיניים מבולבלות, כשהוא עומד בפתח הדלת. – רציתי לעשות לך הפתעה, נדיה. נראה לי שהצלחתי! את לא שמחה? – ליאון, גבר גבוה ורחב כתפיים, חייך חיוך רחב, מרוצה מהאימפקט שהשיג. – מאוד-מאוד שמחה! יאללה, תיכנס ישר למטבח, אני אחמם לך אוכל. מרוצה מעצמו, ליאון הנהן לאשתו ופנה לכיוון המטבח. שם חיכה לו שולחן עמוס כל טוב: תותים, שוקולד, ארוחת ערב זה עתה מהתנור… ממש כאילו הוכן במיוחד עבורו. – נו, נדיה, כל הכבוד! איך ניחשת שאחזור? כשרונית שלי! הוא העמיס לעצמו צלחת מלאה, והתחיל לזלול את הארוחה, בזמן שאשתו נעלמה. הוא החליט לא לקרוא לה – כנראה היא מתארגנת, שמה שמלה יפהבשבילו… – ליאון, אני… אנחנו… – נו, נדיה, התבשיל שלך מדהים! והסלט, והלביבות – פשוט תענוג… אנדריי?! כשהסתובב, ראה ליאון את אשתו נדיה, מחזיקה בידו של אחיו, אנדריי. האישה הביטה בקרקע במבוכה, ואנדריי, במכנס קצר וגופייה, שפשף בעייפות את אפו כאילו העירו אותו משינה. – כן, ליאון, זה אני. שלום, אחי… – אהלן. ועכשיו תסבירו לי בבקשה מה קורה פה? למרות שלא צריך… – ליאון, אני… כבר מזמן רציתי להגיד לך – אני אוהבת את אנדריי, ואני רוצה להיות רק איתו. סליחה – ירתה נדיה במהירות, מביטה בבעלה לשעבר. ליאון שמט את הצלחת. הצלחת והאוכל נפלו ברעש לרצפה. – ואתם, אם הבנתי נכון… כרגע… – כן. בדיוק עכשיו היינו יחד. – יופי, באמת יופי, נדיה! וגם אתה, אנדריי, גבר גבר! הבנתי עכשיו למה הכנת לי ככה אוכל… ובעיקר – למי! נדיה לא העזה להסתכל עליו. היא חשבה שאם תרים עיניים, האומץ ייעלם. – ואירה? מה עם הבת? היא יודעת? – לא, היא… היא לא יודעת. – ואיפה היא עכשיו? – אצל השכנה, רואה טלוויזיה. – וכמה פעמים את “שולחת” אותה לשכנה? – כבר חצי שנה, ככה… נמאסו לליאון השאלות. גם הכוחות נגמרו. הוא היה עייף מדי מהנסיעה ולא ראה טעם לריב. בטבעו, הוא מעולם לא ידע לכעוס הרבה זמן. אבל אם כבר מישהו דחף אותו לקצה – ראו הוזהרתם. ועדיין, זה היה החריג ולא הכלל. הסיטואציה הזאת עם שני האנשים היקרים לו פשוט הדהימה אותו. הוא התקשה להאמין, אך רק לרגע. – בעוד עשר דקות את לא כאן. הזמן שלך מתחיל עכשיו – אמר ליאון, שותה תה. לא הביט אפילו באחיו. – במה בדיוק הוא מוצא חן בעיניה? נראים בדיוק אותו הדבר, אפילו הנקודת חן זהה… עבודות הוא לא עושה, חוכמה אין… רק תפסיד איתו. אבל זה הבחירה שלה! – חשב כשלגם מהתה. – אני לא הולך לשום מקום, עד שלא תקבל החלטה, – אמר פתאום אנדריי. – ואיזו החלטה אתה רוצה ממני? – גט… תן לנדיה גט – היא לא אוהבת אותך! – כן, אני רואה טוב-טוב את מי אשתי אוהבת… – חייך ליאון. – רוצים גט? יהיה גט, אבל רק בבית משפט! נראה כמה כסף תפוצצו על עורכי דין. – ליאון… – נגעה בידו נדיה. – ליאוניד, אני מבקשת, בוא ניפרד בשלום. הרי אתה בחור טוב, אני יודעת… הוא הניד בראשו. – בסדר, שיהיה, אבל אתה כבר לא אח שלי, אנדריי ולדימירוביץ’. – רצינו גם לבקש עוד משהו… – נו, מה? – תשאיר לי את הדירה אחרי הגירושין, ליאון! – נדיה חייכה חיוך שובבי וליטפה את ידו. – לאירה כל כך קשה להתנתק מהמקום הזה, בבית הספר יש לה חברים… ואם נצטרך לחלק דירה, אין לנו כסף לדירה חדשה, נצטרך לחזור לכפר… ליאון הניח את סנטרו על ידיו המשולבות וחשב. כשראתה שהוא מהסס, נדיה עברה להילוך גבוה: – ליאון, חיים שלי… תעשה מתנה לבת שלך. אתה הרי מצליח, תרוויח עוד הרבה! בבקשה, זה למען הבת שלך – היא כל מה שיש לך! – תירגעי, נדיה – עצר אותה. – יש לי רעיון טוב יותר. – איזה? – נדיה שאלה בעיניים נוצצות. – אתה חושב גם לתת לנו את הרכב? אירה הייתה שמחה! – אירה תגור איתי. – מה?! – נדיה לא האמינה. – אתה השתגעת? אתה בכלל לא מסתדר עם ילדים! כל היום והלילה בנסיעות… היא לא זוכרת איך קוראים לך! – עכשיו נבדוק, – אמר, והלך לכיוון הדלת. כעבור כמה דקות חזר, מחזיק בידו את אירה – ילדה בת עשר, שאך עברה לכיתה ד’. היא לחצה את ידו וזרחה משמחה. – אז למה הבאת אותה? שתהיה חלק מהסכסוך? – כעסה נדיה. אבל הוא לא ענה. התיישב במטבח, הושיב את הבת על ברכיו ושאל: – אירה, מתוקה שלי, מותר לי לשאול אותך כמה שאלות? – בטח! – חייכה הילדה באושר מהתשומת לב. – תבטיחי שתהיי כנה! עכשיו אני מדבר אלייך כמו למבוגרת. – כמו בעבודה שאתה מדבר עם הבוסים? – בדיוק כך. הילדה הנהנה בהתלהבות. – אימא פגעה בך? הרביצה לך השבוע? פניה האדימו. הסטתה מבט, ומשכה את שמלתה בלחץ. – מה אתה עושה? – צעקה נדיה. – תעזוב את הילדה! – תשתקי, נדיה. אני מדבר עם הבת שלי, – חתך אותו, וליטף את ראשה. – אל תפחדי, אירה. זוכרת שהבטחת לענות בכנות? היא הנהנה, ועיניה דמעו. היא חיבקה אותו חזק ולחשה: – כן, היא הכתה אותי שלוש פעמים. על ציון נמוך, על חלב שנשפך, ועל שצעקתי על הדוד אנדריי. היא התנשקה איתו כשטסת לחו”ל. – אל תבכי, מתוקה, אני איתך. עכשיו אימא שלך לא תפגע בך. – היא משקרת!! – קראה נדיה. – לא נגעתי בה בכלל… – הדירה והרכב באמת בשביל “טובת הילדה”? – שאל בחיוך. – אירה, אפשר עוד שאלה? – בסדר… – מתוקה, אם היית יכולה לבחור, עם מי לגור – איתי או עם אימא, עם מי היית נשארת? הילדה שתקה. עיניה נעו בין ההורים. נדיה פרשה ידיים לנסות למשוך את אירה אליה. – אתה מבטיח לא לנסוע להרבה זמן? – מבטיח! – ענה מיד. – אז אני רוצה לחיות איתך, אבא. – אההה! – נדיה זעמה ונופפה בידה, אבל ליאון הגן על ביתו בגופו. אנדריי, שעמד מאחור, לא התערב כלל. – זהו נדיה, נגמרו הדיבורים. היא איתי, ואת לא תראי אותה – אמר ברוגע ולקח את הילדה לחדר. כעבור זמן קצר ליאון עזר לה לאסוף חפצים. התיק שלו היה כבר מוכן. ליאון ואירה עברו למלון בצד השני של העיר, אותו הזמין לעיתים לעבודה. …כעבור חודשים נערך הדיון בבית המשפט. לאור העדר מקור פרנסה, דירה או מסוגלות של נדיה ובן זוגה החדש, בית המשפט קבע שאירה תישאר עם אביה. במיוחד שהילדה בחרה בכך. ליאון חילק את הדירה – את חלקו מכר. לאירה הותר לבקר את אימה בסופי שבוע, אבל חיה עם אביה בבית חדש. ליאון שינה את סדר יומו כדי להקדיש זמן לבתו, בלי נסיעות ממושכות. ואירה? חייכה יותר – וזה היה שווה יותר מכל כסף או קריירה… כתבו בתגובות מה דעתכם? לחצו לייק.

Life Lessons